פרשת מותו של אלי הורביץ ז"ל, מנכ"ל טבע לשעבר, שבה נתגלעה מחלוקת מצערת בין משפחתו להנהלת בית החולים על שם שיבא בתל השומר בדבר טיב הטיפול שקיבל שם בשעותיו האחרונות, העלתה שוב לכותרות את הטענה כי בתי החולים הציבוריים מעניקים טיפול עדיף למיוחסים על חשבון חולים מן השורה.

לטענת רבים, בתי החולים הציבוריים מעניקים למיוחסים קיצור בזמני ההמתנה בתור לכל פעולה רפואית, ליווי מקרוב של הרופאים והמנהלים הבכירים, יתר תשומת לב במחלקה והעדפה בקבלת חדר פרטי.

נראה כי ההעדפה בתנאי האשפוז, שלכאורה ניתנת לאח"מים, מעוררת את עיקר הביקורת הציבורית. למרבה הצער, הביקורת אינה מתייחסת כלל לטיפול הרפואי שמקבלים אותם חולים, גם אם ברור לכל כי "המלונאות הרפואית" משנית בחשיבותה לטיבו של הטיפול הרפואי. כל אדם בר דעת יעדיף ללא היסוס לוותר על תנאי מלונאות ואירוח מועדפים בבית החולים, לטובת טיפול רפואי מקצועי יותר.

למרבית האירוניה, החולה בעל המעמד זוכה, כך על פי הטענה, לתנאי מלונאות רפואית טובים יותר. עם זאת, בעצם נוכחותו הוא משפיע על התנהגותו המקצועית של הרופא, כך שלא פעם הוא יוצא ניזוק.

"תסמונת ה-VIP" תוארה לראשונה בספרות הפסיכיאטרית ב-1964. הרופא חד העין שפירסם את המאמר שבו נטבע מונח זה ציין, כי מעבר למהומה שנוצרה סביב "חולים חשובים מאוד", בסופו של דבר מצבם הרפואי בתום הטיפול היה גרוע בהרבה בהשוואה לחולים "רגילים", שקיבלו טיפול שגרתי ומקובל.

לקבוצת "האנשים החשובים מאוד" משתייכים תיירי מרפא בעלי מעמד מיוחד, מנהיגים פוליטיים בולטים, עשירים ושועים, אנשי מדיה וידוענים אחרים. הטיפול בהם סובל, כמעט בהכרח, מהטיות מובנות מעצם מעמדם של אותם חולים.

עצתם הראשונה של שני הרופאים היא, "הישבע לעצמך כי אתה מכיר בערכך המקצועי, בידע הרפואי שלך, במיומנותך כרופא ובכושר השיפוט שלך". אין ספק כי הצורך לטפל באח"מ, ובמיוחד במצבי חירום, עלול להביא את הרופא לפקפק ביכולתו להתמודד עם חובה זו, גם אם בעבר עשה זאת לא פעם בהצלחה, כשטיפל בחולים מן השורה.

עצתם השנייה של שני הרופאים היא, "התכונן לקחת פיקוד על ניהול המקרה". המטופל עצמו מקבל לרוב ללא היסוס את מרותו המקצועית של הרופא. כשהוא שוכב על המיטה בבית החולים, מתנהג המטופל האח"מ כאחד האדם, אך הפמליה המלווה אותו, בני משפחתו ורופאו האישי, עלולה להיות מקור לא אכזב למתח, לביקורת ולהטיה של החלטות הרופאים המטפלים בחולה.

רפואה היא מקצוע קואופרטיבי, שבו נדרשים מומחים נוספים, מלבד הרופא המטפל, לחוות דעה ולתרום מידיעותיהם ומניסיונם למהלך הטיפול. עם זאת, ההחלטות הרפואיות המתקבלות בבית החולים אינן דו"ח של ועדה. רפואה היא גם מקצוע בעל סולם היררכי מובהק, שבראשו עומד בסופו של דבר רופא יחיד. הוא המחליט הסופי והוא נושא באחריות הנגזרת ממעמדו.

עצתם השלישית והאחרונה של שני הרופאים היא, "פעל מבחינה מקצועית כפי שאתה פועל תמיד במצב זה בנוגע לשאר החולים שלך". נראה כי זאת העצה החשובה העיקרית בכל הנוגע לטיפול באח"מים. בנסיבות אלו יש סיכון רב לפעלתנות יתר של הרופאים או לנטייה דווקא בכיוון ההפוך - הימנעות מבדיקות נדרשות.

הניסיון להתאים את מהלך האבחון והטיפול לאח"מ עלול כמעט תמיד להביא לתוצאה רפואית תת-מיטבית, אם לא לאסון של ממש. הרופא העומד מול אח"מ מנסה לחסוך ממנו אי נוחות, כאב או טלטול הכרוכים בבדיקות הרפואיות, ועלול להחמיץ בכך אבחנה חשובה. אבל רופא חששן העומד בפני אותו אח"מ יבצע עוד ועוד בדיקות, לעתים קרובות מיותרות לחלוטין, רק כדי למנוע ביקורת עתידית על חדלון מעשיו.

הקפדה על השגרה הרפואית, ללא סטייה מהמקובל במקרים דומים, היא תעודת הביטוח הנדרשת לאח"מ. כבר בשלב מוקדם של הטיפול ראוי שהרופא המטפל יודיע כי הוא מתכוון לטפל באח"מ כמו בשאר החולים שלו, שמצבם דומה. הניסיון מורה כי הודעה כזאת מתקבלת תמיד בברכה.

מנהל מחלקה אינו בהכרח הרופא המתאים ביותר לטיפול בבעיה הרפואית הספציפית של האח"מ, גם אם מתוקף מעמדו הוא מקבל את הפנייה הראשונה כשהחולה מופנה למחלקה. לפעמים מנהל המחלקה מבקש לעצמו מעט מאור הזרקורים של האירוע התקשורתי המתפתח. את הטיפול צריך לנהל הרופא הבקיא והמנוסה ביותר בצוות המחלקה, הכשיר מכולם בפתרון הסוגיה הספציפית שעל סדר היום.

הכותב הוא פרופסור לנוירולוגיה בבית החולים הדסה עין-כרם בירושלים ויו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל