רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השתחררו מכבלי התודעה

אל-אס-די לחיזוק המחשבה

45 שנה אחרי שהרשויות עצרו את המחקר שלו, ג'יימס פדימן עורך ניסוי פיראטי רחב היקף הבוחן אם מנות זעירות של הסם משפרות את תפקוד המוח ביום-יום

תגובות

בתשע וחצי בבוקר, ארכיטקט ושלושה מדענים בכירים, בהם שניים מאוניברסיטת סטנפורד ואחד מחברת היולט-פקארד, חבשו כיסוי עיניים ואוזניות, שקעו בספות נוחות, וחיכו שמנות האל-אס-די שקיבלו באישור הממשלה יתחילו להשפיע. בצד השני של הסוויטה המתין בציפייה ד"ר ג'יימס פדימן, שהשמיע להם את הסימפוניה השישית של בטהובן במערכת סטריאו חדישה. לאחר מכן הוא נעמד והתכונן למקרה שיתעוררו אי-אילו דאגות או בעיות.

המתנדבים היה טרודים בבעיות טכניות מתחום עיסוקם, שאותן הם לא הצליחו לפתור זה כמה חודשים לפחות. לפי התכנון, כשהאל-אס-די יתחיל להשפיע עליהם, הם אמורים להסיר את כיסוי העיניים והאזניות ולנסות למצוא פתרונות. המטרה היתה לעקוב אחר מאמציהם של המתנדבים, תובנותיהם, וכל מה שהעלו בחכתם, כדי לקבוע אם כמות קטנה יחסית של הסם, 100 מיקרוגרם ליתר דיוק, מעשירה את היצירתיות שלהם.

זה היה בקיץ של שנת 1966, והבוקר התחיל כמו הרבה בקרים אחרים ב"קרן הבינלאומית ללימודים מתקדמים" (IFAS), מתקן פרטי ולא מוכר במיוחד, שהתמקם בקומה השנייה של קניון במנלו פארק שבקליפורניה, והקדיש את פעילותו לחקר סמים פסיכדליים. ואולם, הבוקר הזה הפך עד מהרה לשונה מאוד משאר הבקרים בחמש השנים שקדמו לו, שבהם נהגו החוקרים לחלק למתנדבים אל-אס-די בצורה חוקית. פדימן לא זוכר את התאריך המדויק, אולם בשבילו, היה זה היום שבו מתה המוסיקה.

בסביבות עשר בבוקר הופיע שליח בקבלה עם מכתב שהועבר לפדימן ושאר החוקרים, לפיו בהוראת מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) עליהם להפסיק באופן מיידי לחלק אל-אס-די. עשרות מוסדות פרטיים ואוניברסיטאיים קיבלו מכתב זהה באותו יום.

פדימן היה אז בן 27, החוקר הצעיר במכון. הוא הפך למאמין בבשורת הסמים הפסיכדליים ב-1961, בשעה שהמרצה שלו בהרווארד, ריצ'רד אלפרט (ששינה מאז את שמו לראם דאס), נתן לו מנה של פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות הזיה, בבית קפה בפאריס. באותו יום, צורת המחשבה הצרה והאגוצנטרית של פדימן נשרה ממנו כמו נשל נחש.

בני אדם יכולים לחיות בהרמוניה, חשב, אם רק תהיה להם גישה למודעות הקוסמית הזו. הוא החליט שהייעוד שלו הוא להעניק לאחרים את הגישה הזו. הוא היגר לקליפורניה (כמובן) וחבר לפסיכיאטרים וסקרנים אחרים שחקרו אם וכיצד חומרים פסיכדליים בכלל ואל-אס-די בפרט עשויים לסייע בפסיכותרפיה, טיפול בהתמכרות, משימות שדורשות יצירתיות וצמיחה רוחנית. הוא חקר את העניין לעומק בעבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת סטנפורד, שנקלעה למבוי סתום בגלל אותו איסור ממשלתי.

ד"ר ג'יימס פדימן
סקוט קליין

כשפדימן קרא את הוראת ה-FDA הוא היה שבור ומלא זעם. ואולם, גם אם רצה להתנגד לאיסור על בסיס אידיאולוגי, ציות לצו היה באותו רגע בלתי אפשרי מבחינה מעשית: ארבעת המתנדבים שמעולם לא נגעו באסיד עמדו לחוות את שיא ההשפעה של הטריפ.

"אולי נאמר שפתחנו את המכתב הזה רק מחר", אמר פדימן לעמיתיו.

וכך, יצירותיו של בטהובן עטפו בזו אחרי זו את הגברים שישבו על הספה, ומעט לפני הצהריים, כפי שתוכנן, הם קמו והתחילו לעבוד.

ניאו-פגאנים מבולבלים

בשנה שקדמה לניסוי, חוקרי המכון חילקו סמים ל-22 גברים, בהם מתמטיקאי, מהנדס אלקטרוניקה ומעצב רהיטים. לא בכדי בחרו החוקרים במקצועות הדורשים הבנה כלשהי במדעים, שעה שביקשו לחקור את השפעת האל-אס-די על החשיבה האנליטית ועל החשיבה לטווח הארוך (היעדר נשים, אגב, הצביע על אפשרויות הקריירה המוגבלות שהיו להן באותה תקופה). לקבוצת הנחקרים היה יתרון נוסף: כל הרעיונות שיעלו במחקר ייבחנו בקפידה לאחר מכן בידי ראשי מחלקות, מועצות מנהלים, לקוחות מסחריים וכדומה, שיספקו קנה מידה שיעמוד על טיב הצעותיהם של הנחקרים במקצועיות וללא משוא פנים.

בבדיקות שנעשו אחרי מפגשי האל-אס-די, נשמעו המתנדבים, חלקם מהמובילים בתחומם, כמו ניאו-פגאניים מתלהבים ומבולבלים באסיפת יער. לדבריהם, התודעה שלהם פרחה והתכווצה עם היקום. הם ראו תבניות גיאומטריות בלתי רגילות אך נקיות, שנצצו בתוך האין-סוף; הם חשו כי בידיהם הפתרונות הנכונים עוד לפני שאלה הלכו והתבהרו, קיבלו צורה, והתגלמו בנוסחאות ובחומרי הגלם המתאימים.

מסיבת היפים בשנות ה-60
רקס

אבל מה שהכריע את מסקנות המחקר זה מה שקרה לאחר שקולטני ה-5HT2A במוחם של המתנדבים נרגעו: הם התעקשו שהאל-אס-די סייע להם לפתור את הבעיות המורכבות שעמדו בפניהם. משתתפי הניסוי היו אחראים, זמן קצר לאחר ההתנסות שלהם בסם, לשטף של חידושים, שזכו להכרה והערכה רבה: משפט במתמטיקה למעגלים של שער לוגי, מודל קונצפטואלי של פוטון, עיצוב חדש למכשיר לחיתוך רקמות, הוספת שיפור טכנולוגי למכשירי הקלטה, תוכניות בנייה לבית מגורים ויריד אמנות וגשושית חלל לחקר תכונות סולאריות. פדימן וצוותו פרסמו את התוצאות המדהימות האלה, וסגרו את העסק.

בשימוע בקונגרס באותה שנה, מתח הסנאטור רוברט קנדי ביקורת רבה על אנשי מינהל המזון והתרופות. "אם מחקרי האל-אס-די נחשבו כדאיים לפני שישה חודשים", תהה, "מדוע הם כבר אינם נחשבים כך כעת?". לקנדי היתה נגיעה אישית לעניין: אשתו, אתל, טופלה באל-אס-די בוונקובר. "אולי באיזשהו מקום שכחנו שאל-אס-די יכול לסייע מאוד לחברה, אם משתמשים בו כראוי", אמר.

ההתנגדות של קנדי לא הצליחה לצנן את הפאניקה שפשטה במסדרונות הממשלה. מדינת קליפורניה הוציאה את האל-אס-די מחוץ לחוק בסתיו 1966, ומספר גדול של מדינות אחרות, ולאחר מכן הממשל הפדרלי, באו בעקבותיה. ב-1970, סוכנים של הרשות לאכיפת חוקי הסמים (DEA) פרסמו מאגר מידע מקיף שבו הם חילקו את הסמים לקטגוריות, וקבעו כי לאל-אס-די ולפסילוסיבין "אין ערך רפואי מוכר" וכי "עלולים להשתמש בהם לרעה". סמים אלה קוטלגו ברשימת הסמים המסוכנים ביותר, וכל מי שהשתמש, ייצר, החזיק או חילק אותם נתפש בעיני הרשויות כמי שראוי לעונשים הכבדים ביותר.

ממשלת ארה"ב הכריזה מלחמה על סמים פסיכדליים ועל התומכים בהם, וכך לא רק שמה קץ למחקרים מבטיחים, אלא גם, למעשה, דחפה את הדיון בחומרים אלה לשוליים של תרבות-הנגד. עם הזמן, השתרשה ההשקפה כי הסמים הפסיכדליים מציעים מנוחה פסיכוטית, הצצה לאלוהים או מסע ויזואלי מרהיב, אך לא מעמיק במיוחד. עם זאת, לפי התפישה המקובלת, הם לא מסייעים בשום צורה לחשיבה מעשית ופתרון בעיות (כל סטודנט באוניברסיטה אמריקאית נחשבת יגיד לכם היום שבשביל זה יש ריטלין).

ועדיין, למרות התווית השלילית והסיכון שבמעצר, כמה מהמוחות היצירתיים ביותר בקרבנו לא הפסיקו להזין את מוחותיהם בסם, והחברה כולה קצרה את הפירות. פרנסיס קריק הודה שהיה על טריפ כשחזה את רעיון הסליל הכפול של הדנ"א. סטיב ג'ובס כינה את האל-אס-די כ"אחד משניים או שלושת הדברים החשובים ביותר" שחווה בחייו. וכשביל וילסון, ממקימי ארגון אלכוהוליסטים אנונימיים, ניסה לראשונה אל-אס-די, הוא אמר שהסם הביא אותו לאותו מצב רוחני שבו הפיכחון הופך לאפשרי. אז אולי המוסיקה מעולם לא באמת מתה. אולי מדויק יותר לומר שעוצמתה נחלשה מאוד, ואלה שעדיין האזינו לצליליה נאלצו להעמיד פנים שאינם שומעים דבר.

באחת השבתות של חודש אוקטובר האחרון, 45 שנים אחרי שחילק בפעם האחרונה את אותן מנות חוקיות של הסם, עמד ג'יימס פדימן על במה באולם הקודר של כנסיית ג'דסון ממוריאל, כר ניו יורקי פורה לזרמים אמנותיים, ארגונים פרוגרסיביים ותנועות מהפכניות. גבוה מעליו היה ויטראז', שבו עטפה רצועה צהובה צורות מיוחדות, שנראו כמו ציור של אשר מסביב לארבעת האוונגליסטים. פדימן, להבדיל, נראה פחות שמימי עם משקפיים, זקן קצר, בגדים בצבע חאקי ונעלי ריצה. הוא דמה ללוביסט בוועידה.

טקס שאמאני במונגוליה
גטי אימג`ס

כ-200 בני אדם ישבו על כסאות מתקפלים מולו ולצדי האולם. הוא סידר את המיקרופון שחובר לראשו, סקר את רשימותיו ונעמד לצד הפודיום. פדימן אמר כי הוא חש בר-מזל להיות שם. אחת הסיבות לכך היא דלקת קרום הלב המתקדמת ממנה סבל, שהביאה לאשפוזו כמה חודשים לפני כן. "כמה מכם, אני יודע, ניסיתם מספיק חומרים כדי לחוות את המוות, אבל ההרגשה היא שונה כשאתה בחדר המיון", הוא צחק. "ושם, אתה אפילו לא לוקח כלום".

רוב הנוכחים צחקו מניסיונו לפוגג את המתח, והבינו שהוא משווה בין החוויה שלו בבית החולים לצורה שבה אישיות של אדם בהשפעת כמות גדולה של סמים פסיכדליים נוטה להתפזר כמו אבק כוכבים.

לא היה זה קהל רגיל. הוא היה הדובר הראשון בכנס שמטרתו "לחשוב מחדש" על התפקיד שממלאים סמים פסיכדליים "ברפואה, בתרבות, בהיסטוריה, ברוחניות וביצירתיות". הקהל הורכב ברובו מצעירים ומבוגרים, מבעלי ראסטות ועד לובשי חליפות. אדם שהכריז על עצמו כנביא ישב ליד מומחה להתמכרויות מבית החולים בלוויו. שניהם היו בעד סמים פסיכדליים, אולם היו חלוקים בכל הנוגע לשאלה מה נחשב לשימוש נאות בהם. אותו מומחה להתמכרויות מחלק כיום פסילוסיבין לחולי סרטן, במסגרת (כמה מפתיע) מחקר ממשלתי. רוב המשתתפים במחקריו העידו שטיפול פסיכדלי אחד צמצם את החרדות שלהם ממוות, והעניק להם באותו זמן את אחד המסעות הרוחניים ביותר שחוו בחייהם.

"כתבתי את קורות החיים המרובעות ביותר שיכולתי", אמר פדימן והצביע על עלון הוועידה, "רק למקרה שאנשים אחרים יקראו אותו". פדימן לא פירט מיהם אותם אנשים שאליהם התכוון (אולי סוכנים פדרליים), ואכן הוא בחר להדגיש את עבודתו לאחר האיסור הממשלתי, שהיתה תקופה די מעניינת, אם כי מעט חלבית. בקורות חייו מוזכרות שותפות בהקמת "המכון לפסיכולוגיה טרנספרסונלית", הוראה באוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת סן פרנסיסקו ובסטנפורד, כתיבה וחברות בכמה דירקטוריונים. ואולם, אסור להתבלבל. הביוגרפיה הזו מסתירה היסטוריה סוערת, מתועדת היטב וידועה לשמצה.

בספרו "מה אמרה המרמיטה" (What the Dormouse Said) כתב ג'ון מארקוף כי פדימן חילק סמים וייעץ לכמה מנהלים בכירים שניסו באותו זמן להעצים את המודעות באמצעות שבבי סיליקון ומציאות מדומה. לפי מארקוף, מהפכת המחשב האישי שגשגה באזור החוף המערבי בגלל שיתוף הפעולה בין מדענים, היפים, מתכנתים וחולמים. ואכן, אם היו משתמשים בדיאגרמה כדי לתאר את הקשרים והיחסים בין החוגגים במסיבות אל-אס-די, חברי מועדונים של חובבי אלקטרוניקה ומחשבים, חוקרים באוניברסיטת סטנפורד, קומונות נידחות וכמובן, מרכז המחקר שבו עבד פדימן, ניתן היה לזהות חפיפה של קהילות באזור סן פרנסיסקו שלא היתה קיימת במקרה של המדען הממוצע שעבד באיי-בי-אם בחוף המזרחי.

פדימן אכן "נרגע" במשך כמה עשורים, עשה את אותם דברים "מרובעים" המופיעים בביוגרפיה שלו, התמקם בפרברים וצינן את הלהט להגברת המודעות באמצעות כימיקלים. ואולם, ב-2010, כשיצא ספרו "המדריך למגלה העולם הפסיכדלי" (The Psychedelic Explorer’s Guide), זה נעשה רשמי: בגיל 70, פדימן חזר למקורות. הוא עשה זאת אמנם בצורה עדינה ומנומסת, מלווה בטבלאות והיפותזות, אולם התוכן היה ברור, ושהממשלה תלך מצדו לעזאזל: פדימן הפך לתומך בשימוש זהיר אך פלילי בסמים פסיכדליים, ובעיקר בסם האהוב עליו, אל-אס-די.

ההפתעה במעשיו של פדימן אינה היציאה מהארון הפסיכדלי – כמעט כולם הרי שומרים על נאמנות מסוימת לחוויות מעצבות – אלא העובדה שהוא לגמרי לא לבד במאבק הזה. אף על פי שחוקים דרקוניים עדיין מציבים חיץ בין סמים פסיכדליים לציבור הרחב, הדור החדש במינהל המזון והתרופות וברשות לאכיפת חוקי הסמים החל באחרונה לאשר שוב כמה מחקרים בתחום.

הטאבו נופץ ב-1992 במחקר שעסק בהשפעה של חומר פסיכדלי חזק בשם דימתילטריפטאמין (או בקיצור DMT) על התודעה. ה-DMT לא גרר עמו את כל המטען התרבותי של בן דודו בן שלוש האותיות, ה-LSD, ומה שהתחיל אט אט ובהדרגתיות הפך באמצע העשור הקודם למיזם בולט ומכובד. חוקרים העלו מן האוב מחקרים שנזרקו לפח בשנות ה-60, ואף לקחו אותם למחוזות חדשים בעשרות פרויקטים בהשתתפות מוסדות חשובים כמו אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, אוניברסיטת ניו יורק ואוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. מחקרים אלה, הבודקים את הפוטנציאל הפסיכותרפי של סמים פסיכדליים (להבדיל, לדוגמה, מהשפעתם על היצירתיות) מגיעים להישגים שיכולים לגרום לנציגי תאגידי תרופות לרייר. מבין מאות המתנדבים שלקחו חלק במחקרים, מרביתם טענו שהסמים הפסיכדליים, אם הם ניתנים בסביבה בטוחה ותומכת, סייעו להם (תלוי באופי המחקר) להתמודד עם חרדות מפני המוות, להתגבר על התמכרויות לסמים או לאלכוהול, להפחית דחפים כפייתיים או להחלים מהפרעות דחק פוסט-טראומטיות.

באחרונה אושר מחקר נוסף, למרות התנגדויות חריפות מצד הפנטגון. בקיץ 2011, 16 לוחמים ששבו מעיראק ומאפגניסטאן עם תסמונת דחק פוסט-טראומטית החלו לקבל שילוב של טיפול מילולי ו-MDMA (אקסטזי טהור), זאת אף על פי שהרשות לאכיפת חוקי הסמים עדיין טוענת רשמית כי השימוש בסמים פסיכדליים בפסיכותרפיה הופסק.

"בעבודה עם סמים פסיכדליים", אמר פדימן לקהל, "יש לפתע מסגור מחדש של מספר רב של השקפות עולם. אנחנו לא יודעים הרבה על המשמעות של תהליך זה, אבל אנחנו בהחלט יכולים לראות את התוצאות". פדימן חלק שבחים למחקרים שאושרו, אולם הוא בא לוועידה במטרה לדבר דווקא על המגבלות שלהם. למעשה, ההרצאה שלו נועדה לתקוף את גישת "המודל הרפואי", כהגדרתו, שמאפשרת טיפול בסמים פסיכדליים רק לחלק קטן מהאוכלוסייה, ומתמקדת במטרות מצומצמות הקשורות לתרפיה אישית.

פדימן בחן את האנשים שמולו, ואז פקח את עיניו לרווחה בתמימות מזויפת. "'האם זה בסדר לגלות כיצד פועל היקום?”, שאל, "כרגע, יש לנו שני חתני פרס נובל שגילו מהיכן קיבלו את הרעיונות שלהם". פרנסיס קריק הוא אחד מהם; השני הוא קארי מוליס, שהיה נתון לסירוגין להשפעת אל-אס-די בשעה שפיתח את "תגובת השרשרת של פולימראז" (PCR), שיטה המשמשת לשכפול מקטעי דנ"א, שבאמצעותה מסוגלים מדענים לגלות מחלות זיהומיות, למפות את הגנום האנושי ולהתחקות אחר אבות קדמונים.

פדימן התחיל להתחמם, כאילו היה נציגם של 23 מיליון אמריקאים שלפי הערכות התנסו באל-אס-די, ושל מאות אלפים שינסו את הסם בשנה הקרובה. הסקרנות ממשיכה להביס את ההסתכנות בפלילים. "אנחנו לא נסתפק בכך שכמה סמים פסיכדליים יהיו נגישים במרשם (בשביל אנשים שחולים מאוד)", אמר פדימן. "אין זו המהות של חירות פסיכדלית".

כשפדימן החל להעריך איך ומתי אפשר להשיג "חירות פסיכדלית", החליק המיקרופון מאוזנו, קיפץ על כתפו ונפל לרצפה. הרעש דמה ליריות או דלת שנטרקת. הוא מיד הרים את ידיו כאילו כוחות משטרה מיוחדים פרצו זה עתה לאולם, והצליח להצחיק פעם נוספת את הקהל, בשעה שאנשי הצוות הטכני התרוצצו כדי לסדר את הבעיה. עם זאת, התיאטרליות שלו העלתה תהיות על הגבול הדק שבין האמונה האישית בצדקת הדרך לחוק הפלילי והרשעה בדין.

טריפ רע

גילוי החומצה הליסרגית דיאתילאמידית, או אל-אס-די, הוא סיפור די ידוע, לפחות בחוגים מסוימים. כשמלחמת העולם השנייה קרעה את אירופה לגזרים, ד"ר אלברט הופמן רבץ במעבדה שלו בבאזל, שווייץ, והכין דגימות מארגוט, זן של פטרייה הצומח על דגנים. ב-1943, הוא ספג בטעות כמה טיפות חזקות מדגימה 25, והתנסה בתוך זמן קצר בחוויה "לא בלתי נעימה".

הופמן כינה את התגלית החדשה כ"ילד הבעייתי" שלו. בפעם השנייה שנחשף לחומר, הפעם במכוון, שחרר אותו ילד גל של חזיונות איומים ומפחידים, שגרמו לו להרגיש כי שפיותו ויכולתו לנווט בעולם הפיזי נמצאות בסכנה.

פדימן, שדיבר כעת דרך המיקרופון המתוקן, התמקד בסיכונים אלה: הוא הפך מפעיל זכויות לאיש יחסי ציבור. "היה לכם פעם טריפ רע?" שאל. "ידיים, בבקשה. ובכן, זה לא מעט. האם אתם יודעים למה הטריפ היה רע? למרבה הצער, אני רואה פחות ידיים באוויר".

גם ידיו שלו היו עסוקות: הימנית החזיקה ברשימותיו בעוד שהשמאלית לא הפסיקה לרקוד. "חשוב לדעת מה נחוץ כדי להפוך את החוויה הזו למוצלחת, הבטוחה והקדושה ביותר". כף ידו נפתחה כמו יד בתמרור עצור. "התשובה פשוטה מאוד: שישה פריטים", אמר וחזר לפודיום.

ששת הפריטים אלה הם פרמטרים שלפי פדימן יכולים לקבוע את איכות החוויה הפסיכדלית. הוא ברר אותם בעבודתו עם מאות בני אדם בטיפולים, ניסויים ביצירתיות ומסעות לגילוי-עצמי. הגורמים הם:

1. נקודת ההתחלה: מידת בגרותו הנפשית של האדם העומד לצאת למסע פסיכדלי.
2. התפאורה: המקום והסביבה שבהם לוקחים את החומר הפסיכדלי.
3. המדריך: האדם שמכיר מצבי מודעות לא רגילים ויכול לסייע כשצריך.
4. החומר: הסוג והכמות של החומר הפסיכדלי.
5. המפגש: הטריפ הפסיכדלי המלא, הכולל את כל הפעילויות וההתנהגויות הנלוות אליו.
6. הרקע: התרבות שממנה מגיע המתנסה בסם, ושאליה הוא חוזר לאחר ההתנסות.

לאנשים עם מבנה אישיות לא יציב (זאת אומרת – צעירים) יש סיכוי נמוך במיוחד למלא שישה תנאים אלה. כלומר, רבים מאלה שמצאו את עצמם בפעם הראשונה עם אל-אס-די על הלשון במרתף של חבר במסיבה. המתנסים בסם עלולים להיות לא מוכנים ובוגרים דיים, המנה עשויה להיות חזקה מדי והסביבה והיעדר התמיכה עלולים להיות מסוכנים.

"אני חושב שקווים מנחים הם נפלאים", אמר פדימן. לדבריו, אף על פי שעמדה זו מתייגת אותו לא פעם בחוגים מסוימים כשמרן רדיקלי, "אנשים לא הולכים לשדה התעופה ואומרים 'אני רוצה להטיס מטוס', והטייס אומר, 'הנה המפתחות, תבחרו אחד ולכו על זה'".

אחרי הכל, יש צדק בדבריו. גם החוויות החיוביות ביותר של שימוש באל-אס-די כרוכות לא פעם בחזיונות מטרידים וברגעי פרנויה. הרוב מסתדרים בפעם הראשונה, ואולי אפילו מקבלים איזו דחיפה לעבר הארה כלשהי. ואולם, חלקנו לא: כמה מאתנו התרסקו, פצעו את עצמם או פגעו באחרים, הוכנעו בידי קונפליקטים לא פתורים בתת-מודע או במקרים נדירים מאוד שחררו סוג של פסיכוזה רדומה. ב-50 השנים האחרונות, מספר לא קטן משתמשים נכלא בבית סוהר כזה או אחר וקיבל תרופות אנטי-פסיכוטיות קשות. מקרי מוות מאסיד בשנות ה-60 עדיין רודפים את שדרת טלגרף בברקלי שבקליפורניה, מעוזה של תרבות הנגד, כמו רוחות רפאים המבקשות נקמה.

את ספרו התחיל פדימן לכתוב כביוגרפיה; אחרי שהשלים טיוטה מוקדמת, הוא החליט לשנות את הסגנון והתוכן, והתוצאה היא "המדריך למגלה העולם הפסיכדלי" – שמנוסח לרוב כמעין ספר הפעלה. ועדיין, הוא לא דיכא לחלוטין את הדחף הראשוני שלו לשתף את הקורא בצדדים שונים בסיפור האישי שלו, שכולל דילוגים בין מיסטיקנים, משוררים, סוכנויות ביון, פורעי חוק ואדם חמוש באקדח שהפיץ אל-אס-די ברחבי העולם.

מה הרגיש פרנסיס קריק ומה חשו חולי סרטן שהאל-אס-די הקל על החרדה שלהם? מטריאליסטים עקשנים יכולים לטעון שמולקולות פסיכותרופיות חיצוניות שינו את 1,400 הגרמים של חומר אפור שבראשם לכמה שעות של כיף טהור. אבל פדימן, קריק ורוב המתנדבים במחקרים השונים טוענים כי החומרים הפסיכדליים שלקחו היו כמו אנטנה שאפשרה להם לקלוט מסרים עמוקים שלא היו נגישים במצב התודעה הרגיל. והם לא היו הראשונים לטעון זאת.

מאז שבני אדם החלו לשנות את סביבתם, הם שינו גם את הנוף הפנימי שלהם. אף על פי שהמתכון של אלברט הופמן מודרני לחלוטין, שבטים וחברות פרה-תעשייתיות, מאוסטרליה ועד מסופוטמיה, ערבבו תרופות במשקאות ובאבקות. בעת טקסים ופולחנים הם לקחו את החומרים האלה, שרו, תופפו, והשתמשו בהם כדי לקבל גישה לתובנות חדשות, ארכיטיפים ומציאויות חלופיות. למרות האקלקטיות של תרבויות אלה, הן חולקות לפחות מכנה משותף אחד: הטקסים האלה שימשו מעין ציר או מצפן רוחני שמכוון את הפרט והקהילה. הם שימשו זירה שבה החוויה של הגוף והחומר נשזרת בנפש ובמודעות והופכת לבעלת תכלית וקדושה.

לעומת זאת, לפי פדימן, בני אדם בחברה הפוסט-תעשייתית רואים עצמם כברגים מקריים במנגנון השעון המסודר של היקום, וכתוצאה מכך הם הופכים למנוכרים באופן עמוק ומסוכן לסביבתם. הזרות הזו היא כה עוצמתית עד שאזורים שנועדו לחיים מחולקים ומפוצלים לשכונות מגורים זהות ומשעממות, משאבים יקרים הופכים להיות לא יותר מאשר אפשרויות לרווחים רבעוניים ובני אדם נתפשים כלא יותר מאשר נתונים סטטיסטיים, שעה שהפערים בין עשירים לעניים רק הולכים וגדלים. בשביל פדימן, אפילו תרפיה מערבית מסורתית, שמבקשת להתאים מחדש את האינדיבידואל החולה למציאות זו, מובילה בהכרח למבוי סתום.

על כך כבר דיבר אלברט איינשטיין, שניווט את חייו באזור הדמדומים שבין המודעות לחומר, וטען שהאדם סובל מ"אשליה אופטית של התודעה" בעודו "חווה את עצמו, את מחשבותיו ואת הרגשותיו כדבר נפרד מהשאר". לדבריו, "הדבר היפה ביותר שאנחנו יכולים לחוות הוא המיסתורי", הוא אמר. "זהו המקור של כל האמנות והמדע האמיתיים. מי שרגשות זרים לו, שכבר אינו יכול לעצור, לחשוב ולהיות נפעם, הוא כמו אדם מת: עיניו עצומות".

האבנים לא זוהרות

לפדימן היתה עוד שאלה לקהל: "כמה מכם שמעו על Microdosing (מיקרו-מינון)?" הוא סידר את המשקפיים שלו בעודו בוחן את תשובת הקהל: כעשרים בני אדם הרימו את ידיהם. "וואו", אמר פדימן ולא הסתיר את התלהבותו.

למרות 45 שנות האיסור הממשלתי, מעולם לא דעך רצונו של פדימן לחקור לעומק את האל-אס-די ולקטלג את כל מה שבני האדם יכולים להשיג מחומר זה. מכל האפשרויות השונות בחקר הארץ הלא נודעת הזו של העל-טבעי, הוא השתוקק יותר מכל לחקור את המיקרו-מינון, וליתר דיוק, את ההשפעות ארוכות הטווח של החוויה, ולא היה מסוגל להמתין 45 שנים נוספות עד שהמדינה תשנה את עמדתה.

פדימן מגדיר Micro-dose או מיקרו-מנה כעשרה מיקרוגרמים של אל-אס-די (או חמישית ממנה מקובלת של פטריות). מכיוון שהוא לא יכול לחקור את הנושא בתנאי מעבדה אופטימליים בגלל החשש מעבירה פלילית, הוא ארגן במקום זאת מחקר שבו מספקים המתנדבים לעצמם את הסמים, מחלקים מנה סטנדרטית של 50 עד 100 מיקרוגרמים למיקרו-מנות ומדווחים על התוצאות (הנה רמז: אל-אס-די נמס במים).

משנת 2010 ואילך, מספר לא ידוע אך הולך וגדל של מתנדבים החל לקחת מיקרו-מנה בכל שלושה ימים. המתנדבים מקפידים לקיים את שגרת חייהם הרגילה, ומנהלים ביומנם מעקב אחר חוויותיהם. למחקר זה אין קו סיום ברור, והוא עשוי להימשך כמה שבועות או יותר. בסופו שולחים המשתתפים את רשימותיהם לכתובת דואר אלקטרוני המופיעה באתר האינטרנט של פדימן, וחלקם אף מצרפים את חוות דעתם הכללית מהחוויה הפסיכדלית.

"מסתבר שמנות הסם הזעירות האלה הן עולם שונה לחלוטין", אמר פדימן. "כמו שמישהו אמר, האבנים לא זוהרות, אפילו לא קצת. אבל מה שאנשים מדווחים זה שבסוף היום הם אומרים לעצמם 'זה היה יום ממש טוב', יום כזה שבו הכל עובד. אנשים עושים משהו במשך שלוש או ארבע שעות בפעולה שבדרך כלל לא היו מצליחים להחזיק בה מעמד אחרי שעתיים. אנשים אוכלים כמו שצריך, ואולי עושים עוד סיבוב על המשקולות בחדר כושר. פשוט יום טוב. נראה שזה מה שאנחנו מגלים".

בפורומים אחרים סיפק פדימן פרטים נוספים על הדיווחים וההתרשמויות שקיבל. רופא אחד דיווח שהמנות הזעירות גרמו לו להרגיש שהוא "במקום עמוק של נוחות ויופי". זמרת סיפרה שהיא יכולה לשמוע מוסיקה בצורה טובה יותר. לפי פדימן, באופן כללי, משתתפי המחקר תפקדו באופן נורמלי בעבודתם ובמערכות היחסים שלהם, אולם הם היו יותר ממוקדים, יצירתיים ופתוחים. עם זאת, כמובן, כל עוד הוא אינו מפרסם את עבודתו בצורה מקיפה, אי אפשר לעמוד על טיב טענותיו.

ייתכן שהמחקר הזה יעניק לפדימן את ההזדמנות לנקום בממסד על הרס הקריירה שלו לפני כל כך הרבה שנים. ואולם, הוא גם מאפשר לו ליישם את ההמלצות שקיבל מחברו המנוח אלברט הופמן, שלפי פדימן כינה את עולם המיקרו-מנות "כתחום הכי פחות נחקר של החומרים הפסיכדליים". אחת השמועות שמסתובבות בקרב החוקרים היא שהופמן גם סבר שמינונים זעירים של אל-אס-די יכולים לשמש חלופה לריטלין. אם פדימן היה נותן ריטלין למדענים במסגרת המחקר שלו על יצירתיות, הם היו אולי עשויים להתמקד בבעיות שלהם בדומה לאופן שבו פעלו בהשפעת אל-אס-די, אולם מן הסתם עם הרבה פחות פריצות דרך. אף על פי שריטלין מחזק את תשומת הלב, יש לחומר נטייה לגרום ל"ראיית מנהרה" (ראייה צרה), שלא פעם פוגעת בדמיון.

"בדיוק קיבלתי דיווח ממישהו שהשתתף במחקר במשך שישה שבועות", אמר פדימן. "והשאלה שהוא שאל אותי היתה, 'האם באמת יש סיבה להפסיק?'" הקהל שוב פרץ בצחוק. פדימן שוב סידר את משקפיו.

עולה השאלה אם פדימן הוא חסר אחריות ומשוגע שמשחית את הנוער. רוב הפוליטיקאים של היום, אנשי החוק, כמה אנשי תקשורת ורופאים - בני אדם שפדימן עשוי לכנות "הממסד" - ודאי חושבים כך רק מלקרוא את הביוגרפיה שלו, וביתר שאת אם היו מודעים למחקרו. ואולם, האשמות כאלה תמיד כוונו כלפי בני אדם עם דעות כה שונות, שאם היו נלקחות ברצינות היו לא רק מאיימות על הצורה שבה פועלת החברה, אלא אולי, למורת רוחם של הרשויות ורוב הציבור, על הדרך שבה אנחנו תופשים את עצמנו.

בין אם "הכופרים" האלה הם אנשים בעלי חזון, מתחזים, או שניהם, בשעה שרעיונותיהם מתחילים להשפיע וזוכים לתמיכה, אותו ממסד ניסה לאורך ההיסטוריה להשתיק אותם באמצעות הגליה, סתימת פיות, תלייה, מאסר, הוצאת דיבה, וכדומה. הטקטיקות האלה יעילות להחריד, ורוב הכופרים נידונים לחיי סבל ונשכחים. אבל לא תמיד זה המצב. לפעמים, לאחר מותם או עוד בחייהם, מצליח אחד מהם למוטט פרדיגמה שלמה.

השוטר שבמוח

בזמן הפסקת הצהריים כמה משתתפים צעירים לבושים בבגדים צבעוניים ישבו יחד על המדרגות בכניסה לכנסייה ודנו בלוגיסטיקה של מיקרו-מנות. לא צריך משקל, הם אמרו, נייר סופג, סוכריות פז, לא משנה. צריך רק לשים את זה בבקבוק המים ולרשום כמה קווים בצד. קצת ניסוי וטעייה, כמובן, אבל כן חשוב לשים לב לכלור.

כמה מפגיני "לכבוש את וול סטריט" עברו בקרבת מקום, עייפים אחרי שעות ללא שינה, לא מגולחים, מחייכים, כאפיות קשורות מסביב לצווארם. חלקם אחזו בבובת שור מוזהב שעליה נכתב "אליל שקר". הם היו חלק מהפגנה בוושינגטון סקוור פארק בצד השני של הרחוב והתכוננו להשתלט על טיימס סקוור, 29 ימים אחרי שפשטו לראשונה על הרובע הפיננסי בדרום מנהטן, חמושים בשקי שינה. כוחות גדולים של משטרה הקיפו אותם והתאספו בחשאי ברחובות המקבילים, הרחק ממצלמות כלי התקשורת. "אנחנו בלתי ניתנים לעצירה", אמרו אלף מפגינים. "עולם אחר הוא אפשרי", הם צעקו.

ההיסטוריה כבר הוכיחה כי ההצהרה הראשונה אינה נכונה. ואולם, מה בנוגע להצהרתם השנייה? אותו עולם אחר תלוי ביכולת לחזות או לדמות בנפשנו התנגדות פעילה, וכאן, באופן היסטורי, נכנסים החומרים הפסיכדליים לתמונה. הרבה לפני שהמתמטיקאים והמדענים במחקר היצירתיות של פדימן לקחו אל-אס-די כדי לחזות בצורה טובה יותר נוסחאות, חומרים ופתרונות לבעיות, תרבויות מסורתיות לקחו טריפים כדי להבין ולתקשר עם בני אדם, עם בעלי חיים, צמחים, האדמה והרוחות שחשו מסביבם.

וכך, לא רק עולם אחד אחר הוא אפשרי, אלא רבים. העולם המערבי יכול לקחת דוגמה ממדד השמחה הלאומי שקיים בבהוטן, או מנשיא בוליביה אוו מוראלס, ראש המדינה האינדיאני הראשון, שהחיל את חוק "אמא אדמה" המגן על האיזון של המערכות האקולוגית ועל קהילות מקומיות מפני מיזמי פיתוח גדולים. ישנם לא מעט חוקים נאורים בחברות האלה, שמכירות בערך של מצבי תודעה אלטרנטיביים.

אם הרעיונות האלה נשמעים לכם מופרכים, זוהי בדיוק הבעיה, או כך לפחות סבר איינשטיין. הקפיטליזם, הוא טען, יוצר "קהילה עצומה של יצרנים" שחותרים ללא הפסקה למנוע אחד מהשני את הפירות של העבודה הקולקטיבית שלהם, זאת לצד "אוליגרכיה" שלא נתונה לפיקוח "אפילו על ידי חברה דמוקרטית מאורגנת". הוא האמין שאותו שעבוד מתאפשר לא בהכרח בדרכים של כוח, אלא מפני שהמעמד בעל הייחוס יצר מערכת של ערכים, שממנה הושפעה, גם אם באופן לא מודע, ההתנהגות החברתית של העם.

במלים אחרות, שוטרים לא רק מתחבאים ברחובות צדדיים, אלא הם גם מתגנבים לראשנו ומחשבותנו. וכך, יכול מיט רומני, המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב, להצהיר כבדרך אגב כי "תאגידים הם אנשים". הוא צודק לחלוטין, לפחות לפי החוק האמריקאי: יש להם ייצוג משפטי הרבה יותר טוב מזה שיש לכם.

אנחנו תמיד מתפתחים, בדרך כזו או אחרת, בעוד שאנחנו נלחמים על מה שוויליאם ג'יימס כינה "שדה התודעה". אין ספור שאלות נותרות פתוחות בנוגע למאפיינים השונים של השדה הזה. ואולם, דבר אחד ברור: פדימן ועמיתיו האקסצנטריים סיפקו את האמצעים שדרכם בני אדם מהמערב יכולים לבקר במקומות שבעבר נחשבו למחוזות בלת נגישים, או למנת חלקם של מעטים - כאלה שזכו לברכה אלוהית, התנסו בחוויית סף מוות או באלפי שעות של מדיטציה. בתנאים הנכונים, מסעות של התודעה הרבה פחות מסוכנים מנחיתה על הירח ועשויים אף להתברר כחוויה משמעותית יותר.

מדוע, אם כן, ההיסטריה בכל הקשור לסמים הפסיכדליים?

פדימן מעלה שאלה זו ומנסה לענות עליה. "מדוע מחקר הסמים שלנו הפחיד כל כך את הממסד? מדוע הוא עדיין מפחיד אותם?", שאל. "אולי", הוא משער, "מפני שהיינו יכולים להתנתק מחיי השגרה היום-יומית (או שהם נזרקו ממנה – ט"ד) וראינו את המערכת המחזורית השלמה של חיים-מוות-חיים. גילינו שאהבה היא האנרגיה הבסיסית של היקום. ולא היינו מוכנים לסתום את הפה".

במבט ראשון (ואולי גם במבט שני ושלישי) התשובה שלו עשויה להישמע קליפורנית להכעיס. אבל אין זה אומר שהוא לא עלה על משהו. אחרי הכל, המשמעות של המיזוג הקסום בין האני והסביבה, כפי שחוו האנשים שהשתתפו במפגשים פסיכדליים מודרכים – היא הרחבה של ההגדרה העצמית שלנו, שגורמת לנו להתנהג בדומה לתאי הלב. אומרים שישו גירש חלפנים בשם הקדושה. דמיינו מה יכולים לעשות המוני אזרחים שומרי חוק לשעבר אם היו רואים לפתע את כדור הארץ כולו כמקדש. "אין זה פלא", כותב פדימן בספרו, "שהארה תמיד נחשבת לפשע".

טים דודי הוא סופר המתגורר בניו יורק
Tim Doody http://timdoody.me ©

תרגום: ישי הלפר


 




 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות