הכניסה לבניין השירות הבולאי, שממוקם לא במקרה ברחוב “הדואר” ביפו, נראית כמו כניסה למתחם מבוצר. מאחורי דלפק זכוכית יושב שומר חמור סבר, שמביט בפנים קפואות באורח שמפר את שלוותו. לאחר חילופי דברים הוא לוקח את תעודת הזהות ומחליף אותה בתג המוענק לאורחים שלא מן המניין. אבל כאן לא מסתיימת קבלת הפנים הקשוחה. “תמתין שיבואו לקחת אותך. לא מסתובבים לבד בבניין הזה”, הוא אומר.

שלוש קומות למעלה משתנה האווירה ואיש חביב ונעים הליכות מקבל את פניי בחיוך גדול בלשכתו המרווחת. ירון רצון מתהדר בתואר היוקרתי “מנהל השירות הבולאי”. תפקיד של פעם בחיים, שמסתיים רק עם היציאה לפנסיה. חמש שנים וחצי הוא כבר יושב על כיסא המנהל – דרך ארוכה עוד לפניו. רק שני אנשים קדמו לו בתפקיד, שגילו כגיל המדינה. “מוישה כהן היה הראשון ואחריו יינון ביילין, אח של יוסי”, לדבריו.

“ממה אתם כל כך חוששים? מה פשר סידורי האבטחה האלה?”, אני שואל. “אנחנו גוף סטטוטורי שפועל מתוקף חוק וכפוף לשר התקשורת. לבול יש מעמד כמו לשטר כסף, לדגל ולהמנון. זה סממן לאומי של ריבונות שצריך לשמור עליו”, הוא אומר, “כל בול הוא פרי של החלטת ממשלה ומונפק בידי המדינה. אנחנו כמו בנק. יש כאן בולים בשווי גדול מאוד וגם סקיצות של בולים שטרם נחשפו ועלולים ליפול קורבן לזייפנים. זה שווה הרבה כסף בעולם וזה נכס של מדינת ישראל שצריך לשמור עליו”.

מאחורי השולחן הגדול שלו מונחת מסגרת ובתוכה מסודרות שורות־שורות של בולים. למתבונן מהצד הם לא נראים יפים או מעניינים במיוחד, אלא שהסיפור מאחוריהם הופך אותם לפריט אספני בעל ערך כספי גבוה במיוחד. “אלה הבולים הראשונים של ישראל. השווי שלהם מגיע לשש ספרות בדולרים”, אומר זוהר נוי, אספן בולים פעיל וחבר בהתאחדות הבולאים.

מבט מקרוב מגלה כי הבולים הראשונים של ישראל כלל לא נשאו את השם “ישראל” אלא את הכיתוב: “דואר עברי”. הסיבה לכך היא שהבולים הוכנו לפני קום המדינה, כששמה של המדינה שבדרך טרם נקבע. ביום שישי, 14 במאי 1948, עצמאותה של ישראל הוכרזה. פחות מ-48 שעות לאחר מכן, ביום ראשון בבוקר, הוציאה המדינה את הבולים הראשונים שלה – כשבאוויר כבר חגו מטוסי האויב. היה זה הישג היסטורי שהפך את ישראל למדינה היחידה בעולם שבוליה הראשונים הונפקו במקביל לעצמאותה. אין זה דבר של מה בכך. המדינה היתה צריכה להתגבר על מחסור בנייר מתאים, על ניירות בעובי ובצבע שונה ועל מכשירי דפוס מיושנים. לצורך כך אף נעזרה בבית הדפוס של “הארץ”.
בצדו השני של השולחן של ירון רצון, מאחורי כיסוי זכוכית, מסודר אוסף גביעים ומדליות, שמתאים יותר לארון של אלוף אולימפי מאשר ללשכה של מנהל השירות הבולאי. “אנחנו מעצמה בולאית בעולם”, מתגאה רצון כשהוא מביט בגביעים ויורה לאוויר רשימה ארוכה של פרסים ותארים שקטפו בולי ישראל בשנים האחרונות. “אפילו האפיפיור הוציא אתנו בול משותף, בפעם הראשונה אי פעם שהוותיקאן פרסם בול עם מדינה אחרת”, הוא מספר. “באולימפיאדה לא הביאו מדליות לישראל, אבל אנחנו דווקא כן”, אומר נוי בהתרסה. “אנחנו מביאים כבוד בעולם כולו ושמים את ישראל על המפה”.

קשה להתעלם מהפער בין התדמית הנשחקת של איסוף הבולים לבין תחושת העשייה וההתחדשות שעולה מכל פינה בבית השירות הבולאי. “זה מדיום קטן, פיסה זעירה שמעבירה מסרים מטעם המדינה. מדיום יפה ויזואלית, שגם היום אנשים קונים ובוחרים בקפידה כדי לעטר בו את המכתבים שלהם”, אומר נוי. אם גם אתם מתקשים להיזכר מתי בפעם האחרונה ניגשתם לדלפק הדואר וביקשתם בול, אתם לא לבד. מנתוני השירות הבולאי עולה, שרק מאה מיליון מתוך 800 מיליון דברי דואר שנשלחים בישראל בשנה מבוילים בדרך המסורתית.

“הבולאות בכל העולם בירידה כבר הרבה מאוד שנים”, מודה רצון, “החיים קשים בכל עולם הפרינט”. אלא שבשנים האחרונות, לדבריו, בזכות פעילות שיווקית נמרצת, השירות הבולאי מצליח לחדור מבעד למעטה הדיגיטלי של הדור הצעיר. “מצד אחד, אנחנו בעידן האינטרנט שבו יש תחרות קשה על הזמן הפנוי של הילדים. מצד שני, דווקא האינטרנט פותח דרכי מסחר ותקשורת חדשות בין בולאים מרחבי העולם”.

איך בכל זאת פונים לקהל הצעיר? גם בשירות הבולאי הבינו שהבולים כשלעצמם מתקשים לצוד את תשומת הלב של הנוער. כדי להצליח במשימה, צריך לעטוף אותם במוצרים נלווים. דוגמאות לא חסרות: מארז סיפורי ילדות שכולל בולים עם ציורים מספרי ילדים מוכרים כמו “תירס חם” ו”מעשה בחמישה בלונים”; ערכה בשם “שפים קטנים לחגים” עם מתכונים, ברכות, שירים, סיפורים, כובעים של שף וגם גיליון בולים מתאים; וגם בול עם פרח שכשמשפשפים אותו יוצא ממנו ריח טוב.

ואולם נראה שהאטרקציה הגדולה ביותר בתחום היא סדרת “הבול שלי” – בול אישי לפי הזמנה שכל אחד יכול להפיק לעצמו באמצעות השירות הבולאי. “היום כל אחד יכול להיות מלכת אנגליה ולהופיע על גבי בול דואר”, אומר נוי, “הבולים מאפשרים לכל אדם להנציח את עצמו, קרוב שנפטר או אירוע משפחתי”. במבט ראשון זה נראה כמו גימיק זול - ניסיון מעט פתטי להתחבב בכל מחיר על בני הנוער. אבל במבט שני, אם זה מה שנדרש כדי להחיות תחביב ותיק ואיכותי, אולי שווה לשלם את המחיר. אלפים כבר השתמשו בשירות ושלחו לשירות הבולאי תמונות אישיות שהונצחו על בולים. “זה מאפשר לנו לעקוף את הכלל שלפיו רק אדם שמת זוכה להנצחה על בול. היום כל עם ישראל ואשתו יכולים למצוא את עצמם על מעטפות הדואר”, אומר רצון.

כצפוי, היה גם מי שניסה לנצל את הפרצה ולעורר פרובוקציה. “מישהו שלח תמונה של היטלר. אם לא היינו שמים אליה לב... אתה יכול רק לתאר לך מה היה קורה אם מדינת ישראל היתה מנפיקה בול כזה”, אומר רצון. והיתה גם גברת משונה אחת – לריסה טרימבובלר – שניסתה להדפיס בול לבעלה, יגאל עמיר. גם היוזמה הזאת נבלמה.

תעשייה של 10 מיליארד דולר

התחנה הבאה במסענו בעקבות אספני הבולים היא בניין משרדי ישן, ענק, מאיים ומדכדך ברחוב פינסקר בתל אביב. באחת הקומות התמקמה “התאחדות בולאי ישראל”, ארגון שמאגד תחתיו 25 מועדונים ועוד כמה אגודות של אספני בולים מרחבי הארץ. באתר האינטרנט של ההתאחדות ניתן מענה לשאלות שמטרידות את אספני הבולים. מה יותר יקר - בולים חתומים או חדשים? כיצד מורידים חלודה מבולים? מה שוויין של המעטפות מפתיחת בית הדואר הראשון בסדום?

פעם בחודשיים ההתאחדות מוציאה לאור את “שבל”, מגזין הבולאים בישראל, שנקרא על שם פיסת הנייר שנמצאת בשוליים של דף בולי הדואר, תוספת שמבדלת את הבולים הישראליים מאחרים. פעם, בימי הפריחה של הבולים, גם העיתונים היומיים הקדישו מקום לתחביב הזה. זקני השבט עוד מתרפקים בערגה על המדור השבועי ב”דבר” – שכלל שני עמודים שלמים לבולאות בכל יום שישי. גם ל”הארץ” היה מדור בולים קבוע, שבו דיווח במשך עשרות שנים ד”ר חיים גלאון על החדשות החמות בתחום ובכללן תערוכות וירידים, מכירות פומביות, גניבות וזיופים וגם הנחיות לאספנים מתחילים. “היום כבר אין מדורי בולים בעיתונות הארצית”, מצטער נוי, “כותבים על בולים רק אם יש סיפור מעניין מאחוריהם. כל מדורי התחביבים, מלבד התשבצים, כבר לא מופיעים יותר”.

ואם כל מה שנשאר הוא להתרפק על העבר, הנה דוגמה לטור שכתב פרשן הבולים של “הארץ” באחד באוקטובר 1976 בכותרת “אלבומי בולים לעזרת האספן”. “פניות רבות של קוראים בעניין שמירת בולי ישראל וסידורם התקבלו במדור זה”, כתב ד”ר גלאון. במיוחד ציין מכתב של זרובבל לב מקיבוץ בארי: “ברשותי אוסף בולי ישראל משנת 1948 ואינני יודע איך לסדר את הבולים או את המעטפות בצורה שתאפשר לשמור עליהם וגם לחזות בהם בכל פעם שרוצים. זמן רב לא טיפלתי בבולים מחוסר זמן ועתה שוב ברצוני לסדרם. אבקש לדעת אל מי לפנות ברכישת אלבום וככל שתפרט אודה לך”.

ההתאחדות גם מארגנת כנסים ושולחת נציגים לאירועים בולאיים ברחבי העולם. כללי איגוד הבולאות העולמי מחייבים כל מדינה שמארגנת כנס להזמין גם מדינות שאין לה איתן קשרים דיפלומטיים. כך קרה שב-2008 ישראל הזמינה נציגים מאיראן – אך אלה לא כיבדו אותה בהשתתפותם. לפני חודשיים השתתפו נציגי ישראל בכנס באינדונזיה. “קיבלו אותם יפה מאוד. הנציג שלנו אפילו ישב ליד נציג איראן בקונגרס שהתקיים שם”, אומר נוי.

“אין להתכחש: תדמית הבולאים לא מי יודע מה. תדמית של ענתיקה”, אומר טיבי יניב, מנכ”ל ההתאחדות. “פעם היית מקבל הביתה מכתב עם בול יפה. היום כבר אין דברים כאלה. בעולם המאוד מסחרי ותחרותי של היום, קשה למצוא תקציבים כדי לקדם את התחום. אנחנו גוף עני”, הוא מלין.

עם זאת, הוא מסרב להיסחף ברוח הנכאים שעלולה בקלות לנשב מבין האלבומים המאובקים. “כנראה שבולאות היא עדיין תחביב האיסוף הגדול ביותר בעולם. האינטרנט מוכיח שההיקף הוא עצום: 600 אלף פריטים בולאיים מוצעים מדי יום למכירה ב־eBay. מחקרים מהשנים האחרונות מעלים כי השוק העולמי מגלגל עשרה מיליארד דולר בשנה”. באמצעים הדלים שברשותו, מנסה יניב להילחם בגלגלי הזמן ולקדם פעילויות וחוגים לבני נוער, בעיקר בפריפריה, כדי לחשוף אותם לתחביב הישן.

כל אדם צריך תחביב

נוי הוא אספן ותיק שמתמחה בבולים מעולם הקולנוע. “נכון, היום כבר אין את הגירוי שהיה לי כילד, כשחיפשתי בתיבת הדואר מעטפה עם בול מיוחד. אבל החיפוש, המחקר, המרדף – כל אלה נותנים לך כיף לנשמה. זה תחביב עם הרבה אנרגיה”, הוא אומר. “כל אדם צריך תחביב. יש כאלה שמעדיפים פעילות בחוץ, כמו דיג או ספורט. איסוף הבולים, מנגד, הוא תחביב ביתי שלא מצריך הרבה השקעה. אפשר להתחיל משעתיים בשבוע”.
קשה מאוד לדעת כמה אספני בולים פועלים בארץ או בעולם. לרבים מאתנו יש בבוידעם אלבום ישן ונשכח של הסבא והסבתא, אבל מעטים טורחים לדפדף בו ולחדש את המלאי. לפי ההערכות של ההתאחדות, בעולם יש כ-200 מיליון אספנים. “האוסף מעיד על האופי של האספן. אם הוא בנקאי, האוסף משעמם ומסודר וטכני; אם הוא משורר או סופר – האוסף שלו מאוד יצירתי”, אומר נוי.

הצלע השלישית במשולש, לצד המנהלים והאספנים, היא הסוחרים. אחד הגדולים שבהם, שפועל בישראל, הוא יעקב צחור מתל אביב. צחור, מהנדס בניין בהכשרתו, סיים את הלימודים בטכניון בתחילת שנות ה-70. 20 שנה עבד במקצוע, “אבל כל הזמן גירד לי לעסוק בבולים”, הוא אומר. ב-1990 החליט לקחת סיכון ופתח חברה למכירת בולים שממנה הוא מתפרנס עד היום. 2,000 איש מנויים לקטלוג המהודר שהוא מוציא פעמיים בשנה.

את המשיכה לבולים גילה כילד. “בשנות ה-50 וה-60 כולם אספו בולים. לא היה אז מחשב, וידיאו, טלפון או אפליקציות. הבולים היו הקשר היחיד שלנו עם העולם. כשראיתי בול מג’מייקה היתה שמחה שקשה לתאר. זה היה עולם ומלואו בשבילנו. היום, מנגד, אתה יכול לראות את ג’מייקה על צג המחשב מתי ואיך שתרצה. העולם השתנה לגמרי”.
קשה להפסיק את שטף הדיבור שלו. שנים של עיסוק בתחום הפכו אותו לציניקן ופרגמטי. “אין מה לעשות. הצעירים שולטים היום וחושבים אחרת מאתנו. בני הנוער הפסיקו לגמרי לאסוף בולים. יש להם אלטרנטיבות אחרות, זה לא מעניין אותם. יש ירידה גדולה באיסוף הבולים, אז מדפיסים בולים של אלביס פרסלי, ואם ש”ס יבקשו – גם של הרב אלבז”, הוא אומר. כאספן וסוחר בולים, הוא מעיד שהמסחר בארץ מצומצם. “האספנים הגדולים שלנו הפסיקו לאסוף או שכבר לא נמצאים אתנו יותר. לא קם להם דור חדש”, הוא אומר. “מישהו בא, קונה ב-200 דולר בול, והולך הביתה. אבל נגמרו אלה שקונים ב-20 אלף דולר”.

בחו”ל המצב שונה. שם יש אנשים ש”עדיין מאמינים בבולים”, לדבריו. יש מי שרוכשים אותם כהשקעה אלטרנטיבית בתוך סל ההשקעות. גם תערוכות הבולים בחו”ל נערכות באווירה שונה. “אתה רואה שם, בין הקרחות והשיער הלבן, גם קצת נוער. אבל בארץ – שום דבר. אולי אם היית עושה במקביל גם תערוכה של אפליקציות היו באים אנשים”. הנוער שלנו “כבר לא מבין כלום”, אומר צחור, “בן אדם בן 28 מתקשר ומספר לי על בולים מ-1960. בשבילו זה ענתיקה – בשבילי זה מודרני”.

הפגישה שהתקיימה בביתו בלב תל אביב מספקת הצצה נדירה לנבכי עולם הבולאות, שכולל הרבה יותר מאיסוף בולי דואר. כך לדוגמה, יש אספנים שמתמקדים ב”שגיאות בבולים” – חוסרים בצבע, ניקוב חסר, בולים ללא ערך כספי או עיגולים מסתוריים שמעטרים חלק מהבולים. אחרים מתעניינים בטיוטות שהוגשו לשירות הבולאי אך מעולם לא הודפסו. “מבית הדפוס זה תמיד זלג איכשהו החוצה והיום זה פריט אספני נחשק”, אומר צחור. אספנים אחרים מתמקדים בבולים שהונפקו בערי ישראל הנצורות במלחמת העצמאות, כמו ירושלים, צפת וראשון לציון.

ויש כאלה שמרחיקים לכת ואוספים מעטפות ממטוסים שהתרסקו. “כן. יש אספנים לחומר ששרד בהתרסקויות”, הוא אומר ומציג מעטפות כאלה, עם חותמת מיוחדת שמעידה על הטלטלה שעברו.

האם הענף כולו נמצא בפני התרסקות? האם ישרוד בטלטלות של המאה ה-21? המסע הקצר שערכנו בעקבות עולם הבולים מציג תמונה מורכבת, כזו שנעה בין עיסוק בידורי לילדים לבין מסחר כלכלי למביני עניין. האספנים האמיתיים הם כנראה כבר זן נכחד. אולי פעם יוציאו בול לזכרם.