רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך מסייעת המדינה לעמותות הימין להתנחל במזרח ירושלים

תחקיר "הארץ": האפוטרופוס על נכסי נפקדים מחרים נכסים על סמך חוק שנוי במחלוקת. מינהל מקרקעי ישראל מעביר לאלע"ד ועטרת כהנים את הנכסים בלי מכרז ובמחירים נמוכים. רשם העמותות מעניק להן חיסיון המאפשר הזרמת עשרות מיליוני שקלים ללא זיהוי התורמים. משרד השיכון מממן להן אבטחה ב-54 מיליון שקל בשנה. עם הגיבוי הממסדי, רשת חברות מסתוריות בחו"ל ומסך חשאיות ממשיכות העמותות להבעיר את ירושלים

תגובות

רשימת הנכסים שהעביר מינהל מקרקעי ישראל

ב-8 באוקטובר התניע דוד בארי את מכוניתו בשכונת מגוריו, סילוואן שבמזרח ירושלים, ויצא לדרך. את מה שקרה מיד אחר כך ראו מיליוני צופים וגולשים: שני ילדים מיידים אבנים על המכונית ובתוך רגע מוטח אחד מהם אל השמשה הקדמית, השני נהדף על ידי הפגוש. האירוע הזה היה דרמטי אבל לא ייחודי: הוא היה עוד עליית מדרגה בגל אלימות השוטף את שכונת סילוואן זה שנה והופך אותה לזירת התנגשויות בין צעירים וילדים פלסטינים למתנחלים ושוטרים - אולי אפילו לערש האינתיפאדה השלישית.

סילוואן היא היום אזור מועד לפורענות - תוצר תהליך ארוך של התנחלות יהודית בשכונה. בשילוב של לחצים ופיצוי נדיב, רוכשות זה שנים עמותות עתירות הון - האחת אלע"ד שהקים בארי, האחרת עטרת כהנים שייסד מתי דן - נכסים בסילוואן. הן פועלות בחשאיות מרבית, מפעילות חברות בנות שחלקן רשומות בחו"ל, לרבות במקלטי מס כמו איי הבתולה, מסתירות את זהות התורמים שלהן ונעזרות במדינה כדי לרכוש נכסים, בעיקר בעזרת החוק לנכסי נפקדים.

אלעד יישבה עד היום בסילוואן 500 יהודים, בכ-15 מתחמים. עטרת כהנים, המתמחה בתפיסת נכסים בעיר העתיקה בכלל וברובע המוסלמי בפרט, הצליחה להביא לרובע כ-60 משפחות ועוד מאות תלמידי ישיבות. בתהליך הזה העבירה להן המדינה עשרות רבות של נכסים, תוך מתן פטור ממכרז. בכך אפשרה להן ליהנות מבלעדיות ולפעול מאחורי מסך אטום ששירת את מטרותיהן. בד בבד המדינה מגוננת פיזית על ההתנחלויות: בכל שנה היא מקציבה עשרות מיליוני שקלים לאבטחתן - בעזרת אנשי אבטחה, מצלמות וגדרות שיוצרים חיץ בין המתנחלים לתושבים הפלסטינים של השכונות.

שטח המריבה בסילוואן. האם זה ערש האינתיפאדה השלישית?

מידע הנחשף כאן בראשונה מספק הצצה למערכת היחסים שבין המדינה לעמותות בעיתוי מעניין: בדיוק כאשר מתגלות תוצאותיה הקשות בשטח. את המידע הזה הורה בית המשפט להעביר לפעיל השמאל דרור אטקס לאחר מאבק משפטי של שלוש שנים. אלע"ד נלחמה כדי למנוע את פרסום המידע בטענה שהדבר יוביל לשפיכות דמים, המדינה גיבתה אותה בחוות דעת מרתיעות של מומחי ביטחון. אבל אטקס השיג לבסוף את מבוקשו, לפחות חלקית - הוא קיבל רשימה של 11 נכסים שהעבירה המדינה לאלע"ד ולעטרת כהנים, רובם בשנים 2003-2008, ללא שקיפות מלאה ובסכומים מפתיעים.

"היה ברור לי שמדובר במידע שאף אחד לא חשף ושראוי שיוצג בצורה שקופה באג'נדה הישראלית", אומר אטקס. "כאזרח ישראלי גאה, שיש לו מניה בנכסים האלה, רציתי לדעת למה דווקא שתי העמותות האלה מקבלות אותם מהמדינה".

גם הרשימה שקיבל לידיו אטקס לא מציגה את התמונה המלאה - בשל מסך העשן שמספקת המדינה לעמותות אף היום, בשעה שסילוואן הולכת ומתלקחת (ראו תיבה). אבל בדיקת "הארץ" מגלה כי מאחורי הנתונים החלקיים מסתתרים התהליכים הממושכים שבסופם הופכות העמותות לבעלות הנכסים. הבדיקה מגלה גם כי המינהל הותיר מחוץ לרשימה נכסים נוספים - עובדה המעלה את התהייה אם הסימביוזה בין המדינה לעמותות אינה נמשכת גם היום.

11 עסקות דווחו, שלוש זוהו בוודאות

כמי שמובילה את ייהוד סילוואן, אלע"ד היא אחת השותפות הבולטות ביצירת חגורת התיישבות יהודית סביב העיר העתיקה בירושלים. אבל אלע"ד, עמותה פרטית, לא רק מנסה לעצב את עתיד ירושלים, היא גם הגוף שבידיו בחרה מדינת ישראל להפקיד את עברה של העיר: היא מפעילה את האתר הלאומי ההיסטורי עיר דוד, מממנת את החפירות הארכיאולוגיות בתוכו ומחוץ לו - ואחראית במידה רבה להצלחתו הגדולה. לפני שנתיים בדיוק, באוקטובר 2008, הדריך דוד בארי את השר לביטחון הפנים אז, אבי דיכטר, בסיור בעיר דוד ותיאר את פעילות העמותה מעל לפני הקרקע ומתחתיה. תמלילים מהסיור ההוא, שתיעד אחד ממשתתפיו ורובם נחשפים כאן בראשונה, ממחישים שגם אם הכל נעשה כדין ועל פי חוק, כפי שחוזרות ומזכירות העמותות לאורך השנים, מסע הרכש במזרח ירושלים הוא יקום עם חוקי משחק משלו. "לימים עזבתי את הצבא... ואני צריך לרכוש פה בית", שיחזר בארי, בעבר סגן מפקד יחידת דובדבן, באוזני השר את הפעילות בתחילת הדרך, "אז אני לוקח איש חיזבאללה. הוא מגיע אלינו וקונה בשבילנו את הבית. הוא קונה מערבי ומוכר לנו. אנחנו גומרים את העסקה... ועושים חאפלה... ואני רואה שאשתו של החיזבאללה כל הזמן מסתכלת על יקי (מסתערב לשעבר שמסייע לבארי, נ"ח). ואחרי שעה-שעתיים היא אומרת לו: תגיד לי, אתה לא היית הקבצן אצלנו מתחת לחלון? אתם מבינים איזה עולם... זה מאוד מסובך... זה קשה מאוד. הרשות הפלסטינית כמובן מנסה לטרפד בלי שום מגבלות, איומים, זיופים, רצח, הכל מותר להם. ולנו, אנחנו צריכים לפי החוק".

באלימות הנגד הזאת גם מנמקות העמותות את החשאיות האופפת את פעילותן. החשאיות היא האמצעי היחיד לשמירה על חיי מוכרים, מתווכים ומעורבים פלסטינים, אומרים באלע"ד ומדגישים כי יש מקרים רבים של איומים, התנכלויות ואף פגיעה פיזית באנשים שנחשדו במכירת ביתם לעמותה. אנשי אלע"ד טוענים גם כי הסודיות משמשת כלי רב עוצמה בידי יריביהם האידיאולוגיים, אך הם מעדיפים לשלם את המחיר הציבורי הכבד הזה ולא לסכן את המוכרים.

המדינה תומכת בטיעון הזה כל אימת שנדרש לחשוף את חלקה שלה בתהליך תפיסת הבתים - הן מכוח חוק נכסי נפקדים והן בתוקף רישומים המעידים שרכוש בשכונה היה בעבר בבעלות יהודים. כך היה גם בעתירות של אטקס, שבהן כתבה הפרקליטות חוות דעת אפוקליפטיות על תוצאות החשיפה. השופטים דן חשין ונועם סולברג מצאו דרך ביניים - הם המליצו לצדדים להגיע להסכמה, ולפיה יותר פרסום הנכסים שהעבירה המדינה לאלע"ד ולעטרת כהנים, אך בסייגים: המידע יהיה חלקי בלבד ויכלול רק את תאריך חתימת החוזה שבין המדינה לעמותות, הסכום ששולם תמורת הנכס, גודלו של הנכס, מיקומו הכללי ואם התקיים מכרז. הצדדים נאלצו להסכים - ואטקס קיבל לידיו את רשימת 11 העסקות הסודיות שעשתה המדינה עם העמותות בתום תהליך שנמשך כמה שנים, לפעמים יותר מעשור.

ב-11 העסקות האלו - חמש עם אלע"ד, שש עם עטרת כהנים - העביר מינהל מקרקעי ישראל מבנים וקרקעות בהשכרה, מכירה או חכירה, חלקם במחירים נוחים במיוחד. בשני ההסכמים המוקדמים ביותר מבין ה-11 - משנות ה-80 - מופיעים סכומים מגוחכים של ממש. תמורת שכירתה של דירת 4 חדרים בעיר העתיקה, למשל, משלמת עטרת כהנים 5,593 שקל בשנה - 466 שקל בחודש.

המבנים של עטרת כהנים נמצאים כולם בעיר העתיקה, ככל הנראה ברובע המוסלמי. יש בהם מבנה בגודל 340 מטר, שנמכר לעמותה באוקטובר 2006 ב-912 אלף שקלים, ועוד אחד בגודל 266 מטרים שנמכר באפריל 2008 ב-1.241 מיליון שקל. אלעד לא קופחה גם היא. בינואר 2006 למשל היא חכרה שטח של דונם ל-49 שנה - ב-433 אלף שקל. מקורבים לעמותות אומרים בתורם כי המחירים אינם משקפים את התמונה במלואה, כי זו מורכבת יותר מהנראה לעין, וכי בשורה התחתונה עלות הבתים גבוהה בהרבה.

היכן בדיוק נמצאים הנכסים שברשימה? המידע החלקי מקשה לאתר אילו מבין עשרות הנכסים שבידי שתי העמותות הם ה-11 הנזכרים בה. בדיקת "הארץ" איתרה בוודאות שלושה מה-11 - הראשון הוא "בית המעיין". בעליו, מוסא אל-עבאסי, נחשב נפקד ולכן, ובעקבות מאמצי העמותה, הולאם הבית ב-1988. שלוש שנים אחר כך הוא הועבר לאלע"ד בשכירות - תמורת 23 שקלים ו-73 אגורות בחודש.

מדוע זכתה דווקא אלע"ד בחוזה השכירות הנוח? את התשובה סיפקה עדות שמסר אברהם הללי, בכיר בקק"ל, בבית המשפט המחוזי בירושלים בנוגע לבית אחר בשכונה. "מדיניות קק"ל היא שהקרקעות שבבעלותה יוחזקו למטרות שלשמן היא פועלת, זאת אומרת יושכרו או יועברו לחזקת יהודים", הוא אמר.

15 שנים אחר כך הפכה ההשכרה להחכרה. במסמך של המינהל מופיעה העסקה כמגרש של 1,705 מ"ר ועליו מבנה של 134 מ"ר, שהוחכר לעמותה ביוני 2006 ל-49 שנה - תמורת 382 אלף שקל.

שנתיים אחרי הסכם החכירה, באוקטובר 2008, עבר הסיור של השר דיכטר גם בבית המעיין. בארי המדריך תיאר באוזני דיכטר מה קרה לנכס במשך השנים ותיאר שיטות פעולה. "קנינו שני חדרים, החדר הזה והחדר שמתחתיו, והכניסה היתה מהצד השני... אני החלטתי אז לבנות פה מרכז מבקרים. מה אפשר לעשות פה בשני חדרים? כלום. אז אמרתי, נשבור את הקיר הזה, שברנו את הקיר לתוך ההר", הוא סיפר. "ניגשתי לרשות העתיקות ואמרתי: אנחנו משפצים - ולמעלה-למעלה היתה איזו טראסה - אנחנו נשפץ עד הטראסה. התחלנו לחפור עד הטראסה שהיתה פה למעלה, ובלילות הייתי מזיז את הטראסה. בבוקר הם היו אומרים: משהו פה, זה לא נראה ככה, אבל יש טראסה... (ככה התקדמנו) טראסה טראסה, עד שהגענו למקום שבו נמצאת הדלת שם". גם על הבית השני שזוהה - מבנה שנמכר לעמותה ביולי 2006 תמורת 275 אלף שקלים - סיפר בארי לדיכטר בסיור, חושף כך את היחסים שבין המדינה לעמותות. בארי הוא שמצא בארכיונים כי הבית, הנקרא בית גוזלאן וידוע גם כ"בית הזכוכית", נקנה בראשית המאה הקודמת על ידי פיק"א בכספי הברון רוטשילד. "שמו את גוזלאן בתור שומר על אדמות, והוא שמר את זה הכי טוב, פשוט רשם את כל האדמות על שמו", הוא סיפר. "ואני באתי לקק"ל ואמרתי: אתם בעלי הבית. אמרו לי: עזוב אותנו. אמרתי להם: אני אתנדב לקק"ל ולא תשלמו לי כסף, אני אחזיר לכם את האדמות. ובאמת התנדבתי. ובאתי לעורך דין ואמרתי לו, תשמע, כסף אין לי לתת לך. מה שיש לי זה מקום פה בתעודת התנדבות להוסיף את השם שלך... ובקיצור, הוא הסכים להתנדב ובשם הקרן הקיימת תבענו את הפולשים".

אלא שזו הגרסה הפולקלוריסטית. בסיפור המלא ניסו המתנחלים להיכנס לבית כבר ב-1991 אך נכשלו בשל לחץ תקשורתי וחששה של ממשלת שמיר מלחצים אמריקאיים. ב-1998 עשו אנשי אלע"ד ניסיון נוסף, אבל גם הוא נכשל. רק ב-2006, חודשים ספורים לפני שאלע"ד קיבלה בעלות סופית על המבנה, פונו בני משפחת גוזלאן מביתם והעמותה נכנסה אליו. עם השנים פנתה משפחת גוזלאן לערכאות. בין השאר היא הציגה מכתב תודה נרגש מאנשי היישוב היהודי בסילוואן על פעילותו של אחד מראשי המשפחה להצלת יהודים בפרעות תרפ"ט. ללא הועיל. המשפחה הפסידה שוב ושוב בבית המשפט. כיום מתגוררות בבית שלוש משפחות יהודיות.

הנכס השלישי שאותר בוודאות הוא שטח של דונם שנמכר לאלע"ד תמורת 262,800 שקל בפברואר 2005. הנכס הזה הוא הקרקע שעליה נבנה מרכז המבקרים של עיר דוד. בעבר היה שייך למשפחות קרעין וסברין, וכמה מבני המשפחות עדיין מתגוררים במתחם ומנהלים את חייהם בין אלפי התיירים. כמו רוב הנכסים ברשימה, גם הנכס הזה נתפס בידי המדינה (ב-1989) באמצעות החוק לנכסי נפקדים. מכירתו לאלע"ד הפכה אותה משוכרת לבעלים - המכירה חתמה תקופה של כ-20 שנה שבמהלכה שכרה העמותה את השטח מהמדינה ב-41 שקל בחודש.

פעילי שמאל מעלים השערות בנוגע לזהות הנכסים האחרים. בכל מקרה, הם טוענים, סך כל העסקות בין המדינה לעטרת כהנים ואלע"ד גדול בהרבה מ-11 וקרוב יותר ל-80 - אם מביאים בחשבון את העובדה שוועדה שמינתה ממשלת יצחק רבין ב-1992 לבדיקת היחסים שבין מוסדות המדינה לעמותות, ועדת קלוגמן, כבר מנתה 68 נכסים שעברו לעמותות דרך המדינה. לפער-לכאורה בין המספרים הם מוצאים שני הסברים, הראשון שבהם מטריד, השני עלול להגיע לכדי ביזיון בית המשפט.

ההסבר הראשון נעוץ בכך ששתי העמותות הן למעשה קבוצות של עמותות-קשורות וחברות, חלקן זרות. העמותות והחברות האלו משתתפות במסע הרכש של נכסים במזרח ירושלים ובין השאר גם פועלות מול המדינה בדרכים שונות. לכן, עסקות נוספות שעשתה המדינה עם העמותות רשומות תחת שמותיהן. ממסמכי אלע"ד, למשל, עולה כי לפחות במקרה אחד, ב-2007, העביר המינהל נכס לידי חברת המעיין שבבעלות העמותה - העברה שאין לה זכר במסמך שנמסר בהוראת בית המשפט.

לעטרת כהנים, בתורה, יש אחזקות בלא פחות משבע (המספר משתנה במסמכי העמותה) חברות שאינן רשומות בישראל, כמה מהן רשומות במקלטי מס דוגמת איי הבתולה הבריטיים ואיי גרנזי שבתעלת למאנש. ב-2007 ביצע רו"ח ימין ג'ורג'י בדיקת עומק בעטרת כהנים בשירות רשם העמותות. בדו"ח שלו הוא כתב כי "אין לחברות האלה פעילות עסקית מלבד הרכישה וההחזקה של הזכויות בנכסים שרכשו בירושלים". בדו"ח נכתב גם כי "על דעת גורמי הביטחון חשיפת החברות האלו עלולה לסכן את ביטחונם ושלומם של תושבים יהודים וערבים בעיר העתיקה בירושלים ובמזרח העיר. לכן לא ניתן לספק פרטים נוספים עליהן".

עורכי דין המתמחים במקלטי מס אומרים כי הסיבה לרישום החברות בחו"ל אכן אינה תכנוני מס, ככל הנראה, אלא הרצון לטשטש את זהותה של רוכשת הנכסים. בגרנזי ובאיי הבתולה יש דיני חברות גמישים, המאפשרים לחברות להסתיר את זהות בעליהן ביתר קלות מאשר במקומות אחרים בעולם. אמצעי זה מאפשר למכור נכסים בלי לחשוף את זהות המוכר והקונה כאחד, ויותר מכך - כשאדם מוכר נכס לחברה, הוא רשאי לקבל את התגמול במניותיה ולעקוף כך את הצורך לרשום את ההעברה בטאבו.

ההסבר השני למספרם הנמוך של הנכסים ברשימת מינהל מקרקעי ישראל הוא שהמינהל הפר לכאורה את החלטת בית המשפט ולא העביר את כל המסמכים שנדרש להעביר - אלו המתייחסים ל"נכסי המקרקעין שמדינת ישראל, על גופיה הרשמיים, השכירה או העבירה לבעלותן של המשיבות", כפי שכתב השופט סולברג, בלי לנקוב בתאריכים מגבילים.

באפשרות זו תומכת לא רק העובדה שלפחות רוב רובם של 68 הנכסים שציינה ועדת קלוגמן נעדרים מהרשימה. גם המינהל עצמו דיווח בהודעה לעיתונות, שפרסם באוקטובר 2007, על שטח של 29 דונם המושכר לעטרת כהנים באזור שייח ג'ראח. ברשימה שהעביר אין זכר גם לעסקה הזאת.

המדינה נותנת לעמותות פטור ממכרז

המסמך המציג באופן חלקי כל כך את העסקות שבין המדינה לעמותות מוקלד ברשלנות, כלאחר יד. למרות זאת עמודה אחת בו ברורה ופשוטה להבנה: זו שכתוב בה, פעם אחר פעם, "פטור ממכרז". חוק חובת מכרזים התקבל בכנסת ב-1992. הוא מחייב את המדינה, על גופיה השונים, במכרז פומבי שלכל אדם ניתנת הזדמנות שווה להשתתף בו - במטרה להבטיח שוויון ולמנוע העדפה בלתי הוגנת. אילולא פטרה המדינה את העמותות מחובת המכרז, יכלו אפוא תושבי סילוואן, או ארגונים שאינם שייכים לימין הישראלי, לרכוש את הנכסים שנתפסו. היעדר המכרז מנע זאת.

החוק אמנם מאפשר קבלת פטור ממכרז במקרים מוגדרים, מהרחבה של שטחים חקלאיים ועד למטרות תיירות. אבל כמה בכירים לשעבר במינהל אמרו בשיחה עם "הארץ" שאינם זוכרים בקשות פטור כאלו. אחד מהם הוא יחיאל לקט, יו"ר קק"ל בשנים 1998-2006 ומתוקף תפקידו גם חבר מועצת מינהל מקרקעי ישראל. "לא זכור לי שהביאו אי פעם למועצת המינהל עסקות של מכירת או מסירת קרקע בירושלים לעמותות אלע"ד או עטרת כהנים בהליך של פטור ממכרז", אומר לקט.

למעשה, אומר בכיר אחר לשעבר במינהל, את חוק חובת המכרזים קל לעקוף כשרוצים בכך. "אמנם קוראים לזה תקנות חוק חובת המכרזים אבל מתאים יותר לקרוא לזה תקנות הפטור מחוק חובת המכרזים", אומר הבכיר. "על המינהל חלות תקנות כלליות לגבי פטורים, ותקנות ספציפיות לגבי פטורים, ובנוסף לכך יש תקנת סל המאפשרת לתת פטור במקרים חריגים שאינם נכללים בתקנות האחרות. לתקנת הסל מכניסים את מי שרוצים מאוד לתת להם קרקעות - בחלק מהמקרים באופן מוצדק ובחלק שלא באופן מוצדק".

המדינה עצמה תהתה בעבר על היעדר המכרזים. זה קרה ב-1992, עוד לפני החלת חוק חובת המכרזים. ועדת קלוגמן - שבראשה עמד מנכ"ל משרד המשפטים, חיים קלוגמן - סיימה אז את עבודתה והוציאה דו"ח חריף על תפקוד מוסדות המדינה, ובהם עמידר, האפוטרופוס הכללי וקק"ל, בתהליך העברת הנכסים. בין השאר היא תהתה מדוע לא נערכו מכרזים לפני מסירת הבתים. "נראה שהנימוק האמיתי... בא לידי ביטוי בהצהרתו גלויית הלב של מר אליהו בבאי ממינהל מקרקעי ישראל (בכיר במינהל, נ"ח): ?הדרג המדיני-הפוליטי החליט שכל נכס המוקנה למינהל באזור המדובר יושכר לעטרת כהנים. נשכרו שני אנשים של עטרת כהנים שעבדו בשביל המינהל כדי לאתר את הנכסים'", נכתב בדו"ח שלה.

באלע"ד טוענים כי דו"ח קלוגמן הוכן בחופזה, בתוך שלושה שבועות, ובלי להזמין את נציגי העמותות להופיע לפני הוועדה. מאז נכתב הדו"ח, אומרים בעמותה, הוא משמש את המתנגדים לפעילות אלע"ד, אך כיום, בעקבות חוק חובת המכרזים, השתנו לחלוטין התנאים ושיטות הפעולה של הרשויות, והדו"ח אינו רלוונטי.

אבל מכרז הוא לא המכשול היחיד שהמדינה דילגה מעליו בקלילות ביחסיה עם העמותות. מעל לכול בולט השימוש המופלג שעושה המדינה בכלי המשפטי השנוי במחלוקת - חוק נכסי הנפקדים. את החוק הזה, שנועד מלכתחילה לתפיסת הרכוש הפלסטיני שהותירו מאחוריהם פליטי 1948, החילה ישראל גם על נכסים במזרח ירושלים שבעליהם הפלסטינים אינם תושבי העיר (ולפיכך גם ללא תושבות ישראלית). במלים אחרות, היא החילה אותו לא על רכוש שאנשים הותירו מאחור, אלא על רכוש שנכבש על ידי ישראל ב-1967 ובעליו כשלעצמם חיים בגדה המערבית, מחוץ לתחום החוק הישראלי. "אלו לא אנשים שעברו לארץ אויב, אלא אנשים שאנחנו החלטנו לספח את הרכוש שלהם בלי לספח אותם עצמם, ולכן המליצו שני יועצים משפטיים לממשלה שלא להחיל את החוק במזרח ירושלים", מסביר עו"ד שלמה לקר, המייצג בימים אלה מקרה מסוג זה לפני הרכב מורחב של שבעה שופטי בית המשפט העליון (ראו תיבה).

החוק הזה, על כל הבעייתיות החוקית והמוסרית שבו, היה לכלי המרכזי בהעברת הבתים במזרח ירושלים. דו"ח קלוגמן התייחס לאופן שבו נעשה בו שימוש. הוא קבע כי תפקודו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים היה "לקוי ביותר" ונעדר "שיקול דעת מינימלי". הוא קבע גם כי האפוטרופוס החרים בתי פלסטינים על סמך תצהירים שהציגו לפניו העמותות, חתומים על ידי עורך דין מטעמן; לא בדק את התצהירים ואת מהימנות המצהירים, לא בחן אם חיים בנכסים דיירים ולא נתן לאלו זכות לטעון נגד התפיסה. הדו"ח הזכיר עוד כי הנהנים היו תמיד אותם נהנים, וכי אלו השתתפו בישיבות שבהן הוחלט אילו נכסים תרכוש המדינה.

עו"ד שמעון דולן, אז סגן פרקליט מחוז ירושלים וחבר הוועדה, זוכר עד היום את התדהמה שחש לנוכח הקשרים הללו שבין המדינה לעמותות. "אני זוכר שהיו פרוטוקולים של ישיבות במשרד השיכון, שבהן ישבו בארי ואנשים של אלע"ד כאילו הם חלק מהוועדה", הוא מעיד. "שאלתי: איך זה יכול להיות? אני לא מתפלא למראה הרשימה של המינהל. זה כמו נחום תקום".

תקרית הדריסה שבה היה מעורב בארי בסילוואן:

דו"ח קלוגמן נפל על אוזניים קשובות בממשלת רבין, ובשנות ה-90 התרופף הקשר בין העמותות למדינה והן החלו להתמקד ברכישה ישירה של נכסים מהפלסטינים. עם השנים ועם חילופי השלטון השתנתה הגישה כלפי חוק נכסי נפקדים והחלתו במזרח ירושלים. ב-2004 אישרה ממשלת שרון לאפוטרופוס לנכסי נפקדים להעביר נכסים במזרח העיר לרשות הפיתוח. כחצי שנה אחר כך קבע היועץ המשפטי לממשלה כי ההחלטה התקבלה שלא בסמכות. אך הנכסים שכבר הועברו לרשות המדינה המשיכו לעשות את דרכם לידי העמותות בלי הפרעה - כפי שמלמדת הרשימה שהעביר המינהל.

"העברת הנכסים במזרח ירושלים לידי העמותות, תוך שימוש באמתלות וטריקים, מזכירה את סיפור המאחזים", אומר אטקס. "בשני המקרים יש שיתוף פעולה בין הממשלה למתנחלים. מכיוון שברור כי זה מצב הדברים, רצוי שהמדינה תכריז על מדיניותה באופן רשמי ותפסיק להתנהל כמו ארגון פסבדו מחתרתי".

יריב אופנהיימר, מנכ"ל שלום עכשיו, חושב שכל זה מחייב בדיקה יסודית. "הגיע הזמן שמבקר המדינה יפתח את תיבת פנדורה ויחקור את הקשרים שבין עמותות הימין לגורמים בממשלת ישראל ובמינהל", הוא אומר. "מסך העשן ומעטה החשאיות מגדילים את החשש כי נעשו לכאורה דברים בניגוד לכללי המינהל התקין, והכל במטרה לאפשר לקיצוניים בימין לקבל נכסים בשכונות ערביות במזרח ירושלים ולאכלס אותן במתנחלים".

אלע"ד עוברת מהקצה אל לב הקונסנזוס

באלע"ד דוחים על הסף האשמות על היעדר מינהל תקין. באותה מידה הם ידחו בתוקף את הגדרתם כ"קיצוניים בימין". ואכן, בניגוד לעטרת כהנים - הנתפסת עדיין כארגון קיצוני - התקרבה אלע"ד עם השנים ללב הקונסנזוס ונהנית מדימוי לאומי כמעט. היא מזוהה עם החפירות הארכיאולוגיות הכה חשובות בעיר דוד ומפעילה את אחד מאתרי התיירות הפופולריים ביותר בארץ: מאז החליט שר החינוך גדעון סער כי כל תלמיד מחויב בשלושה ביקורים בירושלים מוצפת עיר דוד בתלמידים, וגם צה"ל שולח את החיילים לסיורי מורשת. באחרונה אמנם הגישו עמותת עיר עמים ושורה של אישי ציבור עתירה לבג"ץ נגד אלע"ד ורשות הטבע והגנים, בדרישה לשלול מהעמותה את הזיכיון להפעלת האתר הלאומי. אך לפי שעה עיר דוד מזוהה עם אלע"ד ומספקת לה כוח ולגיטימיות ציבורית.

אלע"ד היא היום עמותה חזקה, שגם אויביה המרים בשמאל ובקרב הפלסטינים מכירים בהצלחתה. הצלחה זו באה לידי ביטוי גם בדו"חותיה הכספיים: אלע"ד היא מהעמותות העשירות בישראל. על פי דו"חות 2008, הגיעו הכנסותיה ל-104 מיליוני שקלים - 94 מיליון מזה גויסו בתרומות, וגם כאן החשאיות גדולה: העמותה ביקשה וקיבלה מרשם העמותות תעודת חיסיון שנויה במחלוקת על רשימת תורמיה. 10 המיליון הנותרים הם בעיקר הכנסות מאתר התיירות עיר דוד, אך כוללים גם כחצי מיליון ועד מיליון שקלים (תלוי בשנה) - הקצבה ממשרד החינוך.

זה שנים שמתנחלי אלע"ד והעמותות האחרות נהנים גם ממימון המדינה באבטחתם: בשל החלטה היסטורית שקיבל אריאל שרון בהיותו שר השיכון, מוטל מימון האבטחה על משרד השיכון - וזה שוכר את שירותיה של חברת מודיעין אזרחי. הפיזור הרחב של המתחמים הפך את משימת האבטחה לקשה ויקרה במיוחד. ב-2010 מוקצים לאבטחת המתנחלים בשכונות מזרח ירושלים 54 מיליוני שקלים, לנוכח ההרעה במצב הביטחוני בעיר ניתן להעריך כי תקציב 2011 יהיה גדול אף יותר. מספר המתנחלים עצמם דווקא לא גדול במיוחד. גם לאחר 24 שנות התיישבות מספר היהודים בשכונה אינו עולה על 500 - 1% מתושביה. עם זאת, בעמותה מדגישים בכל הזדמנות כי באזור עיר דוד הם שולטים ברוב הקרקעות ומהווים כמחצית מהתושבים.

אלא שגם אם אלע"ד היא כמעט הקונסנזוס, וגם אם בארי, עם שפם האדירים שלו, נראה כמו פלמ"חניק חביב המספר סיפורי גבורה, בפועל גיבתה מדינת ישראל תהליך שנוהל במחשכים ומעלה עכשיו ניצוצות מסוכנים במזרח ירושלים - כפי שהתגלה רק באחרונה בתקרית שבה דרס בארי את שני הילדים מיידי האבנים. בסיור עם דיכטר סיפר בארי - כמו בהזדמנויות אחרות - על היחסים הטובים עם השכנים הפלסטינים. "אני גר פה מסוף 1991. אנחנו פה עברנו אינתיפאדות והכל... אני תמיד הולך עם נשק, שלא יהיו אי הבנות, אבל הצלחנו איתם, עם השכנים (...) יש לי יחסי אמון מאוד גדולים. אבל כשאני נכנס לכל בית, אני נכנס לזה כמו מבצע צבאי... זאת אומרת, באזרחי אני אוהב אותו וסומך עליו, אבל כמו מבצע צבאי. זאת אומרת, תמיד עם נשק".

נראה שהשילוב בין אמון לרובה הוא בכל זאת לא מתכון לשקט לאורך זמן.

תגובת מינהל מקרקעי ישראל: "ככל הידוע לנו, מר דרור אטקס קיבל את כל המידע שביקש על פי האמור בפסק הדין. אם קיימות השגות לגבי המידע שנמסר לו, הוא מוזמן לפנות לממונה על יישום חוק חופש המידע במינהל כמקובל".

אלע"ד מוסרת כי אינה שונה ממאות עמותות אחרות בישראל, הנכנסות לתוך הוואקום שמותירה המדינה בתחומים השונים: "עמותת אלע"ד (אל עיר דוד) פועלת לחיזוק הקשר היהודי לירושלים, בין היתר באמצעות התיישבות. העמותה פעלה, ופועלת, באופן חוקי ובהתאם להוראות כל דין ונוהל. העמותה פעלה ופועלת לרכישת זכויות בנכסים בירושלים בתמורה ובכסף מלא, הרבה מעבר למחיר השוק. בפעילותה נדרשת העמותה (ככל גוף ב'מגזר השלישי') לפעול מול גורמים ורשויות שונות, והיא עושה כן בשקיפות, באחריות וביושר. בתי המשפט שנדרשו לבחון עסקות שביצעה העמותה הכירו בחוקיותן ובתוקפן. חוות דעת, שהוגשו לבתי המשפט על ידי הפרקליטות, קבעו שקיימת סכנה ממשית לחיי המעורבים במקרה של חשיפת מידע בקשר לעסקות שבהן עוברות זכויות מקרקעין מידי ערבים לידי יהודים. בשני פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים הוסכם על האיזון הראוי בין הסכנה למעורבים לבין זכות הציבור לדעת. העמותה סבורה שמסוכן להפר את האיזון שנקבע. היא מצרה על כך שגורמים שונים, המתנגדים לפעילותה ממניעים פוליטיים, בוחרים לעצום את עיניהם ואינם בוחלים בסיכון אחרים כדי למקסם את רווחיהם ולפגוע בריבונות הישראלית בירושלים".

עטרת כהנים: "אין תגובה".

תגובת משרד המשפטים: על הטענה כי המדינה שיתפה פעולה עם העמותות בניסיון להסתיר את המידע על העברת הנכסים: "עמדת מינהל מקרקעי ישראל, אשר יוצגה על ידינו בשני ההליכים, גובשה על בסיס עמדת גורמי הביטחון, לפיה מסירת פרטי הנכסים עלולה להוות סיכון ביטחוני. מאחר שכך, הועברו לעותרים החוזים שביקשו, למעט פרטי הזיהוי של הנכס".

אשר לחיסיון התורמים לאלע"ד: "עמותת אלעד נדרשה על ידי רשם העמותות להעביר שמות התורמים שתרמו לה מעל 20,000 שקל בשנה. בעקבות כך הגישה העמותה את שמות התורמים ופנתה בבקשה לפטור אותה מהצגת שמותיהם בדו"ח הכספי, בין היתר בנימוק שדבר זה יגרום נזקים לעמותה ולתורמים ובכך עלולה העמותה לאבד את התרומות. לאחר בירור בעניין, ובין היתר לאור העובדה שלא התקבלה אצל הרשם כל אינפורמציה שיש בה משום חשד לאי תקינות התרומות, הוחלט לאשר את בקשת העמותה לחיסיון".

 


נפקדים נוכחים באבו דיס

 

בימים אלו דן בית המשפט העליון בהרכב מורחב של שבעה שופטים בתיק העשוי לשנות באחת את מצבם של מאות נכסים בירושלים, שנתפסו על ידי המדינה מתוקף חוק נכסי הנפקדים. במרכז התיק בית המלון קליף, הניצב על גבעה בשכונת אבו דיס שבמזרח העיר. בעל המלון התגורר 300 מטרים מזרחה משם. לרוע מזלו, בחרה ישראל להעביר את הגבול המוניציפלי של ירושלים בין המלון ובין ביתו. כך נותר המלון בירושלים, ואילו הבעלים - מחוץ לתחום החוק הישראלי. המשמעות: המלון הפך לבר הפקעה. ב-2003, תוך כדי עבודות על חומת ההפרדה באזור, הוא אכן הופקע ומשמש מאז את משמר הגבול.

"האם בענייננו שקלה הרשות את העובדה, כי המנוח הפך ל'נפקד' אך ורק מחמת סיפוחו של המלון לתחום ירושלים בשנת 1967? האם ייחסה לנתון זה את המשקל הראוי?" כתב עו"ד שלמה לקר, המייצג את בעלי המלון, בעתירה לבית המשפט העליון. לפני השופטים גם הוצגו חוות הדעת של שני יועצים משפטיים של הממשלה, מאיר שמגר ומני מזוז, שניהם הביעו דעה נחרצת נגד הפעלת החוק בירושלים. ואולם, היועץ המשפטי הנוכחי, עו"ד יהודה וינשטיין, הודיע לבית המשפט כי הוא תומך במימוש החוק בירושלים.

 


שלוש שנים ושתי עתירות

 

 

דרור אטקס. להט אידיאולוגי
תצלום: אמיל סלמן

פיזית, אין קושי לאתר את מכלול הנכסים שקנו העמותות. הגדרות המקיפות אותם, אנשי האבטחה ועמדות השמירה, ובעיקר דגלי ישראל מעל הגגות, לא משאירים מקום לספק. אבל ניסיונו של אטקס לבדוק אילו מבין הנכסים העבירה אליהן המדינה, ובאילו תנאים, נתקל בחומת התנגדות.

 

תחילה פנה אטקס לממונה על חוק חופש המידע במינהל מקרקעי ישראל. הפנייה לא העלתה דבר. חדור להט אידיאולוגי לא פחות מראשי העמותות, הגיש אטקס עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים. עד מהרה נתקל בקואליציית סרבנות שכללה גם את פרקליטות המדינה. הטיעון העיקרי שהועלה היה כי קיימת סכנה לחייהם של כל המעורבים. מדוע מסכן המידע תושבים יהודים אם זהות הבתים שרכשו ידועה לכול? למה הוא מסכן דיירים פלסטינים אם הוא משקף עסקות בין המדינה לעמותות? אטקס לא זכה לתשובות. שלא לייחוס מסבירים מקורבים לעמותות שההסכמים עם המדינה הם רק חלק קטן מהתמונה הכוללת, אבל חשיפתם עלולה לחשוף ולסכן תושבים פלסטינים.

השתתפה בהכנת הכתבה: שרון שפורר investigations@haaretz.co.il



דוד בארי. חופר ובונה
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות