מחקר בולט מצא, שבניגוד להרגשת הרופאים שהזמן שלהם עם החולים פחת בהשוואה לעבר, הזמן למעשה לא התקצר ואפילו התארך מעט. מה שהמחקר שכח לציין הוא שהמשימות המוטלות על הרופאים התרבו מאוד בשנים האחרונות, ולכן עליהם להספיק הרבה יותר באותו זמן. החולים כיום בהשוואה לעבר מבוגרים יותר, חולים ביותר מחלות, מטופלים ביותר תרופות ועברו יותר בדיקות, פרוצדורות ואשפוזים. דווקא כשכולם מסכימים שהתקשורת עם החולה הופכת להיות מרכזית יותר בטיפול - היא גם נעשתה קשה יותר (ולכן אורכת זמן רב יותר) בגלל הבדלי שפה ורקע תרבותי שכיחים בין הרופא למטופל, גיל מבוגר ומורכבות הנושאים שעל הפרק.

התקדמות הרפואה גם פתחה מגוון של אפשרויות ללא תקדים הן בבחירת הבדיקות הנחוצות והן בבחירת הטיפול המיטבי. למשל, בחולה עם הפרעת הקצב השכיחה ביותר, פרפור פרוזדורים, השאלות הן אם לתת טיפול נוגד קרישה; אם להפנות לצריבה ("אבלציה") למניעת פרפור חוזר; אם לטפל בתרופה ממשפחה כזו או אחרת - כל אלה מצריכות שיקול דעת, ושיקול דעת מצריך זמן, בין היתר כדי לעיין בספרות המתחדשת כל הזמן או להתייעץ.

היעדר הזמן הוא אוניברסלי מחד ובעייתי ביותר מאידך. בניגוד למקובל לחשוב, הוא לא פוגע רק בחולה שמרגיש שלא התייחסו אליו במצוקתו. היעדר הזמן מזיק מאוד גם לרופאים, אשר לא פעם מפתחים הרגשה של היעדר שליטה, תסכול, התשה ואובדן שמחה וסיפוק בעבודתם. כמובן, הנזק לחולים עלול להיות חמור הרבה יותר. למשל, טעויות באבחנה ובבחירת הטיפול ואי ירידה לעומק מכלול הבעיות שיש לחולה הייחודי עשויות להיות נפוצות יותר מאשר מוכנים להודות, וחלק לא מבוטל מהן קשור למצוקת הזמן. בנוסף, מן המפורסמות הוא שריפוי ("הילינג") תלוי מאוד ביחס ובקשר המיוחד שבין הרופא לחולה. האם יכול יחס כזה להתרקם כשהרופא חייב לתת תשומת לב מתמדת למחוגי השעון הרצים ולמסך המחשב שלפניו על חשבון החולה? שלא ברצונם, זמנם של השניים, גם הרופא וגם החולה, זולג ואוזל במהירות.

מה בכל זאת ניתן לעשות פרט לדרישה שנראית אוטופית, להכיר בעומס החובות הגדל ולהקציב לרופאים יותר זמן עם כל חולה?

ראשית, על הרופאים לעבור הכשרה, להתאמן וללמוד להפיק את המרב מהזמן הקצר שכן עומד לרשותם. למשל, אוזן רגישה וקשובה, עין בוחנת וניהול נכון של רשומה רפואית מסודרת, מאורגנת ומעודכנת של כל בעיות החולה יכולים לעזור מאוד.

שנית, גילוי נאות. על הרופא שנוכח כי אין בכוחו להתמודד עם כל הבעיות במפגש להודות בכך בגלוי ובאופן ידידותי. החולה רק יעריך את הכנות והרצינות וישמח להיות מוזמן למפגש נוסף שבו תימשך ההתייחסות לבעיות שנותרו.

שלישית, ברור כיום כי הטיפול בחולה אינו יכול להצליח כלל אם אינו מתבסס על עבודת צוות. הצוות (פרט לרופא ולאחות) כולל גם דיאטנית, עובד סוציאלי, פיזיותרפיסטית, רוקחת קלינית, מזכירה רפואית ועוד מקצועות. אלא שהחולה עצמו חייב להיות מרכיב חשוב ביותר בצוות הזה. ככל שהחולה יודע יותר על מחלתו ותרופותיו, ככל שייקח יותר אחריות ושותפות בניטור משקלו, פעילותו הגופנית, מזונותיו ומשקאותיו, לחץ דמו ורמות הסוכר - כך תהיינה התוצאות ארוכות הטווח של הטיפול הרפואי טובות יותר, וגם מפגש מוגבל בזמן עם הרופא יניב תוצאות יעילות יותר.

הכותב הוא מנהל מחלקה פנימית במרכז הרפואי קפלן ברחובות וחוקר ומורה באוניברסיטה העברית והדסה בירושלים