"בדיעבד, כבר הייתי קונה בית. הוצאתי כסף על בתי משפט, אדריכל, מהנדס, מודדים, קנסות והוועדה עצמה. מצדי, כבר הייתי מעדיף לקנות בית בחוץ, אם הייתי יודע שבאדמה שלי, בכסף שלי אני לא יכול להשתמש" - כך אמר השבוע מוסא דכה, בן 32, תושב שכונת פרדס דכה ביפו. כבר שמונה שנים הוא מצוי בהליכים משפטיים ומנהליים שונים בנוגע לתוספת הבנייה שבנה מעל בית המגורים של הוריו.

הסיפור של דכה, נשוי ואב לשניים, מתחיל באוגוסט 2001, אז הוציאה העירייה צו הריסה מנהלי ליחידת דיור של 75 מ"ר שבנה מעל בית הוריו. פרקו האחרון של סיפור זה - נכון לעכשיו - הוא פסיקת בית המשפט העליון לפני כשבועיים, שלפיה יצטרך להרוס את יחידת הדיור. המצב שאליו נקלע דכה מהווה מלכוד: מצד אחד הוא בנה את תוספת הבנייה ללא היתר בנייה כנדרש על פי חוק. מצד שני, בשכונה קיימת תוכנית לפינוי-בינוי שעליה הוחלט ב-1996, ומאז אינה יוצאת לדרך, ובעטייה כבר 13 שנים לא דנים בבקשות להיתרי בנייה מחשש שלא יתאימו לתוכנית הבינוי. כך שלמעשה, מלכתחילה לא היה לו סיכוי לקבל היתר.

שופטי בית המשפט העליון - לוי, רובינשטיין ודנציגר - התייחסו בפסיקתם להתנגשות בין הזכות לקניין אל מול הצורך בשמירה על החוק בדמות בנייה עם היתר ומניעת "עבריינות בנייה". הם העבירו ביקורת נוקבת על התנהלות הרשויות, ובמרכזן עיריית תל אביב, בגין פרק הזמן שחלף מאז הוחלט לצאת לתוכנית. עם זאת, קבעו השופטים כי לא ניתן לתקן רעה חולה אחת באחרת ופסקו כי בקשתו של דכה לעיכוב ביצוע צו ההריסה תידחה, ולמעשה - כי דין הבנייה להיהרס. שרה, אמו של דכה, תוהה כעת "איפה הוא יגור? הוא יגור באוהל? איפה הוא יגור? הם, הממשלה שלנו, הופכים אותנו לעבריינים".

"אף אחד לא מדבר פה ולא מגיש בקשה להיתר בנייה", אומר דכה ומספר כי ידע מראש שלא יינתן לו היתר בשל תוכנית הבינוי-פינוי. ב-2003, לאחר הסכמה בינו לבין העירייה, הוגש נגדו כתב אישום על בנייה ללא היתר, ובמסגרת עסקת טיעון שבה הודה דכה, נדחו צו ההריסה המנהלי וצו שיפוטי בשנתיים על מנת לאפשר לו להשיג בפרק זמן זה היתר בנייה.

אלא שבשנתיים אלו, שבעת החתימה על הסדר הטיעון אולי נראו כפרק זמן סביר - לא התחדש דבר מבחינת תוכנית הבינוי. הלכה למעשה, ההסדר רוקן מתוכן. ב-2006 דחתה העירייה את בקשתו של דכה להיתר.

עם חלוף הזמן להכשרת הבנייה, הגישה העירייה נגד דכה כתבי אישום בגין אי מילוי הצו ואילו הוא נלחם בערכאות שיפוטיות שונות . מצב הדברים, טען דכה, גורם לו ולתושבי השכונה להפוך למעשה לעבריינים במידה שהם רוצים לבצע שינויים בנכסיהם. "התנאי המקדמי להגשת היתר בנייה הוא שתהיה תוכנית בינוי ועיצוב שמאפשרת זאת", מסביר עורך דינו של דכה, שי רוסינסקי. "במקרה שלו, הבקשה נדחתה על הסף בהיעדר תוכנית הולמת. אפילו אם נופל תריס וצריך לתקנו, הוא היה הופך לעבריין למעשה".

הערכאה היחידה שפסקה לטובתו של דכה היתה בית המשפט המחוזי בתל אביב. השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן פסקה ב-2008 כי יש לדחות את צו ההריסה עד שנה, לאחר שתהיה תוכנית בינוי מוגדרת שתאפשר הגשת בקשות להיתר בנייה או במידה שתידחה בקשתו לאחר שידונו בה לגופה. בנוגע למצב שאליו נקלע דכה, כתבה כי זה קרוב לתיאור הלקוח מתוך סיפור של קפקא וציינה כי עיריית תל אביב מחזיקה תושבי שכונה שלמה כבני ערובה.

"אין זה סביר להוציא צווי הריסה מנהליים או להגיש כתבי אישום למקום שבו למעשה מממשים אנשים את זכות הקניין שלהם, בהיעדר כל אפשרות מעשית להוציא היתר או להגיש בקשה להיתר תוך זמן סביר", קבעה אגמון-גונן. "יש להעמיד לדין או לצוות על הריסה רק מקום שבפני אדם היו שתי אפשרויות פעולה, חוקית ובלתי חוקית, והוא בחר בבלתי חוקית. זהו עיקרון שלטון החוק". אגמון-גונן אף ייחסה לעירייה חוסר תום לב וחוסר הגינות.

העירייה ערערה לבית המשפט העליון, בין היתר בטענות כי פסק הדין של המחוזי סותר הלכות קודמות שלפיהן היעדר תכנון אינו מונע מרשויות התכנון הוצאת צווי הריסה מנהליים, וכי לו היתה גם תוכנית בינוי ועיצוב בתוקף - לא היה בה כדי לסייע לו לבנייה שאותה בנה. כאמור, העליון קיבל את הערעור והפך את פסיקת המחוזי.

השופטים התייחסו למצב האנדרלמוסיה שעשוי לשרור במידה שפסק הדין מהמחוזי יעמוד על כנו: "משמעות פסק דינו של בית משפט המחוזי, שובה לב באשר יהא בניתוחיו המעמיקים באשר לזכות הקניין, היא פשוטה", קבעו השופטים, "הדין שמקרין פסק הדין עלול לחול בכל מקום שבו בשל קשיי תכנון כאלה או אחרים אין היתר בנייה".

ואולם, על אף שהשופטים פסקו לטובת העירייה, זו זכתה גם הפעם לביקורת על אודות משך ההליכים: "נחזור ונאמר כאן, כי אכן גם לפי הודאת הרשויות עצמן, אין עדיין התקדמות ראויה בתהליך הפינוי-בינוי שבו מדובר, דבר שחרף כל מורכבותו קשה להשלים עמו, וזו לשון המעטה שבהמעטה. בשפה פשוטה, הגיעה עת. השכל הישר מתקומם כנגד הימשכותם של הליכי תכנון וביצוע במשך שנים כה רבות", כתבו והוסיפו כי ייתכן שראוי כי גם מבקר המדינה ישקול בדיקה בנושא.

את מוסה דכה הביקורת כבר לא כל כך מעניינת. השורה התחתונה ברורה לו: "בסוף זו הריסה", הוא מפרש את פסק הדין שקרא. בינתיים הוא מתכונן להגיש ערעור נוסף - "ההרכב הזה לא מתאים לי" - ומדמיין את היום שבו כן ייתנו אישורים או לפחות ישפרו את מראה השכונה המוזנחת. "אם היו אישורים, הייתי עושה מהמקום גן עדן. הייתי סולל כבישים. אני משלם ארנונה, אבל תסתכלי על כל הזבל". דכה מסיים את השיחה בטון אופטימי: "זה עוד לא נגמר. אני עוד אוציא היתר בנייה". ובינתיים? "אני באמת לא יודע. הבית של אמא קטן. יש לה חדר קטן ואנחנו ארבע נפשות".

האם המקרה של דכה והשכונה בפרדס הקרוא על שם משפחתו הוא מקרה יחיד? בבקשה שהגישה האגודה לזכויות האזרח לבית המשפט להצטרפות לערעור כ"ידידת בית המשפט", נכתב כי מצוקת הדיור ביפו קשה במיוחד, עקב כך שלתושבי יפו הערבים - מיעוט ילידי בעל זיקה היסטורית למקום - אין חלופת מגורים אמיתית מחוץ ליפו. עוד נטען בבקשה כי השוואת הליכי הפינוי ביפו להליכי פינוי בשכונות אחרות בתל אביב מעלה כי תושבי יפו זוכים ליחס מפלה בהליכי הפינוי, שכן תושבי יפו הערבים נותרים על פי רוב ללא פיצויים וחסרי כל בעקבות פינויים. .

"ברוב היישובים הערביים אין תוכניות מתאר עדכניות וההליך התכנוני אורך שנים רבות, קודם כל בגלל המבנה של ועדות התכנון", מרחיב את היריעה עו"ד עאוני בנא מהאגודה לזכויות האזרח, אשר חיבר את חוות הדעת במסגרת הבקשה. "רק בארבעה יישובים ערביים ישנה ועדת תכנון מקומית. יתר היישובים מצויים בוועדות תכנון מרחביות, שבהן אין להם ייצוג הולם והאינטרסים שלהם לא נשמעים".

לבנא, שמביע ביקורת חריפה על פסק הדין של העליון, חשוב להדגיש כי התדמית של ערביי ישראל כעברייני בנייה נכפתה עליהם בעל כורחם. "מי שמעמיד את האזרח הערבי בפני חוסר ברירה זו המדינה. הבנייה בלי היתר עולה הרבה יותר מאשר בנייה עם היתר, וזה לא משתלם בשום פנים ואופן. אם היתה מתאפשרת בנייה חוקית, כל התופעה הזו לא היתה קורית. בדרך כלל לא מדובר על בתים מפוארים או ארמונות אלא על קורת גג". בבקשה לבית המשפט, ציטט בנא מתוך דו"ח ועדת אור, שקבעה כי חסרונן של תוכניות מתאר היווה מכשול עיקרי בפני הבנייה למגורים בתוך שטחי היישובים הערביים וכי תופעת הבנייה ללא רשיון במגזר הערבי התפתחה, בין היתר, בגלל אי יכולת לקבל היתר בנייה.

מעיריית תל אביב-יפו נמסר בתגובה: "משמעות פסק דינו של בית המשפט העליון היא כי במצב שבו רשות תכנונית מקומית מצויה בהליכי תכנון במשך פרקי זמן בלתי סבירים, ואינה מאפשרת להגיש בקשות להיתר בנייה - אל לו לאדם לקחת הדין לידיו ולבנות בנייה בלתי חוקית כי לרשות ניתנת החירות לבצע צווי הריסה מנהליים גם במקרים אלה".

מוסא דכה מחוץ לביתו המיועד להריסה ביפו. ''אם היו אישורים, הייתי עושה מהמקום גן עדן. הייתי סולל כבישים''