דיסקרטי (המשך)

<<<לתחילת הכתבה

המגזר העסקי מגויס

שפירא ולוונטל נודעו כתומכים גדולים של ישראל (שפירא נמנה כעבור שנים עם חבר הידידים של המרכז למורשת המודיעין, שמושבו בגלילות). לפי פרסומים בארצות הברית, האף-בי-איי וג'ון הדון, ראש תחנת הסי-איי-אי בתל אביב, חשדו שהאורניום הועבר לישראל בלי אישור ובניגוד לחוק האמריקאי. הדון אף הרחיק לכת וחשד שהמפעל הוקם בעיקר כדי לספק אורניום לתוכנית הגרעין של ישראל, ומומן בחשאי בכסף ישראלי.

חקירת האף-בי-איי גילתה עוד, כי שפירא העסיק במפעלו עובדים מישראל, ובמפעל ביקר כמה פעמים, החל ב-1961, הנספח המדעי אפרים להב. שפירא עמד בקשרי ידידות עם נספח מדעי נוסף, יוסף אייל. בסיומן של כל החקירות הוחלט לקנוס את חברת נומאק על רשלנות, אך משום שלא נמצאו ראיות נגדו לא הועמד שפירא לדין. אבל בכך לא הסתיימה מעורבות הלק"ם בארצות הברית. דו"ח אחר של האף-בי-איי קבע, כי ב-1968 ביקרו בארצות הברית ובאפולו רפי איתן, אברהם חרמוני ואברהם בנדור.

חרמוני היה כימאי שעבד בשלב מאוחר יותר ברפא"ל. בנדור, שהציג את עצמו כעובד של חברת החשמל, הוא שמו של אברהם שלום, אז ראש אגף המבצעים בשב"כ ואחר כך ראש השב"כ. לפי הערכת האף-בי-איי, מטרת ביקורם היתה "בקרת נזקים": להשיג מידע על התקדמות החקירה נגד שפירא ומפעלו. בדיעבד, הפרשה הזאת מסייעת להבין טוב יותר את פרשת פולארד. איתן, שהיה אחראי על הפעלת פולארד, ידע מניסיונו שלו כי פעילות בארצות הברית בשליחות הלק"ם התרחשה עוד קודם שנכנס לתפקידו. לא בכדי הוא טען לאחר חשיפת פרשת פולארד כי פעל ברשות ובסמכות.

החיפוש אחר חלופות נוספות הוביל את בלומברג למגזר הפרטי. לשם כך הוא נזקק לעזרת המגזר העסקי בישראל. חבורה של תעשיינים נרתמו לעניין בלב חפץ ובעזרתם פרש בלומברג רשתות רכש חובקות עולם. אחד מהם היה אליהו סחרוב, בן למשפחת סוחרים אמידים מירושלים.

סחרוב ידע לשמור סוד עוד מהימים שבהם היה פעיל בהגנה ועסק ברכישת נשק, ייצורו והסתרתו. במלחמת העצמאות שלח אותו בן גוריון לאירופה, לתאם ולפקח על מבצע הטסתם מצ'כוסלובקיה לישראל של מטוסי קרב מדגם מסרשמיט. אחר כך נשלח סחרוב לארצות הברית, לארגן את גיוסם של מתנדבים ולרכוש נשק ומטוסים - תוך הפרה של החוק האמריקאי. מבצעים אלה התפרשו על פני ארצות הברית, מקסיקו, גווטמלה, פנמה והרפובליקה הדומיניקנית.

בתום המלחמה השתחרר סחרוב מצה"ל בדרגת סגן-אלוף ופנה לעסקים פרטיים. אביו יצחק היה גדול יבואני העץ בארץ ישראל והבן הצטרף לעסק המשפחתי והרחיבו. בשותפות עם קיבוץ משמרות הוא הקים את תע"ל (תעשיות עץ לבוד). בשיאו העסיק המפעל אלף עובדים והיה אחד הגדולים מסוגו במזרח התיכון. את חומר הגלם והמכונות למפעל הוא רכש בגרמניה, באמצעות משלחת כספי הפיצויים של ישראל.

אחד הספקים למפעלו של סחרוב היה הרברט שולצן, בעל "אסמרה", חברה לציוד כימי בעיר ויסבאדן, ולשעבר טייס בלופטוואפה (חיל האוויר של גרמניה הנאצית). לשולצן היו קשרים ומכרים בקהילה המדעית ובקרב תעשיינים גרמנים וסחרוב הכיר באמצעותו כמה מהם. "באחת מטיסותי מאירופה פגשתי בעמוס מנור", נזכר סחרוב, כיום בן 90. "סיפרתי לו על הקשרים שיש לי עם תעשיינים ומדענים בגרמניה".

שולצן פיתח חומר חסין מפני קרינה רדיואקטיווית, שנועד למטוסים. חיל האוויר האמריקאי בחן את החומר וסחרוב הניח כי גם לחיל האוויר הישראלי יכול להיות עניין בו. מנור הציע לסחרוב, ידידו משכבר הימים, לפגוש את בנימין בלומברג. הפגישה הראשונה ביניהם התקיימה בקפה לילית בתל אביב. "מצאתי אדם שקול, פתוח, לבבי, נבון צנוע ואחראי מאוד", מעיד סחרוב. "היה בו שילוב של תמימות עם תעוזה מבצעית".

אחר כך נועדו מעת לעת במשרדיו של בלומברג ברחוב קרליבך ובמסעדות. סחרוב זוכר במיוחד פגישה משעשעת במסעדה בבית אמריקה בתל אביב: "מזכירתו הזמינה מקומות בשמו של ורד. בגמר הארוחה, כשביקשנו לשלם את החשבון, התפרץ לעברנו בעל המסעדה, עשה סקנדל ודרש שנשלם את חובנו מביקורים קודמים". התברר שעובדי חברת "ורד", חברה בת של מקורות, נהגו לפקוד את המסעדה והותירו בה חוב נכבד.

בספרו "מעש בצל" כתב סחרוב, כי לכמה ממיודעיו בגרמניה הוענקו כינויים שנלקחו מתיאור הקרב המקראי של יהושע בן נון נגד חמשת מלכי האמורי, למשל "איילון". סחרוב מתגאה במיוחד בחלקו במבצע מ-1969, שבו סייע לרכוש בשביל צה"ל מעודפי נאט"ו תותחי הוביצר בקוטר 155 מ"מ, במחיר מציאה של 3,000 דולר לתותח.

"עד שנכנסתי לפעולה עם בנימין בלומברג", הוא אומר, "החמיצה משלחת הרכש של משרד הביטחון, שישבה בפאריס, לא מעט הזדמנויות". סחרוב מציין שהמבצע הזה היה גלוי וחוקי. הוא רשם בעיר ויסבאדן שבגרמניה חברה ששמה "הידרומה" ובאמצעותה נרכשו התותחים, שהוכנסו לפעולה במלחמת ההתשה נגד הצבא המצרי לאורך תעלת סואץ. הקשר בינו לבין בלומברג העמיק במשך השנים והניב תוצאות שרובן, אומר סחרוב, יישאר עלום עוד שנים רבות ואולי לנצח.

זרוע לרכישת נשק

שמו של שולצן פורסם בתקשורת הבינלאומית כבר בשנות השמונים. בין השאר הזכיר אותו העיתונאי הבריטי ג'יימס אדאמס, בספרו "הברית הבלתי טבעית", שעוסק ביחסי ישראל-דרום אפריקה. כדי לעקוף את הקשיים בהשגת אורניום יזמה ישראל ב-1968 מבצע רכש חשאי ומסועף, תחת שם הצופן "פלאמבאט". על המבצע היה אחראי בלומברג והוא נוהל בתיאום עם המוסד. שמו של רפי איתן, שהיה אז ראש מוקד מבצעים של המוסד באירופה, נזכר גם הוא בקשר למבצע.

לפי הפרסומים, נרכשו במבצע מאתיים טונות אורניום טבעי, המוכר גם בכינוי "אבקה צהובה", מהחברה הבלגית "סוסיטה ז'נרל דה מינרה" שבבעלותה היו מכרות אורניום בקונגו. המשלוח הוטען על הספינה "שירסברג", שעגנה בנמל אנטוורפן, נשאה דגל נוחות ליברי והיתה בבעלות חברת קש שרשם המוסד. יעדה הרשמי היה איטליה. לפי הספר, חברה איטלקית ממילאנו הסכימה, תמורת סכום כסף גדול, להנפיק תעודת משתמש סופי. אבל המטען מעולם לא הגיע ליעדו המצהר. שירסברג סטתה ממסלולה ונפגשה בלב הים התיכון עם ספינה ישראלית של צים והעבירה אליה את האורניום.

הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ורשויות הפיקוח האירופיות על חומרים גרעיניים פתחו בחקירה, אך התקשו למצוא ממצאים חד-משמעיים. גם בגרמניה נפתחה חקירה של שירות הבטחון, שקרוי "הארגון להגנת החוקה". החקירה העלתה חשד ששולצן ותעשיינים גרמנים נוספים מעורבים במבצע, אך בסופו של דבר בחרו הגרמנים לגנוז את החקירה. הם השתכנעו, גם מרמזים שהתקבלו מישראל, כי פרסום העניין רק יגרום להם מבוכה ואיש לא יאמין שהממשלה הגרמנית בראשות וילי ברנדט לא היתה מעורבת בפרשה.

המבצע הזה, כמו המבצע לרכישת התותחים, חשף צד נוסף בפעילותו של בלומברג והעיד עד כמה התרחבו סמכויות הלק"ם. בין השאר חוברו בארגון, על סמך מידע מזרועות המודיעין האחרות, ניירות הערכה על הפיתוח הגרעיני בעולם ועל ניסיונות של מדינות במזרח התיכון (אך גם מחוץ לו, כהודו ופקיסטאן) להשיג נשק גרעיני. אחד מעובדי המחקר של בלומברג היה הפרופסור לכימיה עוזי אבן, שעזב ב-1968 את הכור הגרעיני שבו עבד והצטרף ללק"ם.

אבל בעיקר נהפך הלק"ם ליחידה שאחראית על רכישת נשק מכל מקור אפשרי. במיוחד היה הלק"ם פעיל לעקיפת האמברגו שהטילה צרפת, בעקבות מלחמת ששת הימים, על יצוא ציוד צבאי שישראל כבר שילמה בעבורו, ובכלל זה ספינות טילים ומטוסי מיראז'. את הספינות הצליח חיל הים להבריח מנמל שרבורג בליל ה-31 בדצמבר 1967. את המטוסים היה קשה להבריח, אבל נמצאה דרך לעקוף את האמברגו.

המהנדס השווייצי אלפרד פראואנקנכט, שסלד מיחסה של ארצו לפליטים יהודים במלחמת העולם השנייה, הציע את שירותיו לנספח צה"ל בברן, אל"מ דב שיאון. פראואנקנכט עבד בחברה שווייצית שקיבלה רשיון לייצר את מנוע המיראז' מהיצרנית הצרפתית, חברת דאסו. הפעולה הוטלה על הלק"ם, שנציג שלו נפגש עם פראואנקנכט באירופה. אחד המפעילים היה נחמיה קין, נספח צה"ל ברומא. פראואנקנכט גייס למבצע את אחיינו. המסמכים צולמו, הוכנסו לארגזים ונשלחו לרומא במכונית של בלדר שגויס גם הוא למבצע. במשך חודשים רבים הועברו בדרך זו מיליוני שרטוטים ותוכניות. בתמורה קיבלו פראואנקנכט ושותפיו תשלום של כמה מאות אלפי פרנקים שווייציים.

בספטמבר 1969, לא הרחק מגבול גרמניה, הבחינו עובדיה של חברת הובלה שווייצית בהעמסת ארגזי המסמכים, חשדם התעורר והם הזעיקו את המשטרה. האחיין נעצר ובעקבותיו גם פראואנקנכט. הבלדר, אזרח גרמני שזוהה בשם הנס שטרקר, הצליח להימלט והוברח לישראל, חי כאן תקופה מסוימת ולאחר שלא הצליח להיקלט סידר לו הלק"ם העברה ושיקום במדינה אחרת.

פראואנקנכט הודה בחקירתו כי פעל בשירות ישראל וב-1971 דן אותו בית משפט בשווייץ לארבע וחצי שנות מאסר. שווייץ הכריזה על הנספח הצבאי של ישראל, צבי אלון, "אישיות בלתי רצויה" וגירשה אותו מתחומה. במעמד דומה זיכתה שווייץ גם את נחמיה קין, שבינתיים כבר חזר לישראל והועלה לדרגת אלוף.

כעבור כשנה שוחרר פראואנקנכט מהכלא. שלוש שנים אחר כך, ב-1975, המריא בטקס חגיגי מטוס חדש לטיסת בכורה ויו"ר התעשייה האווירית, אל שוימר, בישר בגאווה על הולדת הכפיר. השם לא הטעה איש. הדמיון המדהים של הכפיר למיראז' הצרפתי הסגיר את הקשר. בקהל המוזמנים ישב נחבא אל הכלים בנימין בלומברג. אורח הכבוד היה פראואנקנכט. אלמלא השניים לא היה הכפיר בא לעולם.

בנימין בדרום אפריקה

פעילות הלק"ם היתה לחובקת עולם. בשנות השבעים החל שמו של בלומברג לצוץ בדרום אפריקה. מאז שהאו"ם הגדיר את הציונות "צורה של גזענות", חלקה המדינה היהודית עם משטר המיעוט הלבן תחושה של בדידות ומצור בינלאומיים. בין שתי הממשלות התהדקו קשרים ביטחוניים, שעד מהרה גלשו גם לשיתוף פעולה גרעיני. ב-1979 קלטו לוויינים ותחנות מעקב אמריקאיות פיצוץ והבזק חזק מעל לאוקיינוס ההודי. ניתוח הממצאים העלה השערה כי זה היה פיצוץ גרעיני, שביצעו במשותף ישראל ודרום אפריקה.

שתי הממשלות מיהרו להכחיש, אבל ב-1995, לאחר חיסול משטר האפרטהייד, אישר לראשונה סגן שר החוץ עזיז פאהד, בראיון ל"הארץ", כי ההבזק אכן היה תוצאה מניסוי גרעיני ומסר פרטים על שיתוף הפעולה הגרעיני בין שתי המדינות. אישור דומה נתן גנרל קונסטנד פילון, שהיה רמטכ"ל צבא דרום אפריקה בשנות השמונים. "רצינו להשיג ידע גרעיני מכל מי שיכולנו וגם מישראל", אמר פילון.

מדען בוועדה לאנרגיה אטומית של דרום אפריקה סיפר, כי מצד ישראל היו אחראים לקשר פרופ' ברגמן, שלהבת פריאר וראש הלק"ם בנימין בלומברג. לפי מסמכים ופרסומים שנחשפו בדרום אפריקה, השלושה ביקרו בה כמה פעמים ועסקו בין השאר בגיבוש עסקות. דרום אפריקה היתה לספקית העיקרית של אורניום טבעי לישראל, לאחר שרוב המקורות האחרים נסגרו בפניה.

תוכנית תחקירים של הבי-בי-סי חשפה ב-1995 מסמכים ממשפט שהתנהל ב-1988 בדרום אפריקה. בית המשפט דן בתביעה אזרחית נגד בריגדיר ג'ון פיליפ דרק בלאו, שעילתה עבירות על תקנות הוועדה לאנרגיה אטומית של דרום אפריקה. בלאו היה טייס בחיל האוויר הדרום אפריקאי, ובמלחמת העולם השנייה טס בשירות חיל האוויר הבריטי, וזמן מה בילה בבסיס של החיל בארץ ישראל. בשנות השבעים, לאחר שהשתחרר מהצבא, התוודע בלאו לאזרח ישראלי ולפי הסברה הכיר באמצעותו את בלומברג, שבדיוני בית המשפט מכונה "בנימין".

בנימין התקשר אל בלאו וביקש לברר באמצעותו אם אפשר לרכוש "עוגה צהובה" מדרום אפריקה. בלאו פנה לידידו, גנרל הנריק ואן דן ברג, ראש המודיעין הדרום אפריקאי, שפנה בתורו אל ראש הממשלה ג'ון פורסטר וקיבל ממנו אישור לביצוע העסקה. לפי פרסומים אחרים, פורסטר, שביקר בישראל ב-1976, סיכם עם ראש הממשלה יצחק רבין על שיתוף פעולה גרעיני וצבאי רחב היקף. מדרום אפריקה יצאו לישראל כמה משלוחי אורניום, ובסך הכל כ-550 טונות.

בלאו, שבית המשפט זיכה אותו מההאשמות, היה מעורב בעסקה נוספת. לבקשת ואן דן ברג הוא ניהל מגעים במטרה לרכוש מישראל טריטיום, שהוא איזוטופ רדיואקטיווי של מימן. מרכיב זה מגביר את עוצמת הפיצוץ של נשק גרעיני, ואפשר היה לקנותו באופן חוקי רק מארצות הברית ומברית המועצות. כפי שנטען בבית המשפט הצליח בלאו להשיג מישראל 30 גרם של טריטיום. כמות זו מספקת לשימוש ב-12 פצצות גרעין והיא הועברה ב-1977 לדרום אפריקה במבצע שכונה "עלי תה".

ההדחה

דווקא כשבלומברג היה בשיא כוחו, החל הערעור על מעמדו. ב-1974, בתקופה ששמעון פרס היה שר הביטחון, הגיע מנכ"ל משרדו יצחק עירוני למסקנה שבידי בלומברג הצטברו יותר מדי סמכויות, שהוא ריכז עוצמה מסוכנת ואין עליו פיקוח ראוי. עירוני ביקש להעביר את האחריות על אבטחת הכור בדימונה אל המלמ"ב חיים כרמון. ביוזמתו נחתם הסכם על כך עם ראש השב"כ אברהם אחיטוב וראש אגף ההבטחה בשב"כ אברהם שלום.

מותו של עירוני, זמן מה אחר כך, קטע את המהלך. מחליפו בתפקיד המנכ"ל, פרופ' פנחס (סיקו) זוסמן, החזיר לבלומברג את מלוא סמכויותיו. אבל לא לאורך זמן. במאי 1977 ניצח הליכוד בבחירות ומנחם בגין הרכיב ממשלה חדשה. סגן שר הביטחון, מרדכי ציפורי, שהיה אחראי בין השאר על הלק"ם, שיכנע את השר עזר ויצמן להחליף את בלומברג "באחד משלנו".

בלומברג לא ויתר, ועירער על ההחלטה אצל בגין. בין שאר העלה את הנימוק, כי מתוקף הטיפול שלו בוועדה לאנרגיה אטומית ואחריותו לכור הגרעיני בדימונה הוא כפוף לראש הממשלה, ולא לשר הביטחון. בגין, שהיה רחמן וממלכתי ולא מיהר לערוף ראשים של משרתי ציבור מתקופת שלטון מפא"י, השתכנע ומנע את פיטוריו. אבל החלטת בגין החזיקה מעמד רק כשנתיים.

ב-1981 מונה אריאל שרון לשר הביטחון, והחליט לפטר את בלומברג ולמנות במקומו את מקורבו רפי איתן. מול נחישותו של שרון התקשה בגין לגונן על בלומברג, מה עוד שלזכות המינוי עמד הרקורד המרשים של איתן בפעילות חשאית בשב"כ ובמוסד, ובכלל זה במבצעים משותפים עם בלומברג (בסופו של דבר המיט איתן אסון על הלק"ם, כשסיבך את הארגון בהפעלתו של פולארד. בעקבות מעצרו של הסוכן נאלצה ממשלת ישראל להתנצל לפני ארצות הברית ולהודיע על ביטול היחידה. כמה אירוני שאת ההחלטה לפרק את הלק"ם קיבלה ממשלה בראשות שמעון פרס, האיש שהמציא את הלק"ם).

כדי להצדיק את ההדחה הופצו שמועות במערכת הביטחון ומחוצה לה על כך שבלומברג היה מעורב כביכול בפעולות שלא עלו בקנה אחד עם מינהל תקין. בין השאר נרמז כי בגין קשריו עם התעשייניים התגלגלו לידיו כספים רבים, שלא היתה עליהם בקרה הולמת. נרמז אף כי חלק מכספים אלה הגיע לקרנות סודיות של מפא"י.

במסע הלחישות וההכפשות שנוהל נגד בלומברג נזכר שמו של איש העסקים ארנון מילצ'ן. מילצ'ן, בן למשפחה של יבואני כימיקלים מרחובות, סחר בנשק לפני שעשה הסבה מקצועית והיה למפיק חשוב בהוליווד. הוא היה קשור לפרס, לבלומברג וללק"ם עוד משנות השישים. "למרות הפרשי הגיל ביניהם נקשרו בין בנימין למילצ'ן קשרים הדוקים מאוד", מעיד אחד מעובדי הלק"ם אז. "הפעמים היחידות שבהן ראיתי אותו מחייך היו במחיצתו של מילצ'ן".

הקשר בין השניים נישף רק ב-1985, בעקבות חקירה של האף-בי-אי נגד חברת "מילקו" ומנהלה, ריצ'רד סמית מקליפורניה. בחקירה התגלה שמאז 1980 הבריחה החברה 800 מתגים אלקטרוניים, שיכולים לשמש את תעשיית הרפואה, אבל גם להרכבת מרעומים בפצצות גרעיניות. למעשה, אי אפשר להרכיב פצצה בלי מתג כזה.

החוקרים מצאו ש"מילקו" וסמית לא ביקשו רישיון יצוא משום שידעו שרשיון כזה לא יינתן להם, ואת המתגים העבירו ל"היילי קורפוריישן" של ארנון מילצ'ן, ששימשה "חזית" של הלק"ם ומשרד הביטחון. נגד סמית הוגש כתב אישום והוא שוחרר בערבות של כמה מיליוני דולרים. אבל סמית לא התייצב למשפטו, ויתר על כספי הערבות וברח לספרד. בארצות הברית הוא נחשב עבריין נמלט. 17 שנים לאחר בריחתו, ב-2001, גילו סוכני האף-בי-איי את מקום הימצאו, וסמית הסכים להסגיר את עצמו. הוא שב לארצות הברית, עמד לדין, ובעסקת טיעון נגזר עליו ב-2002 עונש קל, 40 חודשי מאסר וקנס של 20 אלף דולר.

גם מילצ'ן, שבתחילה הכחיש כל קשר למתגים, נחשד בפרשה. נפתחה נגדו חקירה, אך בסופו של דבר התיק נסגר ולא הוגש נגדו כתב אישום.

בחזרה אל עולם הצללים

כל מי שעבד במחיצתו חושב שנעשה לבלומברג עוול. "אני משוכנע שהוא לא נטל כספים לכיסו ולא העביר כספים לאחרים שלא כדין", אומר פקיד בכיר שעבד אתו. "כל חייו הוא מתגורר בדירה צנועה. אנשים במעמדו כבר מזמן היו גרים בארמונות". בלומברג, פגוע מהדחתו ומהשמועות שנפוצו נגדו, מיהר לחזור אל התחום שכה אהוב עליו: עולם הצללים ותהומות הנשייה. כשעיתונאים החלו לפנות אליו, לאחר ששמו נחשף בעקבות פרשת פולארד ופירוק הלק"ם, הוא סירב להתראיין או אף להיפגש לשיחות רקע. כדי שלא יאתרו אותו שוב, הוא מיהר להירשם בספר הטלפונים בשם העברי הבלתי ידוע שלו: בנימין ורד. הוא מצליח עד היום לשמור על הישג נדיר בישראל: תמונתו לא התפרסמה מעולם.

אילו היו כאן קודים אחרים של התנהגות ציבורית, אולי היו מעניקים לו את פרס ביטחון ישראל, או פרס על מפעל חיים. ודאי שמישהו צריך היה לשקול הוקרה כלשהי לאדם ששמעון פרס מעיד עליו כי "תרומתו לביטחון המדינה והמדע הביטחוני לא תסולא בפז. הוא ביצע עבודה עלומה ונהדרת. הוא מוכשר באופן יוצא דופן".

זמן מה לאחר שפוטר ממשרד הביטחון מצא בלומברג תעסוקה חדשה כסמנכ"ל במפעל האלקטרוניקה "אופטומיק טכנולוגיות" במגדל העמק, שהוקם ב-1986. המפעל ייצר מכשירי לייזר לריתוך מתכות ומוצרים אלקטרוניים ליישומים צבאיים ולתקשורת לוויינים. בלומברג, ממייסדי המפעל, פרש ב-1998 בגלל מצב בריאותו. באחרונה שמעו כמה אנשים שעבדו במחיצתו כי הוא שוקל לכתוב ספר זיכרונות, אבל רוב מכריו אינם מאמינים. "זה לא יכול להיות", הם אומרים, "זה לא מתאים לבנימין בלומברג". *

<<<לתחילת הכתבה



איור: ערן וולקובסקי

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ