מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

חיפה, עיר הבוהמה

פאבים, בתי קפה ומועדונים בבעלות ערבית הפרושים לאורך שדרות בן-גוריון בחיפה נהפכו למרכז הבילוי המועדף של צעירים ומשכילים רבים. יותר מהתיאטראות, המופעים והפסטיבלים הערבים שפועלים בעיר, הרחוב הזה הופך את חיפה למוקד משיכה והגירה

  • פורסם לראשונה: 19.05.2004
  • 00:00
  • עודכן ב: 21.05.2004
  • 00:00

יום שישי, תחילת אפריל, שני תיאטראות בחיפה מלאים עד אפס מקום. בבית הגפן יש בכורה חגיגית ובתיאטרון אל-מידאן אירוע חגיגי לא פחות - ערב הפתיחה של פסטיבל "אל-עאודה" ("השיבה"). בשני האולמות אפשר לזהות פרצופים מפורסמים רבים - משוררים, עיתונאים, שחקנים ואמנים ערבים - אבל רוב הקהל מורכב מצעירים. תמונות כאלה אפשר לראות רק בחיפה, עיר שנהפכת בשנים האחרונות למרכז אורבני תוסס, מוקד משיכה והגירה שהיה חסר בעולמם של הפלשתינאים בישראל מאז קום המדינה.

"בחיפה אתה יכול לצפות בשני אירועי תרבות ערביים נטו בכל שבוע", אומרת נאהד דרבאס, כתבת "א-שמס", הרדיו האזורי הערבי, שכתבה בעבר במקומון החיפאי "כלבו". "הנקודה המעניינת היא שרוב הנוכחים באירועים האלה אינם חיפאים במקור, אלא אנשים שעברו לגור בה. הרבה פעמים, כשמסתכלים בקהל רואים אחד שבא מפסוטה, מישהו משפרעם, ההוא מטייבה ואחרים מיישובים אחרים, בעיקר מהגליל אבל גם הרבה מהמשולש. הם באים לחיפה ונשארים. זה מה שמייחד את העיר הזאת. בניגוד לכפרים, כאן אין חמולות, אין שבט שאליו אתה חייב להשתייך. במטות בחירות של מפלגות אפשר לפגוש אנשים מכל המשפחות ומכל המקומות. בשאר היישובים הערביים המטות הם משפחתיים באופיים".

זה לא מפריע לתושבי חיפה המקוריים?

"לא. אולי לחלק מילידי חיפה יש תחושה שתושבי הכפרים הגיעו לעיר רק אתמול וכבר הם הופכים לדומיננטיים, אבל למעשה חיפה תמיד היתה עיר הגירה מבחינת הערבים. בהתחלה ההגירה היתה ממניעים כלכליים. חיפה היא עיר ויש בה עבודה. יש הרבה מאוד פועלים שמגיעים לכאן כדי לעבוד ובלילה חוזרים לישון בכפר. יש כאלה ששוכרים דירות בחיפה, בעיקר בשכונת חליסה, עד שהם מסיימים לבנות את הבתים שלהם בכפר. בחיפה נשארים בעיקר צעירים, משכילים, אקדמאים שמעדיפים את חיי העיר על חיי הכפר. צעירים יהודים, לעומת זה, עוזבים את העיר לטובת תל אביב.

"בקרב הערבים, הרבה מאוד משכילים שפעם העדיפו להגר לירושלים מעדיפים עכשיו את חיפה. הסיבה היא שכאן המצב הרבה יותר מתון. בירושלים יש מלחמה היסטורית, כולם רבים עליה. על חיפה לפחות אף אחד לא נלחם. חיפה יושבת בצד ומקבלת את כולם".

"אני אולי החיפאי המקורי היחיד שיש כאן", מאשר איימן עודה, עורך דין במקצועו ופעיל מרכזי בסניף חד"ש בעיר, את האבחנה של דרבאס בשעה שבוא לוחץ את ידיהם של אורחי פסטיבל "השיבה". "נהוג להגיד שב-1948 היו בחיפה 70 אלף תושבים ונשארו 3,000", אומר עודה. "יותר נכון לומר שנשארו 1,400. כל השאר היו פליטים שברחו מכפרים כמו טירה וטנטורה והגיעו לחיפה. לפי נתוני העירייה, בחיפה יש 25 אלף תושבים ערבים, אבל המספר האמיתי גדול יותר. בשעות היום יש בעיר כ-70 אלף ערבים, חלקם תושבים וחלקם באים ללמוד ולעבוד, ובלילה 35 אלף. רבים מהם סטודנטים או תושבים שגרים בעיר שנים, אבל לא שינו את הכתובת במשרד הפנים".

"אני לא יכול לדמיין את עצמי בשום מקום אחר מלבד חיפה", אומר השחקן עאמר חליחל, שנולד וגדל בכפר ג'יש. "הגעתי לכאן במקרה. הייתי אמור ללמוד משחק בתל אביב וברגע האחרון החלטתי לעבור לחיפה. אני מאוד שמח על כך". בימים אלה חליחל משתתף בסרט שמצלם הבמאי האני אבו אסעד בשכם. הוא מבלה את רוב זמנו בשכם ומשתוקק לימי חופשה מהצילומים, שבהם הוא יכול לחזור לחיפה.

חליחל ואחיו עלאא, עיתונאי ותסריטאי, חולקים דירת גג בהדר, שנהפכה למקום מפגש של יוצרים צעירים בחיפה. "אנחנו עושים על הגג ערבי קריאה. לא כל הקטעים שקוראים הם של כותבים מקצועיים. זה יכול להיות גם שיר קצר או ארבע שורות", מספר עאמר. "היינו קבוצה של חמישים-שישים איש שנפגשים, שומעים ומתווכחים שעות על שעות. לצערי זה עדיין לא פרץ לקהל הרחב. הקבוצה שלנו מוגבלת ומורכבת בעיקר מאנשים שעוסקים בעיתונות, אמנות ורוח".

עם עאמר חליחל יושבים אחיו עלאא, חנאן תורך, סטודנטית למשחק באוניברסיטת חיפה, ארוסה תאמר סלימאן, מתרגל בטכניון, ואחיו אליאס, במאי. המפגש מוקדש לבירור השפעתו הרעה של החינוך הקומוניסטי על האמנות בקרב ערביי ישראל, שכן רבים מהאמנים הערבים רכשו את השכלתם בברית המועצות. המתדיינים סבורים שסטודנטים באוניברסיטאות הקומוניסטיות למדו רק טכניקה ולכן התעכבה התפתחותם האמנותית. רק עכשיו, הם מסכימים, מתחילים האמנים הערבים לראות דברים שונים.

"ברחוב הזה אתה יכול למצוא שחקנים, ציירים, מעצבים, עיתונאים ומוסיקאים", אומר עלאא חליחל. "כולם עושים דברים מעניינים, חלקם מצליחים לפרוץ ולאחרים לוקח קצת יותר זמן".

למה חיפה?

עלאא חליחל: "אני חושב שלעיתון 'אל-אתיחאד' היה תפקיד חשוב במשיכת כותבים לעיר. גם תיאטרון חיפה ושחקנים שעבדו בו, כמו יוסף אבו ורדה וסלים דאו, עזרו מאוד לצעירים להיקלט בחיפה".

עאמר חליחל: "הכל מתחיל מהאוניברסיטה. אחוז גדול מהסטודנטים באוניברסיטת חיפה הם ערבים, שנהנים שם מחופש שאין כמוהו בכפרים השמרניים. גם בנצרת אין חופש כזה. רק פה יש חופש אמיתי לעשייה, הרחק מעיניהן הפקוחות של החברה והמשפחה. עצם העובדה שחיפה היא עיר יהודית ברובה נותנת תחושה של פתיחות וחופש ביטוי".

מחשבות על מין

צעירים רבים נוקטים גישה דומה ועוברים מהיישוב הכפרי שבו נולדו, ואפילו מנצרת, לחיפה. בחיפה, הם אומרים, יש מצרך שאין בנצרת: חופש. "רק בחיפה אתה יכול להסתתר מהנורמות החברתיות של החברה הכפרית", אומר ג'לאל איוב, מבעלי הפאב "באק דור" בשדרות בן-גוריון. "רק בחיפה אתה יכול להיות ערבי ולהרגיש שאין אח גדול שצופה בך כל הזמן ומפקח על מעשיך והתנהגותך. דווקא בגלל היהודים והפתיחות, סביר יותר שחיפה תהיה מרכז עירוני שימשוך צעירים שמאסו במוסכמות ובהגבלות".

יש הסבורים כי יותר מהאוניברסיטה או התיאטראות, דווקא דוד בן-גוריון היה זה שהפך את חיפה למוקד משיכה לצעירים הערבים. בשדרות בן-גוריון, היורדות מגן הבהאים אל הים, פרושים פאבים, בתי קפה ומועדונים בבעלות ערבית, תופעה שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר בארץ. אתרי הבילוי בשדרות בן-גוריון עמוסים למדי.

בשעות הערב של יום שישי קשה למצוא מקום פנוי ב"דוזאן", אף על פי שהאולם בבית קפה גדול למדי. הריהוט העתיק במקום נבחר בקפידה, שולחן אחד אינו דומה למשנהו. "רציתי לשמר את רוח המבנה שהוקם ב-1870", אומר בעלי בית הקפה, פאדי נג'אר, מעצב פנים בהשכלתו.

"השם דוזאן", מסביר נג'אר, "משמעותו כיוון מיתרים של כלי נגינה. חיפשתי שם שמורכב מאותיות המוכרות בשלוש השפות - אנגלית, ערבית ועברית - כי באים לכאן לקוחות מכל הסוגים ומכל המקומות. בסביבה נפתחו כמה בתי קפה יפים מאוד, שלא ממש התאימו לאנשים מבוגרים יחסית או לזוגות נשואים. רציתי להביא לרחוב אוכלוסייה אחרת, שונה מהקהל שמגיע לשאר בתי הקפה. על העם שלנו עברו שנים מאוד קשות, אבל בשלב מסוים הגענו למסקנה שאין ברירה אלא לקחת אוויר ולהמשיך בחיים. אני סבלתי כשישבתי בבתי קפה או במסעדות בבעלות יהודית, שם לא זכינו ליחס טוב בשל היותנו ערבים. רציתי להראות שבעלים ערבי יכול לקבל באותו חום את פניהם של ערבים ויהודים כאחד. תודה לאל, המקום הצליח מאוד ואנחנו בשיא".

כשנג'אר מסתובב בין האורחים הוא מחייך אל כולם, אבל עין אחת שלו תמיד מופנית לעבר דלת הכניסה. הסלקציה ב"דוזאן" קפדנית ואחת השמועות מספרת כי יש אנשים שקונים בגדים במיוחד בשביל להיכנס לבית הקפה. כששלושה בחורים שנראים ערבים

נכנסים, נג'אר ניגש אליהם מיד ובחיוך רחב מסביר שכל המקומות תפוסים והשולחנות הריקים שמורים. "אני משקיע הרבה מאמץ כדי שלמקום הזה ייכנסו צעירים מסוג מסוים", הוא מסביר. "זה נותן לבחורות שיושבות כאן תחושה יותר בטוחה. הן יכולות להכיר את הבחורים שבאים הנה, יש מקום להיפגש, לדבר, מקום לידידות וגם לזוגיות".

הסלקציה היא אחת הבעיות המרכזיות המטרידות את בעלי העסקים בשדרות בן-גוריון. אף אחד שם לא רוצה להכניס "ערסים". "צעירים שבאים לבד, לא חלק מזוג, אני מכניס רק אם אני מכיר באופן אישי. אני לא יכול להרשות לעצמי שבשולחן בכניסה יישבו חמישה או שישה צעירים בלי בחורות", אומר נג'אר. "המקום שלי חייב לספק תחושה נעימה לאנשים שאני רואה בהם לקוחות שלי. אני לא יכול לתת לנערים לשתות, להשתכר ולהפריע לשאר האנשים. זה כמו שאני לא יכול להכניס צעיר שלובש גופייה. ביקשתי מראש עיריית חיפה שבשישי-שבת שדרות בן-גוריון ייסגרו לתנועת מכוניות. בשנה שעברה היה ניסיון כזה, למשך שישה שבועות, וזה היה מאוד מוצלח. זה הולך לחזור שוב. לא הגיוני שאנשים יושבים, מנסים ליהנות, וכמה צעירים מסתובבים במכוניות עם מוסיקה רועשת או עושים חראקות מול בתי הקפה".

כמה צעדים מתחת ל"דוזאן", בירידה לכיוון הים, עומד ג'לאל איוב מאחורי הבר הגדול של ה"באק דור" ומוזג בירה מהחבית. כשהיה סטודנט, בן-גוריון היה בשבילו חזון. הוא למד בו בזמן משפטים באוניברסיטת חיפה והנדסת חשמל בטכניון. "בתקופת הלימודים הייתי גם פעיל פוליטי", מספר איוב. "באחד הכנסים של בל"ד, לפני הבחירות לוועד הסטודנטים בחיפה, העליתי את הרעיונות שלי. דיברתי על החשיבות של הקמת מקומות בילוי לצעירים הערבים. דיברתי על הרעיונות האלה גם בחוגים אחרים וגם בבל"ד. כמו תמיד, נתקלתי ביחס מלגלג. הנוכחים בכנס טענו שהבעיות של האוכלוסייה הערבית הן הרבה יותר מדיסקוטק או בית קפה.

"חשבתי, ואני עדיין חושב, שהבעיה היא בעיקר חברתית. אחת הבעיות המרכזיות שלנו כערבים היא ההתעסקות האובססיווית במין וברכילות על יחסים שבינו לבינה. כל היום אנחנו עוסקים במחשבות על מין ועל שמירת הבתולים. הדרך השלטת להיכרות בין גברים לנשים היא פרימיטיווית - או שרואים קלטת של חתונה במשפחה, ושם מצביעים על רווקות, או שעושים שידוך. בן-גוריון הוכיח שאפשר גם אחרת. הוא הוכיח שצעירים ערבים לא חייבים לעסוק רק באיך להיפגש עם בחורות. זו לא בעיה ייחודית שלנו כאן. היא אופיינית לכל העולם הערבי. עד כמה שזה נשמע בנאלי ומטומטם, רק בחור ערבי יכול להבין כמה זמן ואנרגיה אנחנו שורפים על הסיפורים האלה".

זה לא כך בכל העולם?

"כן, אבל ההבדל הוא שבחברות אחרות יש אפשרות לפורקן, יש מקומות להיפגש, יש חברות. פה אין כלום. הדרך היחידה למצוא פורקן היא ללכת למכון ליווי. חשבתי שדיסקוטק ערבי, למשל, יכול לשנות את התמונה".

המלצריות הערביות הראשונות

השינוי בחיפה החל בפאב "דאנק". שם נהגה להיפגש קבוצה קטנה של סטודנטים ערבים, שם גם עלה הרעיון לקיים מסיבת דיסקו ערבית. "עם כמה חברים שכרתי את מועדון נתנזון, בשביל המסיבה. מכיוון שדיסקו הוא עדיין מושג חדשני בחברה הערבית, לפני המסיבה התקיימה הופעה של להקת 'שם זמני', שאני חבר בה. קל לשכנע אנשים לבוא להופעות, למסיבות דיסקו - קשה יותר. השילוב בין השניים יצר מסיבה מוצלחת, שהגיעו אליה מכל הכפרים".

ההצלחה הראשונית הולידה מסיבות קבועות בימי שישי. איוב וחבורתו שכרו דיסקוטקים ואירגנו מסיבות לקהל הערבי. בשלב מסוים רכש איוב את הבעלות על מועדון נתנזון, שהיה לדיסקוטק הראשון בבעלות ערבית בחיפה. זה היה ב-1999. באותה תקופה נפתח פתוש, בית הקפה הערבי הראשון בבן-גוריון. "ערבים לא ידעו איך לעכל את פתוש", נזכר. "בהתחלה זה לא הצליח, הרגשתי צורך אישי להיות שם ולהחליף את המלצריות הרוסיות בערביות. מבחינתי זאת היתה אידיאולוגיה. לצערי, מלצריות רוסיות היו יכולות להיתפש לא נכון על ידי הצעירים הערבים. המלצריות הראשונות שעבדו שם היו אחותי וחברתה. עד אז לא היה דבר כזה בחיפה: מלצרית ערבייה, לא אצל יהודים. זו מהפכה חברתית שבחורה יכולה לעבוד עד שלוש או ארבע לפנות בוקר.

"הלקוחות הראשונים היו דווקא נאורים ומודעים לתרבות הבילוי. כשהשמועה על נתנזון ועל פתוש התפשטה, הגיעו כל מיני צעירים מהכפרים שראו במלצריות בחורות זולות, אבל הן ידעו להתמודד עם זה. אז התחילה בעיה שלצערי הייתי צריך להתמודד אתה בנתנזון וגם עכשיו בבאק דור - בעיית הסלקציה. אני עושה את זה בלב כבד. כל בתי העסק ברחוב צריכים להפעיל סלקציה מאוד גבוהה. אני מנסה לעשות את זה בעדינות ובשכנוע. לצערי רבים, גם חברים שלי, רצו לבוא לשתות, לרקוד ולהשאיר בבית את אחיותיהם, בנות דודם ולפעמים נשותיהם. אלה אנשים שבאים רק בשביל לזיין, כאילו הם תופסים משהו בכלל. לא נעים לראות אנשים מהעם שלך מתנהגים ככה.

"'הערבייה מחיפה' הוא מושג שהשתרש אצל רבים, שמציין בחורה בלבוש פרובוקטיווי, כאילו היא זונה. עבר זמן עד שהבינו שאלה שמתלבשות כך הן דווקא סטודנטיות הרחוקות מבתי הוריהן. כשהן בעצמן גילו שמהכפרים שלהן באים לבלות ועלולים לראות אותן כך, גם תופעת הלבוש הפרובוקטיווי עברה מהעולם".

שדרות בן-גוריון ידעו כמה תהפוכות - תקופות של שגשוג לעומת תקופות שבהן פקדו את בתי הקפה קבוצות צעירים שרק חיפשו בחורות וגרמו לאוכלוסייה המועדפת להדיר את רגליה מהאזור. באחרונה חל שיפור במצב, אומר איוב.

מסיבות, בתי קפה ופאבים הם רק חלק מהעשייה שלו. הוא וחבריו יזמו ב"נתנזון" אירוע שבועי בשם "הייד פארק", שבו קיבל כל אדם שהיה לו מה לומר, בכל נושא בעולם, שלוש דקות כדי להביע את עמדתו. הנואמים דיברו בחופשיות והתנהלו דיאלוגים בעניינים המעסיקים את הצעירים הערבים.

יוזמה נוספת שלו היא "הלילה הראשון", אירוע המתקיים בכל יום ראשון הראשון בחודש ובו מוזמנים משוררים, מוסיקאים, אמנים ובדרנים מתחילים להציג את יצירותיהם. מפגשי "הלילה הראשון" התקיימו בתחילה בנתנזון ואחר כך עברו לתיאטרון אל-מידאן. על ההפקה מופקד חברו של איוב, האשם דיאב.

דיאב, בשיתוף עם חבריו משדרות בן-גוריון, הפיק גם את פסטיבל "האמנות היא שפתי", שזכה להצלחה רבה בשנה שעברה והתקיים גם השנה. "אני משלם מסים כמו כל תושב בעיר", אומר דיאב, "ובמקום שהעירייה תתמוך ותעודד אמנות היא רק מערימה קשיים. בשנה שעברה היינו צריכים להתחנן לפניהם שלא יזמינו משטרה ולא יפזרו את הקהל שבא לצפות במופעים. הכל מוטל עלי ועל בעלי העסקים ברחוב, אין לנו תמיכה מאף אחד. אנחנו מבקשים מהעירייה רק את ברכתה לפסטיבל".

דיאב מפנה טענות קשות לא פחות גם אל המפלגות והעמותות הערביות, שלטענתו אינן מסייעות כלל בקידום היצירה המקומית. "הפוליטיקאים הערבים ואותם אינטלקטואלים כביכול מנותקים מהציבור הערבי", הוא אומר. "הם גם יוצרים את התרבות וגם היחידים שצורכים אותה. בן-גוריון עשה את מה שאף אחד לא עשה, אבל רחוב אחד עדיין לא יכול לחנך עם שלם. הערבים יכולים למנות את כל המשתתפים בתוכנית הלבנונית 'סופר סטאר' ואף אחד לא יהיה מסוגל למנות שמות של חמישה מוסיקאים מקומיים.

"כל הזמן מדברים על הפולקלור והתרבות החזקה של העם הפלשתיני, אבל אלה שטויות. אין לנו תרבות ואין לנו כלום. ההנהגה שלנו מתמקדת אך ורק בפוליטיקה. אפילו לערבי גיוס כספים של המפלגות מוזמנים זמרים שישירו שירי פיירוז ומארסל חליפה. עם כל הכבוד לאלה, מה עם עידוד היצירה המקומית? אנחנו פונים למפלגות הערביות ללחוץ על העירייה שתברך על הפסטיבל, אבל הם עסוקים בוויכוחים, לא בתרבות. בעיני, הכיבוש הוא קודם כל תרבותי. יש כל כך הרבה יוצרים ערבים מוכשרים ואין להם במות. בעולם העברי לא מוכנים לקבל אותנו ואין לנו ברירה אלא לעשות את זה בעצמנו. היום הרבה מאוד אנשים מבינים שלא רק הממסד אשם, אלא גם אנחנו. נכון, הממשלות אשמות אבל אשמה כבדה מוטלת גם עלינו, הערבים".

"אני מאוד עייף", מודה איוב, "ולא רק אני. כל האנשים שעבדו ברחוב, שרובם התחילו ממניעים אידיאולוגיים, עייפים גם הם. בהתחלה היינו בטוחים שהנה באה הגאולה, עכשיו אנחנו הרבה פחות תמימים. אני מרגיש ששרפתי 13 שנים מהחיים שלי לשווא. 13 שנים שבהן ניסיתי לקדם מוסיקה, אמנות ובילוי הלכו סתם. אחי הקטן עוסק במוסיקה ואני אומר לו שיילך מכאן, שלא יבזבז את הזמן על המקום הזה, שייקח את הרגליים ויברח בזמן".



פאדי נג'אר ב"דוזאן". בניגוד לכפרים, בחיפה אין חמולות, אין שבט שאליו אתה חייב להשתייך


משמאל למעלה, בכיוון השעון: הזמרת אמל מורקוס מופיעה בתיאטרון אל-מידאן; בית הגפן; בית הקפה "דוזאן"; תיאטרון אל-מידאן. "בן-גוריון עשה את מה שאף אחד לא עשה, אבל רחוב אחד עדיין לא יכול לחנך עם שלם"




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים