13:04
לפני שנים רבות, כשהייתי מתמחה במחלקת ההרדמה, הוטל עלי לעזור למנהל המחלקה להכין את חדר הניתוח לקראת הרדמתו של אחד מנשיאי ישראל. כמובן שמנהל המחלקה היה זה שהרדים את המטופל הנכבד. הסביר לי מנהל המחלקה את "עובדות החיים": בכל פעם שאני מרדים "אישיות חשובה" תהא ההרדמה אזורית, כך שהמנותח יישאר ער, מבלי לחוש בכאב, כשאוזנו קשובה לשמוע על המצב הקשה של המחלקה וכיצד יוכל לעזור.
מדינאים וידוענים, שחקנים ועשירי עולם, מגיעים מדי פעם לשערי בית החולים. גם שופטים ועורכי דין אינם פטורים מלהסתופף במחלקה לרפואה דחופה או בהמתנה למכוני הדימות. הטיפול באלה מבחינה רפואית עלול להיפגם בשל חשש הצוות הן מפגיעה באישיות והן מכך שכל מילה או התבטאות אחרת עלולה להתפרש שלא כרגיל. אולם, ניתן לומר בביטחון כי כמה ידוענים שטופלו בבתי חולים בעולם ואף בארץ הביאו בעקבות אשפוזם לשינוי ניכר בנעשה בבית החולים וביחסי חולה-רופא.
אחד המקרים הבולטים לכך היה של כתבת הבריאות בעיתון "בוסטון גלוב", בטסי להיימן (Betsy Lehman) בת ה-39. להיימן התאשפזה בבית חולים רב מוניטין (בית החולים על שם דנה פרבר) ומתה ב-3 בדצמבר 1994 בשל התעלמות הצוות הרפואי מאזהרותיה ובקשות בני משפחתה לבדוק מה מינון התרופה שהיא מקבלת. הסתבר כי קיבלה מינון יתר מהתרופה שבה טופלה. לאחר שמתה יצאו חבריה העיתונאים למלחמה באדישות הזו. הם פרסמו כמעט בכל עיתון בארצות הברית את הפרשה, את הבקשות החוזרות של המנוחה לבדוק את המנה, לשוב ולבדוק מה מתרחש. הסתבר כי כל המערכת דחתה אותה, לא רק רופא אחד או רוקח בודד. מותה של להיימן והפרסומים בעקבותיו דחפו ללא ספק את חלוצי המחקר בנושא הטעות והתקלה הרפואית. ממדי המגפה הובהרו מאוחר יותר במאמרים בעיתונות המקצועית, ובטיחות החולה עלתה על סדר היום הציבורי והרפואי בעולם כולו.
צילום: איור: אילה טל
ולהיימן לא היתה היחידה. האמן הדגול אנדי וורהול נמצא מת במיטתו לאחר ניתוח לכריתת כיס המרה. משפחתו תבעה את בית החולים בשל הזנחה וזכתה במשפט, והסיפור עלה לכותרות העיתונים והסב שוב תשומת לב לבעיה של בטיחות המטופל.
הטיפול באנשי שררה ואחרים מטיל על בית החולים מעמסה מעל לכול פרופורציה. יש לשמור על פרטיות המאושפז, גם אם הוא איש ציבור החשוף בדרך כלל לתקשורת. למשל, באשפוזו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון חלק מהפרטיות אכן נשמר (לא מן הראוי לצלם את המטופל במיטתו, למשל ) והחלק החשוב לציבור מועבר לתקשורת.
לאחרונה היו בישראל כמה מקרים שבהם ידוען ניצל את מעמדו הן בבית החולים והן לאחר מכן בהשתלחות בצוות הרפואי. אם חלילה לא נתנו לו עדיפות עליונה או לא קדו ושחו לארץ מול השררה או הפרסום, התגובה המיוח"צנת לא מאחרת לבוא. הנהלת בית החולים נוטה להתייצב לימין המתלונן רב ההשפעה והוא צפוי לזכות לביקור מנהל בית החולים, להתערבות הדוברים וליחס מועדף. לא רק שרי הממשלה ושופטי הארץ זוכים לכך, אלא גם אלה הנראים על מסך הטלוויזיה לעתים קרובות או מכדררים על כר הדשא במשחקי גביע זה או אחר. כל אלה לא יצאו מעולם בכלי התקשורת שלהם בשבח והלל על טיפול מציל חיים, אך אם חלילה אחות מהצוות או רופא טרוד שלחו אותם להמתין ככל האדם - על זה לא יסולח.
האם ניתן להתגבר על התופעה? קשה להשיב על השאלה. זו חייבת להיות פעולה של שני הצדדים. גם לידוען יש כמובן להתייחס כאל מטופל הראוי לכל היחס החם והטיפול הנאות, אבל גם הידוענים חייבים להוריד את רמת הציפיות שלהם מקבלת שטיח אדום בבואם בשערי בית החולים. גם אלה חייבים לתעל את התלונות המוצדקות והקנטרניות כאחת כלפי המערכת הרפואית, לפני שהם יוצאים בקול תרועה ובכי להתראיין אצל חבריהם למקצוע, שהם חד-צדדיים בעליל.
מערכת שלמה תוקפת את הצוותים הרפואיים, את כלל הרופאים והאחיות, ומצפה מאתנו לנס רפואי, לקבלת החלטה כמו זו הנעשית בתוך דקות על הבמה, או כפי שנראה בסדרות הטלוויזיה ומסך הקולנוע. לא פלא שאחיות נושרות ורופאים בוחרים במקצועות שאינם מחייבים מגע עם החולה. אנא מכם, אל תשליכו בנו רפש לפני שתלמדו את העובדות המצערות לאשורן. ואז, הדרך פתוחה.
פרופ' יואל דונחין הוא מנהל המרכז לבטיחות החולה בבתי החולים של הדסה בירושלים
הוספת תגובה
- 0minus
- 8plus
-
- 0minus
- 1plus
- 0minus
- 2plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
