טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לראשונה בישראל: הדרכות לצוותים רפואיים לזיהוי קורבנות עינויים

מומחית טורקייה שנאבקה בעינויים במדינתה מבקרת בישראל. "אם אתה חושב שיש אנשים שצריך לענות, יום אחד זה יכול להתהפך, ויכולים לענות גם אותך"

תגובות

כ-20 רופאים, פסיכולוגים ואנשי סגל רפואי מבתי חולים ברחבי הארץ התכנסו החודש בתל אביב להדרכה ראשונה מסוגה, שתפקידה לענות על שאלה אחת מהותית – כיצד מזהים קורבן עינויים. הסימנים, כך למדו, יכולים ללבוש כמעט כל צורה ולהופיע בכל מקום בגוף. לעתים, אף יהיו חבויים רק בסיפורו האישי של הקורבן, ללא שום רמזים גלויים בגופו.

את ההדרכה, שנערכה במשך יומיים וחצי ביוזמת הוועד הציבורי נגד עינויים, העבירה ד"ר שבנם קורור פינקנקי (Sebnem Korur Fincanci), מומחית לרפואה משפטית מטורקיה. פינקנקי, מרצה בכירה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת איסטנבול, מסיירת בשנים האחרונות במדינות רבות במערב מטעם המועצה הבינלאומית לשיקום קורבנות עינויים (IRCT), כדי להעלות את המודעות בקרב צוותים רפואיים לטיפול בקורבנות עינויים.

פינקנקי משלמת מחיר אישי כבד עבור מאבקה בעינויים. בשנות ה-90 עבדה במכון הממשלתי לרפואה משפטית באיסטנבול, שם נחשפה לגופת עצור ועליה סימני חבלות. היא כתבה מסמך רשמי המצביע על חשד להתעללות – והועברה מתפקידה. כעבור שנתיים הוחזרה לעבודתה אך בעקבות מקרה דומה הוחלט להעזיבה סופית. גם באוניברסיטת איסטנבול, שבה היתה ראש המחלקה לרפואה משפטית, החליט דיקן בית הספר לרפואה לסיים את כהונתה, אולם לאחר שתבעה את האוניברסיטה הושבה למשרה הניהולית, שממנה החליטה לפרוש ביוזמתה ב-2007. "המאבק בעינויים עשוי לגבות מחיר אישי, אך אני משלמת אותו בשמחה", היא אומרת.

ד"ר שבנם קורור פינקנקי, מומחית לרפואה משפטית מטורקיה
תומר אפלבאום

בביקורה בישראל נפגשה פינקנקי עם פלסטינים הטוענים כי נחשפו לעינויים מצד כוחות הביטחון הישראליים, בחנה תיעודים רפואיים ולא הופתעה לגלות כי באף מקרה צוותי הרפואה שטיפלו בנותני העדות לא דיווחו לרשויות על חשד לעינויים שבוצעו בניגוד לחוק.
"בטורקיה העינויים היוו פרקטיקה מקובלת בשנות ה-80 וה-90, אבל היום המצב השתפר, אומרת פינקנקי, "לאחר מאבק ארוך נגד שיטות חקירה מסוג זה יש היום רגולציה ופיקוח". לדבריה, "כיום בטורקיה נדרשת בדיקה רפואית שגרתית לכל עצור עם תחילת מעצרו ומדי 24 שעות ולפני כניסה לבית סוהר לכליאה ממושכת. בשנים האחרונות נערכו בטורקיה הדרכות ל-5,500 רופאים ומשפטנים לגבי קורבנות עינויים, וכל רופא המטפל בעצירים ואסירים נדרש לעבור הדרכה שכזו. זה כמובן לא מבטיח את הפסקת העינויים אך מקדם שינויים".

כוחן של ההדרכות לא רק בלימוד אלא גם בשינוי עמדות אנשי הסגל הרפואי. רק שני אחוזים מהרופאים בטורקיה שעברו את ההדרכה הצדיקו שימוש בעינויים כשיטת חקירה, זאת לעומת 33 אחוזים שהצדיקו זאת לפני שעברו אותה – כך עלה ממבדק שנערך בקרב 3,476 רופאים המתמחים בטיפול נמרץ בטורקיה שקיבלו הדרכות מסוג זה. "רוב מקרי העינויים בטורקיה אינם של חשודים בטרור אלא של פושעים שנתפסים ברחוב ואינם מודעים לזכויותיהם. זוהי בריונות משטרתית לשמה", מסבירה פינקנקי.

האמנה הראשונה שאסרה על השתתפות רופאים בעינויים – הצהרת טוקיו – התקבלה באסיפת ההסתדרות הרפואית כבר ב-1975. נקבע בה כי "רופא לא יסכים עם, ימחל על, או ישתתף בעינויים או בכל צורה אחרת של יחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל, ללא קשר למעשה שהקורבן נחשד בגינו". רק בדצמבר 2007 פרסמה הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית בישראל נייר עמדה שבו אישרה את ההצהרה. אמנת האו"ם נגד עינויים ואמצעי ענישה אכזריים (CAT) נחתמה עוד בשנת 1984, וישראל הצטרפה אליה כעבור שנתיים. המהפך המשמעותי במאבק בעינויים התרחש על רקע "פרוטוקול איסטנבול" – אמנה בינלאומית שאושרה בשנת 1999 באו"ם, המנחה אנשי מקצוע העשויים לבוא במגע עם קורבנות פוטנציאליים להתעללות, לרבות רופאים, עורכי דין ופסיכולוגים. האמנה, שעליה חתומים ארגונים מישראל, מחייבת צוותי רפואה לדווח לרשויות על הפרות של זכויות אדם לרבות חשד לעינויים. בספטמבר 1999 פסק בג"ץ כי השימוש בעינויים כאמצעי חקירה בארץ אסור, למעט מקרים חריגים המוגדרים "פצצה מתקתקת", שגם אותם יש להסביר בדיעבד.

הפגנה של הוועד נגד עינויים מול בית המשפט העליון
אמיל סלמן

"פרוטוקול איסטנבול קובע כי כל מומחה בתחום הרפואה צריך לתעד חשד עינויים", מבהירה פינקנקי. "התיעוד יכול להתבצע בצילום תמונות, שבאפשרותן להנציח ולהעריך טוב יותר את חומרת הפגיעה, ובבדיקה כללית של הגוף ובדיקה נפשית למטופל. במקרים רבים אין סימנים גופניים המעידים על התעללות, אך זו יכולה להתברר בהערכה נפשית פשוטה". שאלונים מתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה שפותחו בשנים האחרונות לזיהוי פוסט טראומה מומלצים ככלי לאיתור קורבנות עינויים, לרבות שאלון בשם PDS שפותח על ידי הישראלית פרופ' עדנה פואה מאוניברסיטת פנסילבניה.

זיהוי הקורבנות

סימנים לזיהוי קורבנות עינויים, כפי שהועבר בהדרכה ובהסתמך על פרוטוקול איסטנבול, עשויים להופיע בין השאר על העור (חבורות, שפשופים, פצעי דקירה, סימני מחסור בוויטמינים, כוויות מסיגריות, מכות חשמל, סימני תלישת שיער ותלישת ציפורניים); הפנים (מישוש רקמת הפנים לעדות של שבר, רשרוש, נפיחות או כאב); העיניים (דימום בלחמית, עדשות במיקום לא תקין, דימום ברשתית, אובדן שדה הראייה); האוזניים (לרבות קרע בעור התוף); האף (מכאובים, רשרושים ותזוזה או עיוות של מחיצת האף); שיניים (סדקים, שברים, תזוזת מילויים); החזה והבטן (חבורות, כאבים ופגיעות סמויות) ומערכת המין והשתן (סימני תקיפה מינית).

מעבר לאלה, תיעוד חשד להתעללות ועינויים צריך לכלול גם את הסיפור האישי של הקורבן. "הסיפור עצמו מאוד חשוב ויכול לסייע בהמשך לחקירת התלונה במשטרה או בבית המשפט, גם ללא ממצאים רפואיים הנראים לעין", אומרת פינקנקי. קיימים מצבים שבהם אין סימנים גלויים לעינויים. כך למשל, אחת משיטות העינויים הנסקרת בפרוטוקול איסטנבול מערבת תלייה בשיטות שונות, העלולה לגרום לכאב קיצוני אך מותירה מעט ראיות לפגיעה. פינקנקי מספרת כי נתקלה בטורקיה במכשיר חדש המשמש בחקירות הדומה לשוקר חשמלי ומייצר בגוף תחושת חום עזה, אך לא מותיר סימני כוויות. רופאה שהשתתפה בהדרכה סיפרה כי "יש שיטות שבהן יש הקפדה לא לגרום לסימנים, וגם אם יש חבלה לפעמים היא מחלימה עד שהעצור מדווח על העינויים שעבר, לכן האזנה לסיפורו של הקורבן לא פחות חשובה".

בישראל נמנעים מדיווח

בביקורה בישראל, פינקנקי ערכה אבחון נפשי לשני פלסטינים הטוענים כי היו קורבנות לעינויים בחקירות שב"כ, האחד בשנת 2006 והשני בשנת 2010. "השלכות לאירוע התעללות בעציר יכולות להימשך שנים ארוכות. אחד סבל מפגיעות נוירולוגיות בשרירים והשני אובחן כסובל מפוסט טראומה", היא אומרת.

הסדרת הדיווח של צוותי רפואה בישראל על חשד לעינויים החלה רק באחרונה, בעקבות כתבות שפורסמו בשנתיים האחרונות ב"הארץ" ופעילות הוועד הציבורי נגד עינויים בנושא. באוקטובר 2011 דווח ב"הארץ" על מקרים שבהם רופאים נחשפו לכאורה לעציר הטוען כי עבר עינויים, או שעל גופו נמצאו סימני עינויים, ולא דיווחו על כך. בינואר 2012 מינה בועז לב, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, ועדה לבחינת דיווחים של סגל רפואי על פגיעה במצב בריאותם של נחקרים במהלך החקירה.

הוועדה אמורה לקבל דיווחים מצוותים רפואיים ולהעבירם לגורם מוסמך, אולם עד כה לא נפגשו חברי הוועדה וטרם הוחלט מי יהיה אותו גורם: מנהל בית החולים, מנכ"ל משרד הבריאות, המשטרה, מח"ש או הפרקליטות. כמו כן, הוועדה אמורה לקבל פניות לגבי רופאים שנמנעו מדיווח על עינויים. בראש הוועדה עומד פרופ' צביקה שטרן, עד לאחרונה מנהל בית חולים הדסה הר הצופים וכיום נשיא המכללה להנדסה ירושלים.

לדברי פרופ' אבינועם רכס, יו"ר הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית ואחד מחברי הוועדה, "אנו אמורים לבדוק אם מדובר באשמת אמת מול רופאים ומדוע לא דיווחו על עינויים, האם מתוך פחד או רשעות או כל סיבה אחרת, כדי שניתן יהיה למנוע אירועים עתידיים שכאלה". השבוע פנה בשם הוועדה עו"ד אייל חקו ממשרד הבריאות לוועד הציבורי בבקשה לקבל פרטים נוספים אודות אחד המקרים שאירע בבית החולים הדסה עין-כרם.

גם בהסתדרות הרפואית הוחלט באחרונה להניע הדרכות מוסדרות בקהילה הרפואית הישראלית לזיהוי סימני התעללות ועינויים. עו"ד מלכה בורו, היועצת המשפטית של הארגון, מפתחת בימים אלה, יחד עם רכס, הדרכה ראשונה מסוגה לסטודנטים בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בנושאים הקשורים לשמירה על זכויות אדם, לרבות נגישות לשירותי בריאות, איתור מקרי אלימות במשפחה ומניעת עינויים. התוכנית אף נידונה מול חיל הרפואה בצה"ל במטרה להכלילה בתוכנית ייעודית בפקולטה לרופאים עתודאים (תוכנית צמרת).

צוותי הרפואה בבתי הכלא בישראל עדיין כפופים לשירות בתי הסוהר ולא למשרד הבריאות, זאת בניגוד לרשויות בריאות אחרות במערב. גם בטורקיה עברו לפני שנה צוותי הרפואה בבתי סוהר לאחריותו של משרד הבריאות הטורקי. לדברי פינקנקי, "מדובר בשינוי משמעותי של השיטה המאפשר לצוותים הרפואיים חופש פעולה גדול יותר באיתור ודיווח על חשד לעינויים".

"לישראל יהיה טוב יותר אם תהיה כאן מדינה נקייה מעינויים", מדגישה פינקנקי. "אם אתה מחזיק בדעה שיש אנשים שצריך לענות אותם, למשל מחבלים, יום אחד זה יכול להתהפך, ויכולים לענות גם אותך. לכן חשוב לשאוף באופן כללי כנגד עינויים ולפיצוי של קורבנות עינויים".

בשלישי הקרוב (26.6) יצוין בעולם היום הבינלאומי לתמיכה בקורבנות עינויים, שעליו הכריזה העצרת הכללית של האו"ם בדצמבר 1997.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות