12:58
דמיינתי אתמול שאני פוגש את ראש המוסד, תמיר פרדו, ומשכנע אותו להתנתק לכמה ימים מעסקי השו-שו והדיונים אפופי הסיגרים והוויסקי, ולהתחבר לפייסבוק, לטוויטר ולאינסטגרם. סתם כדי ללמוד איך מתנהלת התקשורת בימינו, בין אנשים רגילים, שמנהלים את חייהם ללא תחקירים ביטחוניים, טלפונים מוצפנים ובדיקות פוליגרף. אולי היה מגלה, שמחוץ לגדרות המאובטחות של לשכתו מתנהל עולם שלם ללא גבולות ומעצורים, שבו אנשים מחליפים בחופשיות מידע, דעות ואפילו תצלומים.
אבל אז נזכרתי שפרדו חי עדיין במאה הקודמת, שבה המידע שמור בכספות השלטון, שברצותו יחלוק אותו עם מקורביו, וברצותו יסתיר. נזכרתי גם שהרמס"ד לא לבד, וסביבו פועלת מערכת ביורוקרטית עצומה שמנסה לעצור את הזמן ולכלוא את המידע: צנזורים וקציני ביטחון, יועצים משפטיים ופרקליטים, ושופטים שמתייראים למראה ניירות עם הלוגו המאיים "סודי ביותר". חבורה שמתקשה להתמודד עם הרעיון של תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית, ומנסה לגייס את העיתונאים שיעבדו בשבילה, בשילוב של פיתויי שותפות בסוד עם איומי מעצר.
בשביל פרדו וחבריו ב"מערכת", התקשורת הישראלית היא זרוע של השלטון, אמנם במעמד נחות מהמוסד, השב"כ וצה"ל, אבל עדיין חלק בלתי נפרד מהחצר. זו הסיבה להישענות המופרכת על "מקורות זרים" כבסיס לדיווח על פעולות צבאיות, תקלות מודיעיניות ומשפטים חשאיים. דורות של צנזורים הסבירו לעיתונאים, שמה שמתפרסם בישראל נתפס בעולם כאישור רשמי, ופרסומים זרים לא, מפני שעיתונאים ישראלים נהנים מגישה לדרג המדיני ולמערכת הביטחון. לשיטתם, האויב יודע היטב שצה"ל פעל בשטחו, הפציץ וחיסל, אבל אם זה יתפרסם בערוץ 2 או ב"הארץ", האויב יושפל וימהר להגיב, ואם זה יתפרסם ב"ניו יורק טיימס" או ברשת טלוויזיה זרה, כבודו יישמר כאילו לא קרה כלום.
שער עיתון "הארץ", היום.
כמובן שלא רק כבודם של האויב האיראני, הסורי או הסודאני מטריד את מערכת הביטחון וקהילת המודיעין, אלא גם כבודם של ראשיה. ברגע שאין פרסום, אלא רק "מקורות זרים", אין גם דיון ציבורי, וכשאין דיון ציבורי, אין גם תביעות לחקור מחדלים ולהדיח ראשים. לכל היותר נכתב דו"ח פנימי, שנקבר באיזו מגירה סודית ונשכח. כשאין שאלות, אפשר לטייח תקלות ולהיראות בציבור כגיבורים כל יכולים, שראויים לשפעת תקציבים וגיבוי פוליטי.
לעיתים המחדל כה חמור, והתירוצים כה דחוקים, שלא די במסכה הסטנדרטית של "המקורות הזרים", וצריך לעבור לאמצעים חריפים יותר: צווי איסור פרסום גורפים, פסילת מידע שמופיע בכל מקום בחו"ל. התוצאה מגוחכת ובמקום להצניע את הסיפור, רק מושכת אליו יותר תשומת לב ועניין. אבל פרדו והחברים מאמינים שאם רק ילחצו טיפה יותר חזק, הדלת תישאר נעולה.ובינתיים בפייסבוק, באינסטגרם ובטוויטר, כולם משתפים במידע ומעבירים לינקים ומביעים דעות ומריצים דאחקות על "בחורינו המצוינים", ומתעלמים לחלוטין מהמאמצים הפאתטיים להחזיר אותנו לעולם בלי אינטרנט ובלי וויקיליקס ובלי בלוגרים שלא עושים חשבון.
אבל לא נורא. יש מסלול מתקן: עוד כמה שנים, כשיסיים את תפקידו, פרדו יתיישב בכסא הווידויים של "שומרי הסף 2", ויוכל להכות על חטא ולספר שבמדינה דמוקרטית כמו ישראל, חשוב לשמור על חופש הביטוי, חופש הפרסום וחופש המידע, לא פחות מאשר על היוקרה והכבוד של זרועות הביטחון.
תמיר פרדו (מימין) עם ראש השב"כ יורם כהן ב-2011.
צילום: אמיל סלמן
הוספת תגובה
- 3minus
- 8plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
