הפיכת שולחן בחדר המיון היתה בעבר הלא רחוק דרך מקובלת לקצר את התור או לקבל מרשם רפואי. הפתרון היצירתי שיושם בהרבה מרפאות ובתי חולים היה שולחנות מסיביים המחוברים לרצפה ביתדות ברזל. שולחנות כאלה ניתן לראות עד היום בכמה בתי חולים בישראל. ואכן, מטופלים לא הפכו יותר שולחן ופנו לדרכים שבהן אין צורך בכוח פיזי ניכר - שימוש במברג, סכין, יריקה בפנים והודעות שאינן משתמעות לשתי פנים, העוסקות במשך החיים ובאיברים מסוימים של אנשי הצוות הרפואי ומשפחותיהם.

גם עתה מנסים להילחם בתופעה, אך באביזרים שאינם תורמים למניעה אלא מנציחים את האלימות, מראשי ההסתדרות הרפואית ומנהלי בתי חולים ועד לדוברי ארגון האחים והאחיות ויועצים משפטיים מומחים לענישה. כל אלו טוענים כי כדי להדביר את האלימות צריך שולחן מסיבי שאין להזיזו. כלומר, חוק שיעניש וירחיק וימנע טיפול מאלה המתפרעים ותוקפים אנשי סגל רפואי. כמובן, רק מי שיחזור על המעשה פעם נוספת יהא בר עונשין.
למיטב ידיעתי, שאינה כוללת השכלה משפטית, ענישה ולו אף החמורה ביותר אינה ערובה להשקטת הרוחות ולמניעת אלימות (והשימוש במונח "מלחמה באלימות" נשמע לא טוב, בלשון המעטה).

האם אפשר להניח כי בעתיד נשיאי ישראל, שרי האוצר וח"כים אחרים יירתעו מהטרדת נשים או מלקיחת שלמונים רק בשל העונשים הכבדים שהוטלו בעבר על בעלי תפקיד? האם ענישה תעקור מן השורש את תופעת האלימות בחדרי המיון? ומהי אלימות כלפי צוות רפואי? האם הרמת קול ואיום בתביעה משפטית ("אני עורך דין ואתם תשמעו ממני") נכללים בהגדרה? אלה לעתים פוגעים לא פחות מהפיכת השולחן.

לאלימות בבית החולים שורשים שיש לעקרם, אלא שקל יותר ואפילו קל מאוד לחוקק חוק לתפארת המליצה או להשבית את בית החולים לשעתיים ולדבר בחריפות נגד האלימות. בשעות ההשבתה הללו אולי מן הראוי לבדוק את משך ההמתנה בחדר המיון עד להגעת רופא להערכה ראשונה, לבדוק אם אנו מסבירים את סיבת ההמתנה, ולדרוש תוספת כוח אדם כדי לענות לצרכים. בשעת ההשבתה אין לאיים ולדרוש להציב שוטר, אלא לתחקר את עצמנו: מה גרם לפרץ האלימות? האם היה זה אדם מעורער בנפשו או שמא מישהו שחווה שעות של ביזוי והתעלמות עד שלפתע איבד את השליטה העצמית? לאחרונה הוצבו בכבישים בפלורידה שלטים גדולים, שבהם מצוין הזמן בדקות, המודיעים כמה צריך להמתין לטיפול רפואי במיון בכל אחד מבתי החולים בסביבה, ובתי חולים נוספים בארה"ב מאמצים בהדרגה את היוזמה.

אפס סובלנות

מחקרים רבים נעשים היום כדי לנסות ולהבין מדוע אלה הבאים לבקש עזרה וחמלה ומזור תוקפים את אלה האמורים להושיט להם אותם. יש כמה גורמים שלהערכתי ניתנים לטיפול חכם שיקטין בהרבה את ממדי האלימות, הרבה יותר מאשר איום בחמש שנות מאסר ושלילת הזכות לקבל טיפול רפואי.

הפונה לקבל עזרה בבית חולים מגיע לאחר שהוא קורא ושומע על הרשלנות הרפואית, חוסר האמפתיה, האפליה והיכולת לתבוע את הרופא אם רמת הציפיות לא התממשה. כתיבה נאותה על רופאים בתקשורת והימנעות מפרסום מתלהם של כתבי אישום עשויות להקטין את הזעם עם הכניסה בשערי בית החולים.

נמצא כי אם מסבירים, הן בעל פה והן בשילוט מתאים, כי זמן ההמתנה עשוי להיות ארוך בשל אילוצים רפואיים, המטופלים סבלניים ומקבלים זאת. למשל, אם מעדכנים את המטופל כי לאחר נטילת דגימת דם יש לחכות לפחות שעתיים עד התוצאה.

הנהלות בתי החולים חייבות לדאוג גם לאיוש מתאים בחדרי המיון. אם חדר המיון הוא חלון הראווה של בית החולים יש לארגנו בהתאם. אם חדר המיון הוא וסת לצורך העברה הדרגתית למחלקות, קרוב לוודאי שהזעם בעת המתנה ממושכת יתבשל לו בנחת עד להתפרצות העשויה להתרחש בהמשך במחלקת היעד.

צוותי הרפואה הבאים במגע עם קהל חייבים לקבל הכשרה מיוחדת לטיפול במצבי קיצון: כיצד לאבחן מראש את המועד ל"עשיית צרות" וכיצד לנטרל את ההתפרצות במועד. במקום לחוקק חוקים ולהשקיע מאמץ בטיפול לאחר מעשה, יש להציב מומחים מתחום מדעי ההתנהגות שיצפו בנעשה בחדר המיון ויציגו לצוות את הממצאים. מחקר כזה אכן נעשה כיום בארץ, שבו מתחקרים אנשים שהתפרצו או שהיו על הסף, בודקים את תחושותיהם, את מעשי אנשי הצוות ומציעים פתרונות. במקום לצאת בסיסמה הנדושה "אצלנו יש אפס סובלנות לאלימות", יש להתאמץ בשיפור שירות, בהבנת שורשי הבעיה ובמציאת דרכים לזיהוי מוקדם של העבריין הפוטנציאלי.

בית החולים נמצא בעין הסערה. כל מאושפז הוא עולם ומלואו, הדרמות רודפות זו את זו והצוות חייב לנוע בין גלי הצונאמי האלה, בין השיקול הרפואי של קדימות טיפול לבין שיקולי ה"צדק" של תור הממתינים. לעשייה הרפואית דרישות העולות על יכולת הצוות להיענות לה ומחיר השגיאה עלול להיות עצום. ההתמודדות אינה בחקיקה והכרזות, אלא בדרך שהובילה את הרפואה ליכולת של ימינו, קרי בדיקה מדעית של מחלה, מציאת הסיבה לה וטיפול במחולליה.

לצערי, כרגע אנחנו בימי הביניים החשוכים של ציד מכשפות ושריפת הכופרים. לכן חוקים ותקנות מימים עברו, ללא ביסוס מדעי, ישרתו רק את מפריחי הסיסמאות. ואלה העומדים מול המטופלים יישאו בתוצאות.

פרופ' יואל דונחין הוא מנהל המרכז לבטיחות החולה בבתי החולים של הדסה בירושלים