לעולם לא אקבל מרק חם

כך אפסו סיכויי להתקבל למסדר הנזירות של המגדר, שמחלק את העולם בין צודקים חמורי סבר לבין כל היתר

נזירה פולנייה בלבן כרעה ברך והתפללה במרתף של כנסיית "גבירתנו של העווית" בירושלים, לפני טריפטיך מודרני של זכוכית וזהב, שעורר את סקרנותי האמנותית. כשביקשתי ליקרב היא עטה עלי בפתאום מאחור כמורת בית ספר קפדנית כדי לגעור בי על הרעש שאני מקים ‏(הזזתי כיסא בטעות‏) במקום הזה ש"אתם בכלל לא יודעים מהו". אתם, כלומר, כל מפירי הדממה שבעולם. מילמלתי סליחה, אך היא לא שעתה להתנצלות. ואמרתי בלבי שוודאי מרשעת כזאת היתה גם הקדושה תרזה מאווילה, אותה מייסדת ספרדייה של מסדר הכרמליתיות, זו שברניני ייפה אותה בפסלו המפורסם ושיווה לה מראה של יפהפייה בשיא האקסטזה המינית בעת שמכה בה חץ האהבה האלוהית.

הן נפוצות בחיינו הרבה יותר משחושבים, הנזירות חמורות המבט הללו, גם אם לא תמיד הן לובשות את מדי הנזירות, ולא תמיד הן נוצריות כלל, וגם לא תמיד הן נשים. מסדרן הגדול מונה את כל אלה היודעים טוב יותר ממך שאתה לא בסדר, ובלי לברר מי אתה ומה כוונותיך, אתה משויך מיד לאספסוף של הלא־בסדרים, ואין שום טעם להתווכח מפני שאלוהים בכיס הקטן של מדי הנזירות שלהם.

מהבחינה הזאת נדמה שעלה בידיה של הדת הנוצרית להפיץ בעולם בהצלחה מרובה את גרעין מהותה הפנימית, שאינו קשור בהכרח לאמונה בישוע או בשילוש, אלא בעצם החלוקה של העולם בין צודקים חמורי סבר לבין כל היתר. ואם נדמה למישהו שאנחנו חיים בעולם חילוני שהשתחרר מהדת, הנה בא אותו פרצוף מוכיח ונוקשה של נזירה, שעוטֶה עליו כל מי שמשהו בהתנהגותו של הזולת מפריע לו, ומזכיר שהדת אולי נעלמה, אבל הפרקטיקה שלה רק העמיקה את שורשיה בחיינו. פרצוף הנזירה הזועפת היה פרצופו של השכן היֶקה שבקומת הקרקע, האדון הנימן, כשהערנו אותו, הילדים, משנת הצהריים, וכלה בפרצופים הרבים ששילחו בי מבטי תוכחה שורפים כאשר העזתי לא מכבר לצאת בכתב להגנתו של חבר־משורר שנידון ברותחין על ידי אינקוויזיציית הנזירות כאנס. נהייתי בעיניהם לגרוע מאנס מרגע שהטלתי ספק בתוקף גזר הדין: הייתי לכופר.

בעת אחת מההיתקלויות האחרונות עם קבוצת נזירות חילוניות כאלה הייתי מבוהל ממש ‏(לא הראיתי זאת והקפדתי לשמור על ארשת אדישה ומנומסת‏). הן הפגינו מול בית שבו הייתי אמור לקרוא משיריו של אותו משורר שהואשם על ידיהן באונס. כשקרבתי למקום הקיפו אותי והניפו מול עינַי כרזות מתריעות. אחת הטוענות לכך שנפלו קורבן לאותו משורר ניסתה להניא אותי מכוונתי להשתתף בערב השירה. עיניה רשפו באש של זעם.

“בית הספר לנשים” מאת מולייר. אתה לא מבין כלום

אבל כאן התרחש אותו משהו שבלעדיו לא היתה לרשימתי הנכתבת בזאת שום טעם ממשי. למשך רגע, שנמשך לא יותר מהרף עין, עיניה של האשה הזועמת נפגשו בעיני, ובאותו רגע ראיתי את האדם שבה והבנתי את כאבה ומצוקתה. הרגשתי שהזעם החיצוני שלה אינו אלא הצגה חברתית, ושאילו פשוט חיבקתי אותה בחיבה במקום להמשיך ולהתנצח אתה, הייתי מפרק אותה מנשקה והיא היתה מתגלה כאשה רכה, רגישה ונחמדה.

ייתכן שהזיתי את מבט ההבנה הקצר הזה, ושאם ישאלו אותה, היא תכחיש בתוקף שהיה קליק כזה. שכן על פי תורות המגדר - היכולות אכן להתחרות לפעמים בדוגמטיות שלהן עם הכללים של מסדרי נזירות מימי הביניים - שוביניסטים גזענים מניחים שנשים יכולות להתנהג בקשיחות ובנוקשות, אבל די במבט מצועף או מפתה של גבר אמיתי להפיל את החומה שהקימו סביבן ולהתמסר לו. הקולנוע ההוליוודי הרי מלא בסיפורי נשים נוקשות, המתרככות באהבתו של גבר. ולא רק הקולנוע - התרבות המערבית כולה מלאה בהן, בנשים נוקשות ונזיריות, שבשעת הכושר הראשונה משילות מעליהן את השריון שלהן ונענות לצו יצריהן וגופן ולצו ייעודן הטבעי מרגע שהגבר הנכון פרש לקראתן את זרועותיו.

היום שמים לצחוק את הסרטים וההצגות והספרים האלה, ומנתחים אותם בחוגי המגדר כשיירים של שלב פרימיטיבי בהתפתחות האנושית, שבו נתעתה האנושות להאמין, בעקבות שטיפת מוח מאסיבית שעשו גברים, שהדבר הטבעי והטוב לאשה הוא לחיות חיים נורמליים עם גבר. והנזירוּת, למשל, היא סוג של מוטאציה מגוחכת ולא רצינית, ושעל כן, מרגע שיעמידו נזירה לפני אבר מין זקור היא תעוט עליו מיד ותשכח את כל תלמודה הנזירי. וראו ב"דקמרון" לבוקאצ'ו, או בסיפורי קנטרברי של צ'וסר.

אפשר לומר אם כן בוודאות, שבתורת המגדר בת זמננו יש הרבה מן החזרה אל עקרונות הנזירות הימי־ביניימית. כמו שהנזירות הנוצרית נועדה להיאבק בהוללות הפגאנית ובשמחת החיים הפשוטה ונטולת הדאגות של אלה שאין עליהם מורא שמים ולשמור רק על הצדדים הנשגבים והרציניים של העולם הפגאני, כך מנסה היום תורת המגדר להתנער מכל מה שנכתב ונוצר בתרבות המערב שאינו לפי רוחן. כמובן, אין הכוונה לומר ששורפים בכיכר העיר את כתבי שייקספיר על שום שההין לכתוב את הקומדיה השוביניסטית־הגברית "אילוף הסוררת". אבל שורפים אותם בדרך סימבולית על ידי הפרשנות, כלומר מביאים נימוקים מתחת לאדמה כדי להוכיח ששייקספיר הטמין במחזהו מסרים סמויים, אנטי־שוביניסטים, שלא הובנו עד שבאה תורת המגדר וגילתה אותם.

עד לא מכבר הייתי סבור שהמחזה "בית הספר לנשים" של מולייר הוא מחזה הלועג לשמרנות ולצדקנות הדתית ומלעיג על שיטת החינוך הנוקשה של הנערות במנזרים, שנועדה להופכן לנבערות ולצייתניות ולדכא בהן את התשוקה המינית. אלא שאז צפיתי בהצגה - לא בזאת המועלית עתה בארץ, אלא בצרפת, בכיכובו של השחקן היהודי הצרפתי הנפלא, פייר ארדיטי, המגלם את ארנולף, אשמאי זקן הזומם להתחתן עם צעירה תמימה בוגרת של מנזר. הוא מניח שהיא תיפול לידיו כפרי בשל, בהתחשב בכך שאינה יודעת דבר על חיי האהבה. בסצינה הנחשבת אחת מסצינות היסוד של הקומדיה הצרפתית קורא ארנולף באוזני חניכת המנזר, הנראית לו מטומטמת לגמרי, מתוך ספר הדרכה מוסרי לכלות עתידיות, המורה להן כיצד לציית תמיד לבעליהן.

בתום ההצגה, כשהעזתי לומר לחבורת האינטלקטואלים הצרפתים שהתלוו אלי, שנהניתי עד מאוד וצחקתי, הם זרקו בי אחד מאותם מבטים של זעם נזירי מוכיח. "אתה לא מבין כלום", הזדעקו. "זה בכלל לא מחזה מצחיק. וארנולף אינו בכלל אשמאי זקן, אלא דמות חיובית, שרוצה לשכנע את הצעירה המיועדת להיות אשתו שסקס רק מבזה את האשה והופך אותה לחפץ, והוא מציע לה נישואים נקיים מחיפצוּן האשה!"

איזה בער אני בתורת המגדר! לימים, בברלין, שוב עשיתי faux pas כזה. הוזמנתי על ידי שתי ידידות לסביות לצפות בהצגה של היינריך פון קלייסט, "אמפיטריון", בתיאטרון הגרמני. המחזה מספר באשה, אלקמנה, שבעת העדרו של בעלה מתחפש זאוס מלך האלים, החושק בה זה מכבר, לבעלה ושוכב אתה, ואין זה ברור אם אלקמנה מבינה בסתר לבה שאין הוא בעלה האמיתי ובכל זאת מתמסרת לו.

הייתי כבר צריך לדעת שהמחזה מציג את האשה באופן פוגעני, כיצור שמוכן לעצום עין ולהכניס למיטה גם את מי שאינו בבירור הבעל החוקי. בתום ההצגה מחאתי כפיים בהתלהבות עם יתר הקהל. שתי ידידותי ישבו חפויות ראש, וזרקו בי מבט מזרה אימים וגערו בי איך אני מעז להתלהב מהדבר הריאקציוני הזה. "אבל הרי אתן הזמנתן אותי לבוא", אמרתי להגנתי. "כן, אבל עשינו זאת כדי לבחון אותך אם תמחא כפיים יחד עם כל האספסוף המטומטם הזה שבאולם ולצערנו, you fucked it up".

וכך אפסו סיכויי להתקבל למסדר הנזירות של המגדר. לעולם לא יאסוף אותי אליו שום מנזר ולא אקבל מרק חם, ולא איהנה מהביטחון והחמימות שזכאים לה רק אלה המוכנים לכלוא את עצמם מאחורי חומות של דוגמות. כמו הטרובדורים של ימי הביניים, אני משוטט ושר ומשמר כך במקצת את שרידי העולם הפגאני והפרימיטיבי והלא מעודכן, שאולי בעוד מאה שנה ייזכרו בו מחדש, כשייצא מלפני האנושות הרצון להרוס את חומות ההתנזרות המגדרית ולהעלות חיוך של שמחה וקלות דעת על הפנים שהרגילו את עצמן לחמיצות כעוסה.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5