12:02
פסק הדין של בג"ץ בעניין השירות הרפואי הפרטי (שר"פ) בבית החולים באשדוד מדאיג מבחינת ההגנה על זכויות אדם בכמה מובנים. הנימוק העיקרי שנתן השופט אשר גרוניס לדחיית עתירת הארגונים החברתיים שהתנגדו להפעלת רפואה פרטית בבית החולים הוא שיהוי, כלומר העובדה שהעתירה הוגשה זמן רב אחרי שנודעו לעותרים העובדות הרלוונטיות. אולם דחיית עתירות מסיבה זו כשמדובר בנושאים חוקתיים עקרוניים היא בעייתית: בבג"ץ בדבר הפרטת בתי הסוהר קבעה השופטת דורית ביניש כי כשמדובר בנושאים בעלי חשיבות חוקתית מבחינת עקרונות המשטר והשפעה על זכויות אדם, אין מקום לדחות את העתירה בשל שיהוי בהגשתה.
השופט גרוניס התייחס בפסק הדין הנוכחי לטענה ששירותי רפואה פרטיים בבית החולים, במסלול של בחירת רופא בתשלום, יובילו לפגיעה בזכות לנגישות שוויונית לשירותי בריאות וכן לפגיעה בכבודם של אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש שירותי רפואה פרטיים. עם זאת, הוא פסק שמאחר שלא מדובר במקרה המצוי בלב הזכות החוקתית, הרי שלא ניתן להתגבר על טענת השיהוי: "אף אם קיימת זכות לנגישות שוויונית לשירותי בריאות כנגזרת של הזכות לכבוד", פסק גרוניס, "הרי מדובר בזכות פריפריאלית ולא בזכות המצויה במרכזה של הזכות החוקתית".
השופט אשר גרוניס.
לפני שלוש שנים דחה בג"ץ עתירה נגד איסור על שר"פ בבתי חולים ממשלתיים. בפסק הדין שניתן אז הדגישה השופטת דבורה ברלינר את הפסול שביצירת הבחנה בבתי החולים בין מי שידו משגת לשלם עבור השר"פ ומי שלא יכול לשלם: הקביעה למי ובאיזה עיתוי יוענקו שירותים רפואיים אמורה להיות, כך נפסק, על פי שיקולים רפואיים בלבד ולא על פי יכולת תשלום מוגברת. שירותי רפואה פרטיים, קבעה ברלינר, לא עולים בקנה אחד עם עקרונות הצדק, השוויון והעזרה הדדית שביסוד חוק ביטוח בריאות ממלכתי. הם מעניקים יתרון בבתי החולים לבעלי האמצעים ומעמידים אותם בשורה נפרדת משאר מבוטחי ביטוח הבריאות הממלכתי.
בפסק הדין החדש בידל השופט גרוניס את המקרה של בית החולים באשדוד מפסק הדין שעסק בבתי החולים הממשלתיים. זאת על אף שבית החולים באשדוד, גם אם הוקם ויופעל על ידי חברה פרטית, הוקם במימון ציבורי משמעותי וימלא בפועל תפקיד ציבורי.
לאור המימון הציבורי והתפקיד הציבורי שימלא בית החולים באשדוד, לא ברור מדוע הבחנתו מבתי חולים ממשלתיים שנדונו במקרה הקודם רלוונטית. בכל מקרה, מטרידה קביעתו של השופט גרוניס שיש לדחות את העתירה מטעמי שיהוי, ובפרט שגם אם קיימת זכות לנגישות שוויונית לשירותי בריאות (שאלה שגרוניס לא מכריע בה), הרי שלא מדובר בזכות שנמצאת במרכזה של הזכות החוקתית.
הדמיה של בית החולים המתוכנן באשדוד.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מכיר מפורשות בזכות לחיים ולגוף, והזכות לבריאות קשורה קשר הדוק לזכויות אלו, ולא רק לזכות לכבוד. אם לא משלבים בזכות לבריאות – כמו בכל זכות אחרת - תפיסה מהותית של נגישות שוויונית, היא עלולה להפוך לרעיון אבסטרקטי שמשמעותו שגודל הנגישות לזכות כגודל האפשרות לשלם עבורה. יש להצטער אם כן על הקביעה שלפיה הזכות לנגישות שוויונית לשירותי בריאות היא "פריפריאלית".
פסק הדין שנתנה השופטת ביניש ביום פרישתה, שעסק בשלילת קצבאות הבטחת הכנסה ממי שהשתמש ברכב, נראה בזמנו כפוטנציאלי לבשר פריצת דרך בתחום זכויות הרווחה. אך פסק הדין הנוכחי, ששולח את השוויון בנגישות לשירותי בריאות ל"פריפריה" של הזכויות החוקתיות, לא נושא עמו בשורה לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל, ואף להפך. דחיית העתירה מטעמי שיהוי, הקביעה בדבר המעמד הדל - אם בכלל - של הזכות לשוויון בנגישות לשירותי בריאות וההוצאות שהוטלו על העותרים מעידות על פסק דין שמתנכר לצדק חברתי.
גילוי נאות: הכותב חבר בהנהלת האגודה לזכויות האזרח שהיתה אחת העותרות בעתירה
הוספת תגובה
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
