ניו יורק טובה לרזומה

הם עזבו את ישראל לטובת לימודים, קריירה והגשמה עצמית באחת הערים הנחשקות בעולם. שישה ישראלים מספרים על היתרונות והחסרונות של החיים בתפוח הגדול. כולם גם מדברים על חזרה לישראל. מתי? לא בקרוב

ג'ון ד. רוקפלר "אני לא יכול לחשוב על משהו מהנה יותר מחיים שלמים המוקדשים להנאות החיים "

אורן היימן משוגע על ניו יורק: "החיים פה מדהימים. נהניתי מאיכות חיים גבוהה גם בישראל, אבל כשהגעתי לניו יורק גיליתי עולם חדש. אני אוהב אופרה. כאן אני יכול לבחור בין ארבע הופעות בערב. אם בא לי לראות כדורסל, אני יורד מהמשרד והולך לקנות כרטיס במדיסון סקוור גארדן. מתחשק לי לשמוע ג'אז? יש כאן 30 מקומות עם מוסיקה משובחת. ואם בא לי אוכל, כל מלה מיותרת... כיף להסתובב בחנויות הספרים, לנבור במדפים, לבחור ספר ולעיין בו בבית קפה סמוך. ואם במקרה בא לי לראות סרט ישראלי - אז מציגים כאן את מיטב הסרטים הישראליים".

היימן, 39, הוא עורך דין-שותף במשרד ניו-יורקי. הוא למד בישראל לתארים ראשון ושני, עבד כעורך דין ובגיל 29 הגיע לארה"ב, שם הקים משרד עצמאי ולפני כשנה התאחד עם משרד עורכי הדין הישראלי שיבולת. לקוחותיו הם ישראלים ואמריקאים. לישראל הוא מגיע חמש פעמים בשנה.

"בעיני, איכות חיים מורכבת משלושה דברים עיקריים: הכנסה, הוצאה וחיסכון", אומר היימן. "זה נכון שכסטודנט קשה כאן יותר מאשר בישראל, כי שכר הלימוד גבוה בהרבה. מצד שני, מי שיש לו תואר שני במינהל עסקים יכול להרוויח פי שלושה מאשר בישראל - ואז גם אם רמת ההוצאות גבוהה פי שניים, עדיין אפשר לחסוך. בישראל קשה לחסוך".

כ-400 אלף ישראלים חיים בארה"ב, רבים מהם באזור ניו יורק. קשה להכניס את כולם לסל אחד. החלטנו להתמקד בקבוצת הגיל 40-30. בחרנו אקדמאים שבעיני רבים נחשבים למצליחנים, אבל צריך לזכור שלמושג איכות חיים פרשנויות רבות ובכל מקרה, כמעט בלתי אפשרי למדוד אותו. ישראלים רבים הצליחו מבחינה עסקית וחברתית. אחרים כשלו. יש שחיים בעושר ויש שמתקיימים בדוחק. יש כאלה שחששו להצמיח שורשים כי תמיד ידעו שיחזרו יום אחד לישראל. כל אחד והסיפור שלו.

שישה מהם, שתי נשים וארבעה גברים, משתפים אותנו בהשקפת עולמם בנוגע לאיכות חיים. מטבע הדברים השקפתם מבוססת על השוואה למקום הולדתם וסביבת חייהם הקודמת - ישראל.

עיר יקרה מאוד

אז מאושרים יותר בניו יורק?

היימן: "מאושרים פחות או יותר כמו בישראל, אבל החיים כאן מפנקים יותר. גם אני מפונק יותר משהייתי".

ניו יורק היא עיר שמציעה כמעט כל דבר שחולמים עליו. אם לא מפריעים לכם המולת העיר הגדולה, רעש מקדחי האוויר, הבנייה הבלתי פוסקת, יללות הסירנה של מכוניות הכיבוי והמשטרה וצחנת האשפה שמצטברת ברחובות תתאהבו בעיר הזו. אבל קודם כל, זה מקום שאפשר להרוויח בו כסף, והרבה. אקדמאי ישראלי יכול להרוויח 400-200 אלף דולר בשנה. מי שעובד בוול סטריט יכול להגיע לחצי מיליון דולר, ואם הוא מצליח - יגיע גם למשכורת של מיליון דולר בשנה. ניו יורק היא עיר שפתוחה לזרים. רבים מהניו-יורקרים לא נולדו פה. אדם מוכשר עם דמיון ומעוף, שמוכן להשקיע בעבודה, יכול להגיע רחוק.

את הכסף שמרוויחים גם מוציאים כמובן. על המסעדות הטובות ביותר בארה"ב, הצגות תיאטרון בברודווי, מחזות זמר, קונצרטים, אופרות, מועדוני ג'אז, קונצרטי רוק. כל הסופרלטיווים על מה שניו יורק מציעה נכונים.

אבל מי שלא מרוויח מספיק לא יוכל ליהנות מכל השפע הזה, ניו יורק היא עיר יקרה מאוד.

שכר הדירה שואב כמה אלפי דולרים בחודש, תלוי בגודל הדירה ובמיקומה. דירת שני חדרים במנהטן עולה משהו כמו 1.5 מיליון דולר. כרטיס לקונצרט של פול מקרטני או אריק קלפטון יעלה 150-100 דולר, למקום ישיבה מרוחק במדיסון סקוור גארדן שבקושי שומעים ממנו, אם בכלל משיגים כרטיס. מי שאוהב אוכל יפאני יכול לאכול במסעדת מסה היוקרתית. האוכל מוטס מיפאן מדי יום והשף מכין את הארוחה לעיני הסועדים. המחזה מרהיב, המחיר 500 דולר לסועד.

צריך גם לזכור שניו יורק יכולה להיות לחוצה ומלחיצה. אבל אפשר להירגע בה. העיר זרועה מכוני מסאז' (רובם בבעלות סינים) ומכונים למניקור ופדיקור. מכוני הכושר נמצאים בכל פינה ומלאים מתעמלים, בעיקר בשעות הערב, לאחר יום עבודה. המכונים משמשים גם מקום להכיר ולהתחבר.

העיר מציעה גם פעילויות רבות שאינן כרוכות בתשלום. אפשר לרכוב על אופניים בשביל המיוחד שנסלל סביב מנהטן, לטייל בסנטרל פארק או לרוץ עם כולם ולהזיע כהוגן. אפשר לשחק בייסבול, אפילו כדורגל. לילדים מאפשרים לשחק במגרשי המשחקים שבפארק או באלה הפזורים ברחבי העיר. אחרי שמוציאים אנרגיה, הולכים לסטארבקס לשתות קפה ולנוח. למי שנמאס מסטארבקס, צצו בעיר המון בתי קפה קטנים.

כחלק ממדידת "רף האושר" של החיים במנהטן יש צורך לנפץ גם כמה מיתוסים על ניו יורק: אגדות אורבניות רבות נרקמו סביב התפוח הגדול, רובן לא נכונות. למשל, זה לא נכון שהניו-יורקרים מסוגרים בתוך עצמם. נכון, ברכבת התחתית לא מדברים עם זרים ויש בניינים שבהם השכנים לא מחליפים זה עם זה מלה. אבל בהרבה בניינים מתגוררים דיירים שיגידו שלום במעלית ויחליפו איתכם רשמים על מזג האוויר. הניו-יורקרים יודעים גם להיות חביבים ולפתח סמול טוק. יש לזה גם צד שלילי: לפעמים אם תצא החוצה עם ילדה בלי סוודר ביום קר, יטיחו בך 'איזה מן הורה אתה'.

אגדה אחרת מספרת כי ניו יורק לא מתאימה לגידול ילדים. האמת היא שהמון משפחות הגיעו לכאן בשנים האחרונות. קשה למצוא כיום דירות 3 חדרים ויותר. ניו יורק יכולה להיות עיר נהדרת לילדים. יש בה הכל. בתי ספר מצוינים, גני משחקים, מועדוני ספורט משובחים. הכל יקר כמובן. בית ספר פרטי יעלה משהו כמו 25 אלף דולר לשנה לילד. אבל אל דאגה, בתי הספר הציבוריים הם בחינם.

תרבות עסקית רגועה

אמיר ירושלמי מנהל חברת נדל"ן בשם ויז'ן, נשוי לרוני ואב לנעם בן החודש. הם מתגוררים באזור וול סטריט. פעם האזור הזה היה פעיל רק ביום ובלילה השתלטה השממה. אבל דברים השתנו, בעיקר לאחר שהוקמו בנייני מגורים מפוארים באזור. ירושלמי קנה דירה בבניין שעיצב פיליפ סטארק. לדבריו, יש בבניין הכל: באולינג, סנוקר, סקווש, בריכה, מגרש כדורסל, אולם להקרנת סרטים ("תביא DVD ותוכל לצפות בסרט על מסך גדול"), מרכז עסקים - רק זמן ליהנות מכל השירותים הללו אין לו.

ירושלמי, 31, במקור מכפר חוגלה בעמק חפר, הגיע לארה"ב בעקבות אחיו שחזר בינתיים לישראל. הוא למד כאן לתארים ראשון ושני וחי בניו יורק כבר עשר שנים. "מבחינות מסוימות, איכות החיים בישראל גבוהה יותר", אומר ירושלמי. "שעות העבודה קצרות יותר - בניו יורק יום עבודה יכול להסתיים גם בעשר בלילה. עכשיו, כשיש לי תינוקת, אני חוזר הביתה בשש ואשתי זורקת עלי את התינוקת. בשבילה זה מאוחר, בשבילי זה מוקדם.

"אבל לעשות כאן עסקים אני נהנה. צריך ללמוד מהתרבות העסקית כאן. הכל יעיל, נגיש. כיף לעבוד. כשאתה עובד בישראל בתחום הנדל"ן, אתה נמצא במלחמה. התרבות העסקית בארץ הרבה יותר נוקשה. כאן אני נהנה מהתהליך - עובד יותר, אבל גם נהנה יותר".

היימן: "אני מסכים. על אף שעולם העסקים האמריקאי מכוון לעשיית כסף, בסך הכל התרבות העסקית רגועה בהרבה. אתה לומד לשתף פעולה עם שלושה אנשים באותו מגזר ולמרות זאת להצליח וליהנות לעבוד ביחד. זה לא 'משחק סכום אפס'. כולם יכולים להרוויח כסף ולהצליח - וזה כמובן משפיע על איכות החיים. סביבת העבודה מפרגנת בהרבה".

בת ים, ניו יורק

אייל בינו, במקור מבת ים, חי בניו יורק כבר חמש שנים. בינו, 32, בא לכאן אחרי שקיבל הצעה מפתה לשמש סגן נשיא בחברת בריין פופ, אתר תוכן המשלב חינוך ואנימציה.

"היה לי טוב בישראל. רק הצעה ממש אטרקטיווית היתה יכולה לגרום לי לעזוב, ואכן קיבלתי הצעה כזו. איכות החיים בניו יורק ובתל אביב דומה: שפע של פיתויים, אפשרויות לצאת, בילויים, חיי תרבות עשירים, ברים, בתי קפה. רק שבניו יורק זה הרבה יותר גדול. מצד שני, כדי ליהנות מכל זה צריך הרבה כסף. אתה מרוויח הרבה יותר מאשר בארץ, אבל ההוצאות בהתאם - ולכן צריך לעבוד קשה".

עידית דוידסון, פסיכולוגית ארגונית ומנהלת חברת השמה לבכירים, מרבה לעבוד עם חברות ישראליות וחברות הקשורות לישראל. היא חיה במנהטן כבר שש שנים. נשואה ואם לשני ילדים. בעלה עובד כמנהל כספים. דוידסון גרה באזור שקט, ריברדייל, בקומפלקס המאכלס 600 משפחות.

"יש לנו הכל בבניין, חוץ ממכולת. הילדים לומדים בבית ספר פרטי יהודי בשם כנרת. בבוקר הם יורדים במעלית לבית הספר. החינוך ברמה גבוהה. אנחנו משלמים 11 אלף דולר בשנה, יחסית זול. בית ספר פרטי רגיל עולה יותר מכפול. גם רופא נמצא בבניין כל הזמן. בשבילי זה ביטוי לאיכות חיים. בחורף, כשקר, אני לא צריכה לצאת מהבניין - הכל כאן נוח וזמין.

"בבניין שלנו מתגוררים הרבה ישראלים ולפעמים אנחנו קוראים לו 'הקיבוץ'. לחיים ב'קיבוץ' יש יתרונות, אבל גם חסרונות. האמריקאים בדרך כלל לא מתערבים לך בחיים. אתה חי את חייך בלי שמישהו יגיד לך מה לעשות. אבל כשיש ישראלים בסביבה, זה שונה. אם שכנה צריכה לימון - היא תדפוק על הדלת", מספרת דוידסון.

דוידסון אוהבת במיוחד את סופי השבוע הארוכים: "אנחנו נוסעים לאן שבא לנו. שמונה שעות צפונה ומגיעים לקנדה. בישראל, בגלל הגבולות, זה בלתי אפשרי. כאן אפשר לנסוע למרחקים ויש בזה כיף בלתי רגיל".

השיבה מהודו

אלה בן עמי מתגוררת בוואשינגטון. היא נשואה לבחור ממוצא הודי בשם אננד ויש להם בת ששמה דיה, בת שש. בן עמי, 40, נסעה לביקור בהודו ופגשה את בעלה לעתיד, שהגיע מארה"ב לביקור מולדת. בן עמי חיה איתו חצי שנה בהודו, ואחר כך שלוש שנים בברקלי, קליפורניה. זה שלוש שנים וחצי הם חיים בבירה האמריקאית. בעלה הוא יזם בתחום התוכנה, היא אמנית.

"אני רגישה לאיכות הסביבה. ארה"ב היא מדינה גדולה עם הרבה משאבים. באופן כללי שומרים כאן יותר על איכות הסביבה. אוויר נקי, מים שאתה יכול לסמוך שלא יהיו בהם מתכות כבדות. אתה יכול לחיות בלי תחושה שכל מה שאתה עושה יסרטן אותך. בניו יורק צפוף, אבל בוואשינגטון יש מרחב פתוח עם גישה לטבע. גם הביטחון האישי רב יותר, והאמריקאים אדיבים".

חלק בלתי נפרד מאיכות חיים, זה היכולת להשתלב חברתית. לא כל מי שמצליח בעסקים מצליח להשתלב בחברה. ישראלים שחיים כאן מספרים כי הם מתקשים להתחבר עם האמריקאים. אמריקאי יכול להגיד 'בוא ניפגש יום אחד לארוחת צהריים', והישראלי יחשוב שהוא מתכוון לכך ברצינות. הוא לא מבין שזו רק מחווה מצדו, שהיה לו נחמד לדבר אתך - לא יותר.

החברויות כאן, יגידו הישראלים, לא עמוקות כמו בישראל. כאן מבלים עם חברים מהעבודה, מהקולג', מהמועדון (אם אתה חבר באחד) ועם הורים של ילדים בבית הספר. בדרך כלל לא רואים את החברים בתדירות גבוהה. גם לא מדברים איתם הרבה בטלפון. אצל האמריקאים חברויות משמעותיות נוצרות הרבה פעמים בקולג'ים. הבוגרים מסייעים זה לזה מבחינה מקצועית וביצירת קשרים.

רוב האמריקאים גם לא מתעניינים במיוחד בפוליטיקה של המזרח התיכון. יותר מעניין אותם מה עשו ה'פטריוטס' במשחק הפוטבול האחרון, לכעוס על ה'ניו יורק ניקס' ולנהל שיחה על מתי שוב יזכו סוף-סוף ה'יאנקיס' באליפות הבייסבול.

בן עמי אמביוולנטית בנוגע לחיים בארה"ב. היא אמנם אוהבת את האוויר הנקי, אבל היא ובעלה מדברים על מעבר לישראל.

"אננד ואני פשוט לא מרגישים כאן בבית. אננד, אחרי 22 שנה, עדיין לא מרגיש אמריקאי. החברים הטובים שלו הם חברי ילדות מהודו. יש לו כמובן קשרים בעבודה והוא מחובר מקצועית - אבל שום דבר לא קורה מבחינה חברתית. זה גם המצב שלי. אנחנו לא מצליחים להתחבר למקום. אני רגילה להיות חלק מקבוצת אנשים עם יחסים עמוקים. כאן זה כמעט ולא קיים מחוץ לתא המשפחתי. כל אחד חי בתוך עצמו ועסוק בהתקדמות האישית ובילדים. לבלות סתם עם חברים, זה לא דבר מקובל. אם עושים כבר דברים ביחד, זה רק סביב פעילות כלשהי.

"האמת, אני לא רואה כאן הרבה אושר. מבחינה חומרית אנשים במצב טוב, אבל סובלים מריקנות. אני לא רואה אושר פנימי או רגשי. רבים מרגישים כאן בודדים. כשאנחנו מבקרים בישראל, אננד מרגיש יותר פתוח לתרבות מאשר פה. בהודו הקשר המשפחתי חזק, כמו בישראל. בשלב מסוים ניסינו לחיות בהודו. זה החזיק חצי שנה - גיליתי שלטייל ולבקר הם דברים שונים לגמרי", מספרת בן עמי.

לדבריה, בעבר ישראל לא היתה אופציה מבחינתה: "המצב הביטחוני בתקופת האינתיפאדה היה גרוע. עכשיו, כאשר העניינים מתחילים להירגע ואין פיגועי התאבדות, אנחנו חושבים לחזור".

AVODA IVRIT

כמו בקהילות רבות של זרים, גם הישראלים בארה"ב מוצאים זה את זה. הסינים גרים בצ'יינה טאון, האיטלקים התיישבו בליטל איטלי, ההיספנים השתלטו על ברונקס. הישראלים מתגוררים בכמה שכונות בקווינס וגם בבניינים מסוימים במנהטן. האקדמאים הישראלים הקימו גם רשתות חברתיות, והם מסתייעים בהן לצרכים חברתיים ועסקיים.

היימן מפעיל אתר אינטרנט בשם "עבודה עברית", שבאמצעותו מעבירים הישראלים זה לזה הצעות תעסוקה, והיה ממארגני "דור חדש", ארגון שמטרתו לקרב בין ישראלים ליהודים-אמריקאים. היימן גם עומד מאחורי "תבל" - גוף שייעודו גיוס משקיעים לחברות סטארט-אפ ישראליות.

בינו: "עם חבר אמריקאי אתה נפגש אולי פעם בחודש. עם חבר ישראלי אתה מדבר בטלפון כל יום ונפגש כמה פעמים בשבוע. קיים הבדל גדול בין מי שגדל כאן, מבין את התרבות האמריקאית ויכול לדבר עם האמריקאים בשפתם, לבין מי שלא. לנו קל יותר לתקשר עם ישראלים אחרים. אנחנו גם עוזרים זה לזה. כשסיימתי תואר שני רבים רצו לעזור לי. יש לנו אותן שאיפות ואותם רצונות. כולנו רוצים להצליח ולמדנו שלעזור זה חלק מהמשחק".

היימן: "אפשר דווקא ללמוד מחיי החברה כאן. בישראל, אתה חוזר בערב הביתה לבד או למשפחה. כאן, שעות אלה מוקדשות לנטוורקינג - מפגשים בבר או במסעדה שמסייעים ביצירת קשרים חדשים".

ירושלמי: "זה לא חכם לחיות באמריקה ולהיות מנותק מהאמריקאים. אבל בסופו של דבר, אני מעדיף לבלות עם ישראלים - יש לנו אותה מנטליות".

דוידסון: "מורגשת אחווה בין הישראלים כאן. עולם העסקים בישראל מאופיין בחשדנות רבה. כאן אין לנו משפחה, אז אולי בגלל החסך הזה אנחנו מחפשים חברויות אחרות להשקיע בהן ואז מתגלה פתיחות רבה יותר מאשר בישראל. אם לא רוצים להישאר לבד, חייבים להיפתח".

היימן: "קל לי יותר להתחבר לישראלים בניו יורק מאשר לישראלים בישראל. כאן, אני יכול לקיים קשר עם ישראלים בדרך שבישראל אין לה סיכוי. נכון, אם הייתי נזקק לתרומת כליה - הייתי חוזר לישראל, למשפחה. אבל אם הייתי צריך 100 אלף דולר כדי לממן טיפול רפואי, הייתי מצליח לגייס את הכסף ביתר קלות מחברים כאן מאשר בישראל. אני גם מחובר לכלכלה הישראלית בדרך שונה. זה מאפשר לי לעבוד עם ישראל באופן שלא הייתי יכול ליישם מתל אביב".

להיפגש עם תשובה ושלמה ארצי

היימן ממשיך לתאר את היתרונות שמציעה ניו יורק: "ההזדמנויות כאן גדולות יותר. אם מיקרוסופט רוצה לקנות חברה ישראלית ב-400 מיליון דולר, מנהליה יחפשו את העזרה המשפטית במשרד שיבולת בניו יורק - ולא בשיבולת ישראל. רק באחרונה באה קבוצה של תלמידי מינהל עסקים לתואר שני לפגוש אותי במשרד בניו יורק, רק מכיוון שאני עורך דין ישראלי.

"החיים והעבודה כאן מכניסים אותך לקטגוריה חדשה, שמוערכת בישראל. כישראלי שחי בניו יורק אני יכול להיפגש ביתר קלות עם יצחק תשובה, עם אהוד אולמרט או עם שלמה ארצי. כאיש עסקים ישראלי בניו יורק אני נהנה מנגישות רבה יותר לצמרת עולם העסקים בארץ, בהשוואה לזו שהיתה מתאפשרת לו הייתי חי בישראל", מדגיש היימן.

ירושלמי מאשר: "זה נכון. אני נפגש עם ישראלים בתפקידים בכירים, שאילו הייתי חי בישראל לא היה לי סיכוי לפגוש".

דוידסון: "אפשר להבין את זה. זה לא רק שאנחנו יושבים בניו יורק, אנחנו חווים את הניסיון האמריקאי, צוברים כלים שלא היו לנו אם היינו חיים בישראל. אופפת אותנו גם סוג של הילה - אם אתה חי בניו יורק, אז עשית את זה, יש בך משהו מיוחד. מבחינה מעשית, חברות ישראליות רבות מחפשות ישראלים שחיים או חיו בארה"ב. בהנהלות הפנימו כי כשאתה חי כאן אתה צובר מטען, השכלה וניסיון בינלאומי יקרים מפז".

מה מפריע לכם באמריקה?

ירושלמי: "כנראה שלא הרבה. חוץ מזה שהסבתות לא כאן ומזג האוויר. היום יורד כאן גשם ולא יפה בחוץ. בישראל אני בטוח שהשמש זורחת. בחורף קר כאן מאוד".

בינו: "הכנתי טבלת ייאוש עד סוף מארס, כשהחורף ייגמר. חסרות לי גם ארוחות ערב שבת עם המשפחה. מרגישים בכך במיוחד כשהמשפחה מתרחבת, ואמא שלי היא סופר-בשלנית. חוץ מזה, אני גר ליד סנטרל פארק ואין לי זמן ללכת לפארק. אני מתגעגע גם למשחקי הכדורסל תחת כיפת השמים בספורטק בימי שישי. גם כאן אתה יכול לעשות את זה, אבל בתל אביב זה יותר מהנה".

דוידסון: "יש לי משפחה ושני ילדים. מתסכל אותי שהילדים לא חופשיים לרוץ ולהתלכלך בבוץ, ושהם לא יכולים ללכת לבית ספר באופן עצמאי. מפחיד אותי שמישהו יחטוף אותם, על אף שניו יורק היא עיר בטוחה למדי. מפריע לי שהילדים שלי, על אף שהם דוברי עברית, לא ממש ישראלים".

אם הייתם יכולים לשנות משהו בישראל, מה זה היה?

בינו: "הייתי שמח אם היה יותר פרגון, בין אנשים בכלל ובין קולגות בפרט. לעבוד ביחד בכיף - אם אני מצליח זה לא אומר שאתה מפסיד. בישראל שוררת תחושה של לחץ ומתח. גם כאן, כי צריך להתקיים, אבל משום מה זה נראה יותר קל".

בן עמי: "אני לא אוהבת את הקטע החומרי בישראל. הישראלים חיקו את המודל האמריקאי, אבל בצורה מוגזמת. אני חושבת שזה מגעיל. מפריע לי גם שאנחנו מדינה כובשת, ושהרסנו את הסביבה".

דוידסון: "חוץ מזה, הייתי שמחה אם הישראלים היו מקפידים יותר על נימוסים. ה'מגיע לי' בישראל הוא רעה חולה - וזה מביא לחוסר פרגון".

היימן: "הייתי שמח אם היתה יותר פתיחות וקבלה של אחרים. המעגלים בארץ סגורים. כאשר אני מגיע למפגש חברתי בישראל אין לאנשים כרטיסי ביקור. לא מדובר רק בעניין טכני, זה מלמד משהו גם על הרצון שלהם להיפתח. כאשר אתה מגיע לאירוע ישראלי-אמריקאי, האמריקאי בא כדי להכיר אנשים - הוא מצויד בכרטיס ביקור וישתדל להציג את עצמו ולקיים שיחה, אפילו רק סמול טוק. ישראלי שמגיע לאותו אירוע מחפש את שני האנשים שהוא מכיר".

האם בכוונתכם לחזור לישראל בשנתיים הקרובות?

היימן: "אני תמיד שמח להגיע לארץ ותמיד שמח לחזור. אין מקום שיכול להציע לי את מה שניו יורק מציעה. מבחינתי, בכל מקום אחר איכות החיים שלי תיפגע. הבסיס שלי פה. העבודה היא פה ושם, גם הפעילות הפילנתרופית. הייתי כבר בדרך חזרה לישראל, אבל בת זוגי נפטרה והתוכנית התבטלה".

דוידסון: "אנחנו מתכוונים לחזור, אבל אין לנו תוכניות, בטח לא בשנתיים הקרובות. בעלי ואני עצמאים ויש לנו אתגרים שמעסיקים אותנו כאן".

גם בינו מדבר על חזרה מתישהו, אבל "בטח שלא בעוד שנתיים. בשלב זה, אני נמצא כאן רק חצי שנה ובתהליך של גדילה. זה בטח לא יסתיים בשנתיים הקרובות. אני בעצם במעמד של מתחיל מחדש. אבל שיהיה ברור: אני כאן לא כי הייתי מתוסכל בישראל - גם בארץ הצלחתי. אני חושב שכאן אני יכול להפיק הרבה יותר מעצמי מבחינה מקצועית. אבל אם אכיר בחורה ישראלית שתרצה לחזור - זה ישפיע עלי מאוד".

בסוף אחזור

ירושלמי: "בסוף אחזור, אבל זה לא פשוט. יש לי פה עסק. עכשיו, כשיש לי ילד, נוספה עוד סיבה לחזור - גם הסבתות רוצות ליהנות ממנו. נתחיל לנסוע לתקופות יותר ארוכות לישראל, ונראה אם אפשר לנהל את העסק בשלט רחוק. מה שבטוח, לפני שאנחנו חוזרים לישראל - נחיה במקום אחר, אולי בספרד. אני לא מאמין שזה יקרה בשנתיים הקרובות, אולי בעוד חמש שנים. מה שכן, נהיה יותר על הקו".

גם בן עמי, שנשמעת הרבה יותר החלטית לגבי החזרה לישראל, לא יודעת מתי זה יקרה: "יום אחד החזרה נראית ממש קרובה, וביום אחר - רחוקה. אנחנו עדיין מרגישים שעדיף לחיות בבועה כאן מאשר בבועה בישראל. אבל זה משתנה. מתי נחזור? אני לא יודעת".



מימין: נעם, עידית וגרא דוידסון, אייל בינו, אורן היימן, אמיר ורוני ירושלמי


אמיר, רוני ונעם ירושלמי

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ