קרן שטלריד היתה אמורה להתחיל היום (ראשון) טיפול "הוספיס בית", טיפול תומך שאינו מרפא, למי שכבר אפסו סיכוייו להחלמה. ביום שישי שם אביה, ד"ר מרדכי שטלריד קץ לסבלה, והתאבד. שטלריד אובחנה כחולה לפני כשלוש שנים, ולדברי קרוביה סבלה מכאבי תופת. לפני שלוש שנים גם אושרה במשרד הבריאות הנחיה להקמת מערך ארצי של שירותי הוספיס בכל בתי החולים, עד ליולי הקרוב. ואולם ביישום ההנחיה, עליה חתום מנכ"ל משרד הבריאות הקודם, הפרופ' אבי ישראלי, חלו עיכובים משמעותיים. במערכת הבריאות היו מי שקשרו בין עיכובים אלו ובין התוצאה הטרגית.

"בפועל מאז ההנחיות לא קרה דבר דרמטי בשטח. מספר שירותי הטיפול התומך שנוספו שולי ביותר, והמערכות לטיפול תומך שהיו אמורות לתת מענה בבתי החולים לא הוקמו", אומר הפרופ' פסח שוורצמן מהחטיבה לבריאות הקהילה באוניברסיטת בן-גוריון, שעמד בראש ועדה שניסחה עוד בשנת 2005 כללים למתן שירות טיפול תומך בישראל. "כיום נראה שיש אנשים הבוחרים בהמתת חסד כפתרון לסבל, כי אין להם פתרון אחר. הגיע הזמן שנסדיר את העניין, אחרת נהיה עדים לטרגדיות נוספות שכאלה".

סוגיית המתות חסד שבה ועולה בישראל אחת למספר שנים. בפעם האחרונה היה זה לפני כשנה וחצי, בקיץ 2011, כשהעיתונאי ושדרן הרדיו עדי טלמור, החליט לשים קץ לחייו בגיל 58 לאחר שאובחן כחולה סופני בסרטן הריאות. בשל האיסור הגורף בישראל על המתת חסד אקטיבית, בין היתר, בלחץ מפלגות חרדיות בשל היות ההתאבדות מנוגדת להלכה היהודית, פנה טלמור לבצע את המתת החסד בשווייץ. שם, מתאפשרות המתות חסד לחולים סופניים גם שאינם אזרחי המדינה.

"עלינו כמדינה להיות בטוחים שמי שבוחר בהמתת חסד עושה זאת מתוך בחירה מודעת, ולא מתוך הנחה כי זהו המוצא היחידי למנוע סבל", מתריע הפרופ' שוורצמן. לצד השאלה המוסרית, מבצעי המתות חסד בישראל מסתכנים בעמידה לדין פלילי בהאשמות של הריגה או רצח. בתיקים משפטיים משנים קודמות, אמהות שסייעו להרוג את ילדיהם החולים בהמתת חסד, נשלחו לשנת מאסר על ידי בתי המשפט. בדצמבר 2009 פסק בית המשפט העליון בהרכב של שלושה שופטים שנת מאסר בכלא על גבר בן 59, גרוש ואב לבת, שניסה לבצע המתת חסד באמו, ילידת 1922, שהיתה חולה סיעודית, באמצעות קוקטייל של תרופות וויטמינים. האם נפלה לתרדמת, אך הצליחה לשוב להכרה לאחר שאושפזה בבית חולים רמב"ם. בית המשפט טען בהסבריו כי "נימוקינו העיקרי הוא קדושת החיים והצורך באמירה שיפוטית ראויה כי המבקש ליטול חיים בכוונת מכוון, דינו מאסר מאחורי סורג ובריח".

לנוכח העמדה ההלכתית, עומדים כיום החולים הסופניים בישראל בין מערך ההוספיסים החלקי (בישראל עדיין קיימים כיום, כפי שהיה גם ב-2009, 87 מיטות לאשפוז בארבעה הוספיסים פעילים בבתי החולים שיבא והדסה הר הצופים ובמוסדות סנט לואיס בירושלים ונוף הדר בחיפה), שנועד רק להקל על סבלם - ובין חוק חולה הנוטה למות. חוק זה, שנכנס לתוקף בדצמבר 2006, מתיר הימנעות מפעולות מצילות חיים לחולים שנותרו להם עד שישה חודשים לחיות.

החוק מבוסס על פעילותה של ועדה ציבורית שהוקמה עוד בשנת 2000 בראשות הרב, הפרופ' אברהם שטינברג, מנהל היחידה לאתיקה רפואית במרכז הרפואי שערי צדק. בין הטיפולים שנכנסים בהגדרתו, החייאה בהלם חשמלי ובתרופות, חיבור למכשיר הנשמה, חיבור לדיאליזה, ניתוחים לכריתת גידולים, הקרנות וכימותרפיה ואנטיביוטיקה לטיפול בזיהומים בדם. בחולים עם תוחלת חיים שאינה עולה על שבועיים, מתיר החוק להימנע ממתן מזון ונוזלים בדרך מלאכותית ולהימנע ממתן הורמון מסוג אינסולין במקרה הצורך.

בארגון ליל"ך, "לחיות ולמות בכבוד", אומרים עם זאת כי חולים רבים נופלים בין הכסאות, ולפיכך פועלים לאחרונה להרחבת החוק, באופן שיאפשר להחילו גם על חולים סופניים חשוכי מרפא שהמערכת הרפואית מתקשה להעריך את תוחלת חייהם הצפויה. כמו כן מבקש הארגון לקדם את הסדרת החובה למתן טיפול תומך לחולים שאינם מעוניינים בהארכת חיים בחוק זכויות החולה ולאפשר ניתוק ממכונת הנשמה, בכפוף לבקשת החולה.

לדברי יו"ר ליל"ך, בינה דיבון, "כיום החוק בארץ מתיר שלא להתחיל מחדש טיפול מחזורי כמו דיאליזה או כימותרפיה, אך אין אפשרות להפסיק טיפול רציף". לפני מספר שנים פותחה בארץ מכונת הנשמה המכילה טיימר, הכוללת הנשמה מחזורית, באופן המאפשר שלא לחדש הנשמת חולה באופן מחזורי, אולם לאחר שעברה מחקרים בהצלחה, אישורה מתעכב זה למעלה משנה בוועדה הארצית לניסויים בבני אדם (ועדת הלסינקי). ארבעה חברי כנסת כבר נתנו הסכמתם לקידום היוזמה של ליל"ך, אולם פיזור הכנסת לקראת הבחירות קטע את המהלך. "לו היו מחפשים פתרון למצב, אולי ניתן היה למנוע את המקרה הנורא שקרה", אמרה דיבון בסוף השבוע.

גם ללא בעיה הלכתית, נושא המתות החסד עדיין שנוי במחלוקת ברחבי העולם. שווייץ עדיין מוגדרת המדינה המתירנית ביותר בתחום, ופתיחת האפשרות גם בפני אזרחים זרים, הובילה לביקורת קשה ממדינות אחרות שכינו את התופעה של נסיעה לצורך המתת חסד בשווייץ בשם "תיירות המוות". מספר ארגונים בשווייץ מבצעים את ההליך, בהם "דיגניטאס", שבו הסתייע בשעתו עדי טלמור, ו"אקזיט" (Exit).

לפי הערכות, לפחות 25 ישראלים שאובחנו כחולים סופניים כבר סיימו את חייהם בשנים האחרונות בשווייץ. שווייץ דורשת אישור רפואי המעיד על מחלה סופנית ללא אפשרות ריפוי, מסירת העתק של תיקו הרפואי של החולה ושלוש שיחות עם רופא ופסיכולוג שבהן נידונה החלטתו לשים קץ לחייו. במקרים שבהם אושר המהלך, המתת החסד לרוב מבוצעת בלילה, לאחר שהחולה נפרד ממשפחתו, כשהוא הולך לישון, ומקבל מנת סם קטלנית. עלות השירות נאמדת ב-4,000 דולר למטופל.

לצד שווייץ, המדינות הספורות שכן מתירות כיום המתת חסד, מגבילות זאת לתושביהן בלבד. בבריטניה אף הועלתה בשנים האחרונות יוזמה לאסור בחוק על אזרחים בריטיים להסתייע בשירותי המתות החסד בשווייץ, על רקע מקרה שנוי במחלוקת של תיעוד המתת חסד של אזרח בריטי בשווייץ, שהוקרנה ב-2008 ברשת הטלוויזיה "סקיי". מקרה אחר, שאירע לפני שנתיים, גרר דיון נוסף בסוגיה, כאשר אם לקחה את בנה המשותק בן ה-33 לסיים את חייו בשווייץ, למרות מחלוקת רפואית באשר להיות מצבו סופני.

בריטניה עצמה אינה מתירה המתת חסד, המוגדרת במדינה כעבירה שגוררת מאסר בפועל, אם כי בתי חולים רבים במדינה מבצעים המתות חסד פסיביות באמצעות מתן משככי כאבים במינונים מוגברים לחולים סופניים. הצעת חוק שהוגשה במדינה ב-2005, לאפשר מתן זריקה ממיתה לחולים סופניים, לא נתקבלה. גם בגרמניה קיים איסור מפורש על ביצוע המתות חסד, וזאת, בין השאר, על רקע תקופת הנאציזם שבה בוצעו המתות חסד בהיקפים נרחבים ביותר, בין השאר, של נפגעי נפש. בצרפת, שאוסרת גם היא לבצע המתת חסד אקטיבית, גרר הנושא דיון סוער בעקבות מותה של חולת סרטן סופני לפני שנתיים, שלאחר שמאבקה הציבורי לאפשר המתות חסד נדחה בבית המשפט - גם לאחר שפנתה באופן פומבי לנשיא סרקוזי - היא נמצאה מתה בביתה כשבגופה שרידי תרופת הרדמה המשמשת להמתות חסד.

לעומתן, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג מאפשרות לרופאים לבצע המתה בהזרקת חומרי רעל לגוף החולה הסופני, על סמך בקשתו, בעודו בהכרה. במדינות אחרות במערב נהוג לבצע הפסקת טיפול מאריך חיים לחולים סופניים, כמו ניתוק מכשירי הנשמה והזנה מהחולה הסופני.

בארה"ב אישרו 2 מדינות בלבד ביצוע המתת חסד, והיתר אוסרות זאת. כך למשל, במישיגן הואשם ב-1999 הד"ר ג'ק קבורקיאן, שכונה בתקשורת "ד"ר מוות", ברצח מדרגה שנייה, על שנתן עזרה להמתת לפחות ל-130 חולים סופניים. קבורקיאן ריצה 8 מתוך 25 שנות המאסר שנגזרו עליו, ושוחרר בשנת 2007 בכפוף להתחייבות שלא לבצע המתות חסד נוספות. הוא מת בשנה שעברה.

החלוצה בנושא היתה אורגון שבמערב ארה"ב, שם התקבל כבר ב-1998 חוק המאפשר לרופאים לצייד חולים סופניים במרשמים רפואיים לצורך המתת חסד, כשבהמשך המטופל רשאי ללכת לבית מרקחת, ולרכוש את החומר לסיום חייו בעצמו. מדינת וושינגטון אישרה חוק דומה ב-2008. שנה לאחר מכן התיר בית המשפט העליון במונטנה המתת חסד כאמצעי למוות בכבוד במקרה פרטני אחד, ואולם עד כה לא הותר הנושא בחוק. המודל הקיים באורגון וושינגטון הוצע לפני כשנתיים ליישום בישראל על ידי חבר הכנסת חיים אורון (מרצ), אולם נדחה על רקע התנגדות משרד הבריאות והעומד בראשו, סגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה.

האם ישראל צריכה להתיר בחוק את האפשרות להמתת חסד?