בידיעה שפורסמה לאחרונה ב"הארץ" (16.9.2012) התריעה עמירה הס כי "שלושה עצירים פלסטינים השובתים רעב עלולים למות". אחד מהם כבר שבת רעב 117 יום, נכון למועד פרסום הידיעה. מאחר שנשקפה סכנה ממשית לחייהם, הועברו שניים מהעצירים להשגחה במרכז רפואי.

"השגחה רפואית" ולא "טיפול רפואי" משום שהעצירים סירבו, בתחילה, לקבל מזון ונוזלים או טיפול רפואי כלשהו והציבו בפני הרופאים בבית החולים אתגר מצפוני ומוסרי קשה ונוקב מאין כמוהו - האם להישמע לדרישתם ולתת להם למות ברעב או לכפות עליהם נגד רצונם קבלת מזון ונוזלים.

שני ערכים אתיים בסיסיים נמצאים במצב זה בהתנגשות חזיתית בלתי נמנעת: ערך האוטונומיה המציב את כבוד האדם וזכותו על גופו מעל לכל ערך אחר ומתיר לאדם להתאבד אם זה רצונו החופשי. ומנגד עומד ערך קדושת החיים הגובר, לדעת המאמינים בו, על רצונו הנחרץ של אדם למות בכל צורה, לרבות ברעב.

חוק זכויות החולה (1996) מתייחס למתן טיפול רפואי למטופל נגד רצונו. בסעיף 15 (2) (ג) נקבע כי ניתן לתת טיפול שכזה אם "קיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול הרפואי ייתן המטופל את הסכמתו למפרע".

המצדדים בשימוש בסעיף זה בחוק כדי להאכיל שובת רעב נגד רצונו מתעלמים מכך כי אותו עציר או אסיר לא בחר לבוא לבית החולים כדי לקבל טיפול כלשהו ולא בחר ברופא מסוים שיטפל בו. הוא הובא לבית החולים בניגוד לרצונו, תוך הפעלת אמצעי אכיפה, לרבות הצורך לאזוק אותו למיטת הטיפולים. הכול נעשה נגד רצונו, ובאופן מובהק מבלי לקבל כל "הסכמה מדעת" לטיפול הרפואי שהוא עומד לקבל. לכן גם לא מתקיימים בתנאים אלו יחסי רופא-מטופל שאליהם מתייחס חוק זה.

אסיר השובת רעב אינו מטופל במובן הרגיל של המלה. הוא אדם שאיבד את חירותו ובחר מרצונו החופשי להביע את מחאתו בדרך הקיצונית של שביתת רעב כדי להשיג הישג אישי, חברתי או פוליטי. זו לעתים צורת המחאה האחרונה שנותרה בידיו והוא נחוש לאחוז בה, לעתים גם במחיר חייו.

בשנת 1996, בתגובה לבקשת המדינה, התירה השופטת שרה סירוטה להאכיל בכוח קבוצת שובתי רעב מחסידיו של עוזי משולם. בכך סטה בית המשפט מהגישה האתית המקובלת במערב. בהתנגשות הבלתי נמנעת בין פגיעה בכבודם של האסירים לבין שמירה בכוח על חייהם, הכריע במקרה זה בית המשפט בזכות לחיים.

ההסתדרות הרפואית העולמית (WMA), שבה שותפה גם ההסתדרות הרפואית בישראל, רואה בהאכלה בכוח של שובת רעב סוג של עינוי ואסרה בהצהרת טוקיו משנת 1975 על רופאים להשתתף בהאכלה כפויה של שובתי רעב. הצהרה זו עודכנה מאז כמה פעמים ומשמשת הנחיה מחייבת לכל האיגודים הרפואיים הלאומיים החברים בארגון.

שביתת האסירים הביטחוניים בישראל בשנת 2005 הובילה לדיון בלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית במעמדו ובתפקידו של הרופא המופקד על בריאותו של שובת הרעב. זה נמצא באחריותו המקצועית של הרופא גם אם הדבר נעשה נגד רצונו. הרופא אמור בנסיבות קשות אלו לרכוש את אמונו ולפעול לטובתו של שובת הרעב באופן עצמאי, למיטב שיפוטו המקצועי, ללא מורא מגורם חיצוני אחר. נייר העמדה של הלשכה לאתיקה קובע כי הרופא יסביר לאסיר שובת הרעב את הסכנה הממשית לחייו אם ימשיך בשביתת הרעב, אך לא יפעיל עליו לחץ בלתי ראוי כדי להניאו מהחלטתו.

עוד קובע נייר העמדה כי הרופא חייב לבדוק מדי יום אם השובת רוצה להמשיך בשביתתו וכי החלטתו התקבלה מרצונו החופשי. על הרופא לוודא מדי יום כיצד רוצה השובת שיטפלו בו לאחר שיאבד את הכרתו ויתעד זאת ברשומותיו שתישמרנה חסויות. על הרופא חלה החובה להודיע לשובת אם יהיה מוכן לקבל את בקשתו לסרב למזון ו/או נוזלים, לרבות הזנה מלאכותית, כשיאבד את ההכרה.

בהצהרת טוקיו הסעיף החשוב ביותר קובע כי הרופא יחליט כמיטב הבנתו ומצפונו הרפואי כיצד להמשיך ולטפל באסיר שובת הרעב לאחר שזה איבד את הכרתו. זאת מתוך שמירה על רצונו של האסיר שובת הרעב כפי שזה הביע אותו בפניו במהלך שביתת הרעב. כל החלטה שיקבל הרופא תוביל בהכרח לגינויו - בין שיכבד את זכות השובת למות ברעב ובין שיחיה אותו נגד רצונו.

אם תתקיים שוב שביתת רעב המונית של עצירים או אסירים ביטחוניים תעמוד ישראל בפני דילמה אתית קשה ביותר, שיש לה השלכות מיידיות במישור המדיני הבינלאומי. יש הכרח דחוף, לדעתי, להקים ועדה רב-תחומית הכוללת את נציגי משרד המשפטים, משרד הבריאות, ההסתדרות הרפואית בישראל ונציגי הארגונים לזכויות אדם כדי לגבש מדיניות לאומית מוסכמת לקראת אירוע שכזה. אל נשאיר זאת למצפונו המקצועי של הרופא הבודד, שיעמוד בפני הכרעה בלתי אפשרית.

הכותב הוא פרופ' יו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל