יעקב אלפרון התעמת עם כל מי שנקרה בדרכו כדי להצדיק את מעמדו

דרכו של יעקב אלפרון בעולם הפשע החלה בשנות ה-70. מאז ריצה עונש מאסר בגין סחיטה, והקים את ארגון הפשע הראשון בישראל

משפחת אלפרון

יעקב אלפרון לא היה האח הגדול במשפחה אבל הוא היה עטרת ראשה. לא ערמומי כמו נסים, לא מתנשא כמו זלמן, לא פוליטיקאי כמו מוסא ולא רברבן כמו אריה. יעקב נחשב לחכם מכולם.

"היתה לו הגישה של מגיע לי, וזהו", סיפר אתמול חבר. "הוא היה בא לדוכן ואומר לבעליו, 'אני איתך, רוצה או לא רוצה? מאיפה אתה קונה? אני אביא ותקנה משלי'. אם אתה מתנגד אתה חוטף פצצה ומגיע האיש שלו. אבל היתה לו גם החוכמה לא להשתלט לגמרי, כדי לתת מוטיווציה לאנשים ולא למנוע מהם פרנסה לגמרי. נוצר מצב שאנשים מאוד רצו שהוא ייכנס לעסק כשותף סמוי, כי בזכות השם שלו היתה להם הגנה".

מאסר לקושרי הקשר לחיסול ניסים אלפרון

התיק המפורסם הראשון של אלפרון נפתח ב-1974 בפרשת רצח יפת נגר, שהיה בעלים של מועדון לילה שהתלונן כי אלפרון סוחט אותו - סיפור דומה לכתב האישום הראשון שהוגש אתמול נגד דרור. נגר, שנשפט למאסר על אחזקת חשיש, נרצח בכלא שאטה על ידי 16 אסירים מאנשי אלפרון. השבוע, החליט אמרגן המסיבות לחזור בו מהתלונה. הרצח הפך את אלפרון לאימת עברייני ת"א, וכדי להצדיק את המעמד, הוא התעמת עם כל מי שנקרה בדרכו.

היריב הראשון היה גד "שץ" פלום, שהעביר הרואין וזונות בין פרנקפורט לתל אביב. אלפרון הגיע עד לבית הקפה של שץ בגרמניה, כדי לפתוח איתו בתגרת ידיים, שנתנה את האות למלחמה עם חבריו של שץ בישראל, עמוס מסיקה ושמעיה אנג'ל.

כשמסיקה נרצח ב-1982, השתלט אחיו של אלפרון, נסים, על תחנות הסמים שלו. אלפרון עצמו השתלט על מועדון "טיפאני" שהחזיק מסיקה בת"א והקים תחתיו את מועדון "הפלקה", ששימש פלטפורמה מודרנית לארגון הפשע הראשון בישראל. הארגון אפילו התהדר בדובר משלו, עיתונאי הפלילים של "חדשות", יוסי היימן, שהיה צמוד לאלפרון.

ב-1993 נשפט אלפרון לחמש שנות מאסר בגין סחיטה, ובכלא פגש באנשיהם של שץ, מסיקה ואנג'ל. הוא חי בכוננות מתמדת, יריביו קיללו אותו מאחורי דלתות כבדות, התנפלו עליו בכל הזדמנות, בחצר של אבו כביר, בדרך לבתי המשפט ובבתי הסוהר.

בשנות ה-90 הכלא הישראלי היה מוצף הרואין. העבריינים הבכירים היו נרקומנים, אך אלפרון תמיד התרחק מהמשתמשים, אסף סביבו חבר או שניים לכל היותר, ועישן רק חשיש. הוא אהב עיתונים, אוכל בריא, פוליטיקה קלה ושנא את השפה הזולה. בכניסה הראשונה של האלפרונים לעסקים, פנה אחיו מוסא לעסקי הסלטים, נסים השתלט על שוק הפיגומים, ויעקב הלך על קווים של חלוקת פיתות, ירקות, פרחים, הדפסת חולצות עם שלומי עוז. הוא אהב להתערב בסכסוכים של עבריינים, אבל בבוררויות שלו אף אחד לא יצא טוב, הוא לקח אחוזים מהצד הצודק ונטפל אל הצד הטועה.

אלפרון נהג להשקיע את כספו במקומות שונים ומשונים, בהם עסקים במקומות שכוחי אל וזקנים מגבעת שמואל ופתח תקווה. הוא היה איש מחושב, לא פזרן, לא בזבזן, מתלבש בפשטות. עד היום מעריכים שיש לו שותפות במאות עסקים קטנים בגוש דן ודרום תל אביב, בתחומים מגוונים כמו תבלינים ופיצוחים, משרדי גבייה וצ'קים ברחבי הארץ, וגם קשרים טובים במינהל מקרקעי ישראל וחברות בנייה. טיפולו של אלפרון בכסף הוא נושא לכתבה נפרדת, אך ספק אם מי ממקורביו יידע אי פעם באמת איפה כל הכסף שלו.

עוד בנושא:

העבריין יעקב אלפרון חוסל בתל אביב

יעקב אלפרון - האיש שצבר לעצמו אויבים רבים

חשד: המטען הונח כשאלפרון היה בביהמ"ש

פושעים כגבורי תרבות בתקשורת / בלוג

הירשמו עכשיו: כל חדשות היום אצלכם במייל מדי יום
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 3
    דדה

    בחור טוב

  2. 2
    זה קצת מאולץ, מלאכותי ומפוחלץ לכתוב "פרופיל" בר מינן בעמוד חדשות

    אמיר, סיפורו של יעקב ראוי אולי לספר. הדגש הוא על האולי.

    כתבות פרופיל, ראויות למדור אחר (לא לחדשות), ולטעמי גם לנשוא מסוג אחר. סוג של אינטרס ציבורי לטיפוח נרטיב וקולקטיב מסוג אחר.

    לגופו של עניין גם כן יש לי כמה הערות, אך אסתפק בכך שאציין כי לדעתי גם בעולם הפשע, או בהיסטוריית הפשע של מדינת ישראל, נדמה לי שהיו כאלה שהתחכום שלהם הוא שראוי לכתבות פרופיל, ותחקיר (בעיקר על הכשרון שלהם לגייס לצידם פונקציונרים -כולל בכירים- ברשויות החוק, האכיפה והמשפט).

    השאלה הגדולה בנושא של יעקב היא מי חיסל אותו, ובסיוע של מי. וזה נושא לכתבה, להבדיל מנוסטלגיית ביבים.

  3. 1
    איך לא קיבל פרס ישראל?

    כתבה הזויה המהללת רוצח פושע כאילו מדובר במשהו לגיטימי.