העולם מכיר רק שבעה ימים בשבוע אבל בכפר הפלסטיני בתיר, מדרום מזרח לירושלים, סופרים שמונה ימים בשבוע. הסיבה היא מערכת מתוחכמת של חלוקת המים ממעיינות הכפר בין שמונה המשפחות המורחבות שמרכיבות אותו. לפי השיטה העתיקה, שמתקיימת זה מאות שנים, כל משפחה מקבלת יום שבו היא משתמשת במים המשותפים. כך במקום יום ראשון, יום שני, יום שלישי, סופרים זקני הכפר את הימים מועמר, עוויינה, באדר וכו' - כשמות המשפחות.

השיטות המסורתיות לחלוקת המים הן הבסיס לחקלאות הטרסות, מהעתיקות בעולם, שמקיפה את כפר בתיר ומועמדת להיות מוכרת כאזור מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. על המערכת המורכבת והעדינה הזאת מאיימת עתה גדר ההפרדה, שאמורה לחצות לשניים את השטחים החקלאיים של הכפר ולגדוע את המסורת והנוף. "זה כמו רשת, אתה לא יכול לחתוך אותה באמצע בלי שהיא תיהרס", אומר תושב הכפר, חסן מועמר. התושבים מנהלים קרב מאסף נגד גדר ההפרדה ודורשים שתועבר משטח הכפר לשטח ישראל.

הכפר הפסטורלי, שמעיינות ואמות מים הן חלק נופו, יושב מעל נחל רפאים ומסילת הברזל לירושלים. בתיר הוא חריג גם בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תושביו הם הפלסטינים היחידים שהורשו להמשיך ולעבד את אדמותיהם מעבר לקו הירוק, בשטח ישראל, בתום מלחמת השחרור. הסיבה להסדר הזה, שהפך לסעיף מחייב בהסכמי הפסקת האש ברודוס ב-1949, היא הסדר בעל-פה בין משה דיין לראשי הכפר, שבתמורה להיתר לעבד את האדמות יימנעו התושבים פגיעה במסילת הברזל וברכבת.

התושבים המשיכו לעבד את אדמותיהם משני צדי הגבול עד 1967 וגם לאחר מכן. הם מדגישים שהקפידו לקיים את ההסכם ולשמור על ביטחון הרכבת. מסורת אחת היא לא לארח בכפר זרים למשך הלילה, כי הם עלולים לא להכיר את הכללים הנוגעים לרכבת.

הקמת גדר ההפרדה, בתוך נחל רפאים סמוך לקו הירוק, בין מסילת הרכבת לכפר, עתידה להפריד את התושבים מכ-3,000 דונם של אדמותיהם. בתוואי הזה, אומרים תושבי הכפר, תביא הגדר גם להפרת ההסכם הבינלאומי מ-1949 (רודוס) וגם לביטול ההסדר בעל-פה על ביטחון הרכבת. מאז 2005 מנהלים התושבים קרב משפטי בתוואי גדר ההפרדה. "גדר לא יכולה להגן על הפסים, בני אדם יכולים", אומר תושב הכפר.

במשרד הביטחון מבטיחים שיהיה שער שייפתח לצורכי עיבוד הקרקע, אבל התושבים בטוחים שהקמת החומה תשים קץ לעיבוד הקרקעות בצד השני, ובכל מקרה, מערכת המים המסורתית לא תוכל לשרוד וההדבר יביא גם לקריסת מערכת הטרסות העתיקה כולה.

בתיר נחשב המקום האחרון בהרי יהודה שעדיין משמר את הנוף המסורתי של "חקלאות המדרגות", שאיפיינה את האזור מאות רבות של שנים. כאמור, האזור מועמד להיות אתר מורשת עולמי. "במשרד הביטחון חושבים שזה כמו לגזור ציפורן, שאתה חותך חתיכה וזה לא מפריע, אבל אתה לא יכול להכניס דחפורי ענק למקום כזה, הטרסות יקרסו", אומר עו"ד גיאת נאסר, המייצג את התושבים. גם ראש משרד אונסק"ו ברמאללה הזהיר שהקמת הגדר בתוואי הזה משמעותה "הרס מוחלט" של מערכת החקלאות הקדומה.

התושבים עתרו לבג"ץ נגד הפקעת האדמות שלהן בצד הישראלי של הקו הירוק, אך משכו את עתירתם לאחר שהדיון הועבר לוועדה מייעצת לשר האוצר על הפקעת הקרקעות. בדיונים לפני הוועדה הציג עו"ד נאסר תוואי חלופי לגדר, שבו תעבור הגדר בעומק השטח הישראלי, בצדו המערבי של הקו הירוק. "אמרתי שאני אפילו לא מוכן לשמוע את הטיעון של פגיעה בגבול הבינלאומי", אומר נאסר. "אם הגדר יכולה להיכנס עשרות קילומטרים לצד הפלסטיני, היא גם יכולה במקרה אחד להיכנס כמה מאות מטרים לצד הישראלי".

נאסר הצביע על יתרונות ביטחוניים וסביבתיים לתוואי החלופי. התוואי עובר בשטח גבוה יותר, לפי דרישת מערכת הביטחון, אינו פוגע במערכת החקלאות המסורתית ואינו מפר את הסכמי רודוס. המערך שהציעו התושבים אמנם יחייב סידורי ביטחון מיוחדים לרכבת (בעוד כמה שנים, עם פתיחת הקו החדש לירושלים, ממילא יפחת מאוד מספר הנסיעות בקו), אך הוא חוסך את מערך ההיתרים והשערים שאמור לקום אם יופרדו תושבי הכפר מאדמתם.

בשנים האחרונות משתפים אנשי הכפר פעולה עם ארגון "ידידי כדור הארץ", בשורה של פרויקטים בתחום המים, החקלאות והסביבה. זאת, כדי למתג את בתיר מחדש ככפר אקולוגי בעל ערך תיירותי, ששומר על מסורת של אלפי שנות פעילות אנושית. בקיץ צריך להיפתח בכפר בית הארחה ראשון. הגדר מאיימת כמובן על כל זאת.

בינתיים צופים אנשי הכפר בגדר ההולכת ונשלמת בכפר הסמוך, וואלג'ה, תוך רמיסת הנוף והטרסות העתיקות. "בצד הישראלי הטרסות הפסיקו לשמש לחקלאות והפכו לשרידים, אבל פה זו מערכת חיה", אומרת מיכל שגיב, רכזת פרויקט "מים-שכנות טובה" בידידי כדור הארץ.

מערכת הביטחון לא הגיבה לדברים עד סגירת הגיליון.