שיחת ועידה שבה השתתפתי לאחרונה עסקה בגבר בן 58, שלקה בסרטן במערכת האורולוגית. מומחים מתחומים שונים התכנסו בכמה מקומות בעולם כדי לדון במקרה. בעזרת טכנולוגיה מתקדמת ביותר הבטנו בהדמיה של האיברים הפגועים, בחנו שקופיות והתייחסנו לכל מידע רלוונטי אחר. בהמשך התנהל דיון תוסס, שבסופו הגענו לקונסנסוס והמלצנו על טיפול המיועד להציל לא רק את חייו של המטופל, אלא גם את תפקודה של שלפוחית השתן שלו.

ההזדמנות לתרום לסיעור המוחות הלהיבה אותי. כמו תמיד, עצם הניסיון לעזור לחולה העניק לי סיפוק. אבל יחד עם שביעות הרצון הבחנתי בצד נוסף של המטבע, שצרם לי מעט: במאמצינו לסייע לחולה הפרנו במידה מסוימת את פרטיותו, גם אם הוא חתם מראש על טופס הסכמה מדעת (טופס שעליו חותם המטופל לפני תחילת הטיפול, לאחר שנמסר לו מידע על סוג הטיפול, תופעות לוואי אפשריות וכדומה).

בעידן המקוון, שבו יותר ויותר אנשים חושפים חלקים גדלים והולכים מחייהם לעין כל, ה"פרטיות", ולא רק במערכת הרפואית, נהפכה לסוגיה טעונה. מרק צוקרברג, מנכ"ל פייסבוק, עורר הדים בינואר השנה לאחר שהכריז כי "תם עידן הפרטיות". צוקרברג גם הצהיר, שאילו היה ביכולתו להקים מחדש את החברה שייסד, היה מוציא מידי המשתמשים את האפשרות לקבוע לעצמם תנאי פרטיות. הבחור המוצלח, בן 25 בלבד, פסק למעשה כי כל הנורמות החברתיות נזילות ואינן יציבות.

לא חלפו ארבעה חודשים מאז הצהרתו הנחרצת, ובחודש מאי כינס צוקרברג מסיבת עיתונאים בהולה שבה נאלץ לחזור בו ולהבטיח לשמר את תנאי הפרטיות באתר. הציבור, כך נראה, ממשיך להתייחס בספקנות להצהרותיהם של ראשי חברות האינטרנט הגדולות. עם זאת, ראוי לשאול אם בהרגלי הגלישה העקביים שלנו לא הוכחנו מזמן שוויתרנו על הפרטיות. מסתבר שאנו מוכנים לשלם מחיר זה, ושצוקרברג צדק. הפרטיות אכן הלכה לעולמה. ברם, לפני שמתאבלים על אובדן הפרטיות, כדאי לשאול אם אפשר עדיין לחלץ ערך קרוב אליה, שלפעמים מיטשטש בצלה: האינטימיות.

ראשית, מהי בכלל אינטימיות? בניגוד לפרטיות, הגדרת המושג אינטימיות מדברת לרוב על רוח של ידידות ורעות קרובה (כך במילון אבן שושן). משמע, אינטימיות היא תחושה של חום, הנובעת ממערכת יחסים המבוססת על קרבה. מובן שרמת האינטימיות מושפעת ממידת הנוחות שאנו חשים בחברתו של האחר. לא פעם האינטימיות והפרטיות מתנגשות. המסתורין הנכסף שיוצרת האינטימיות אינו בר-השגה כל עוד מתעקשים להסתגר בפרטיות. כדי ליצור אינטימיות חייבים לפתוח את חומות הפרטיות ולאפשר לזולת להיכנס לתוך המרחב האישי שלנו - הפיסי והמטפיסי.

אנו כמהים לאינטימיות דווקא ביחסים הנחשקים ביותר, אבל היא מחייבת נטילת סיכונים שאיננו בהכרח מוכנים לקבל על עצמנו. האם נעז לחשוף את רגשותינו אם נדע כי אנו עלולים להיפגע? מה אם ניוותר פגועים? ומה אם, חלילה, החשיפה תיצור תלותיות?

הפציינט הווירטואלי הנזכר לעיל יקבל את מיטב הטיפול, לפחות מבחינה טכנית. אבל אני תוהה אם יזכה ליותר מזה. חולי סרטן רבים נוטים להיאחז בכל יד המושטת לעברם. רובם חשים צורך עז לאתר אדם אמין (חבר, בן משפחה, איש צוות) שבו יוכלו לבטוח, שאתו יוכלו לחלוק את רגשותיהם ושלפניו יוכלו להיחשף. לעתים תכופות הם חשים חרטה על כך שלא פתחו במסע לגילוי האינטימיות בשלב מוקדם יותר.

לדעתי, דור הפייסבוק אינו מדורבן על ידי אותן שאיפות. להיפך, מתחת לפני השטח אפשר לזהות בדידות מובהקת בקרב אלו המתרברבים במאות - אם לא באלפים - של שמות ב"רשימת החברים" שלהם. נכון, רבים מוכנים לגלות פרטי פרטים על עצמם בפייסבוק ובטוויטר, אבל החשיפה הזאת אינה מאפשרת להגיע להבנה עצמית עמוקה ובטח שלא להבנת הזולת. כך לא בונים יחסים משמעותיים.

לכן כדאי להתפכח מהאשליות. במקום להיחשף לעיני כל, עדיף למסור את עצמנו לאהובינו ולקרובים אלינו. עם כל הכבוד לצוקרברג ולמהפך שחולל - אסור שניתן לעוד טרנד חולף לתפוס את מקומן של נורמות חברתיות בנות קיימא. אפילו בחברה המודרנית שלנו, המתבססת על היי-טק, עלינו להשאיר מקום ל-low-tech ואולי גם ל"לא-טק".

הכותב הוא מנהל מכון הקרינה במרכז הרפואי תל אביב ויו"ר עמותת תשקופת