מת יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל

שמיר כיהן כראש הממשלה במשך שבע שנים. לפני שהצטרף לפוליטיקה שירת במוסד ולפני כן היה חבר בארגונים לח"י ואצ"ל. הלווייתו תתקיים בירושלים ביום שני

יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל, מת היום (שבת) בגיל 96 בתל אביב. ראש הממשלה בנימין נתניהו ספד לו הערב ואמר כי "יצחק שמיר שייך לדור הנפילים שהקימו את מדינת ישראל ונלחמו על חירותו של העם היהודי בארצו". לדבריו, "שמיר הוביל את מדינת ישראל תוך נאמנות לארץ ישראל ולערכי הנצח של העם היהודי". הלוייתו של שמיר תתקיים ביום שני, ותחל ברחבת הכנסת בירושלים. הציבור יוכל לעבור על פני ארונו. לאחר מכן, ייצא מסע ההלוויה לחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

שמיר כיהן כראש הממשלה במשך כשבע שנים. תחילה מאוקטובר 1983 עד ספטמבר 1984 ולאחר מכן כראש ממשלת האחדות הלאומית (השנייה) מ-1986 עד 1990. לאחר נפילתה ב"תרגיל המסריח", הקים ממשלה אחרת בראשותו שכיהנה עד 1992, אז נאלץ לפרוש לאחר שהובס בבחירות על ידי יצחק רבין.

"מעולם לא רצתי לשום תפקיד ולא יכולתי לתאר לעצמי שאבוא למנות את סגולותי ואת כישורי כרוכל בשוק" – העיד על עצמו שמיר בספרו "סיכומו של דבר". שמיר הודה בספר כי לא הכשיר את עצמו מעולם להיות ראש ממשלה, וכי כלל לא העלה בדעתו שישאף לתפקיד הנכסף הזה, אולי משום שחלק ניכר מחייו עסק בפעילות חשאית במוסד.

רק כשמנחם בגין הודיע במפתיע בישיבת הממשלה ב-28 באוגוסט 1983 כי "אינני יכול עוד", עלתה על הפרק התמודדותו של שמיר על המשרה הפוליטית הרמה ביותר. שמיר, יחד עם בכירים אחרים בליכוד, ניסו לשכנע את בגין לחזור בו מהחלטתו, אולם הוא היה נחוש בדעתו. שמיר סיפר בספרו כי כשהועלתה בפניו ההצעה להתמודד על תפקיד ראש הממשלה, הוא היה בטוח בעצמו ובסיכוייו לנצח בהתמודדות את דוד לוי שהתייצב מולו ואף היה מסוגל לשמוע "איך אחרים מדברים בשבחי, הגם שההגזמות הביכו אותי".

שמיר בוועידת מדריד ב-1991לע"מ

שמיר לא היה אז איש צעיר. "הייתי בן 68. צעיר בשנתיים מבגין הפורש בגלל תשישותו. לא הייתי מפורסם. לא היה לי לא קהל תומכים רחב ולא שאיפות מיוחדות. לפני כן מעולם לא עלה בדעתי שאהיה ראש הממשלה או שעלי לשאוף לתפקיד הרם הזה. כיוון שהייתי יוצא לח"י ולא איש אצ"ל, לא נמניתי אפילו עם החוג המצומצם והסגור של 'המשפחה הלוחמת' שהתקבץ סביב בגין". לא היתה זו הפעם הראשונה שדוד לוי התמודד מולו.

שמיר מעיד כי חיבב את לוי, אך לא סבר שהוא מתאים להנהיג את הליכוד ולעמוד בראש הממשלה. באותה התמודדות זכה שמיר ב-436 קולות לעומת 302 קולות שניתנו ללוי. "לא ראיתי עצמי כיורשו אלא כממשיך דרכו של בגין"- אמר שמיר אחרי הניצחון.

הלח"י והפעילות החשאית במוסד

לפני שמונה לראש הממשלה לא היתה לשמיר קריירה פוליטית וציבורית ארוכת שנים (רק ב-1970 הצטרף לתנועת החרות). בילדותו בפולין, שם נולד בעיר רוז'ינוי ב-1915 בשם יצחק יזרניצקי, למד בבית הספר העברי "תרבות", הצטרף לתנועת בית"ר והחל ללמוד משפטים באוניברסיטת ורשה. בהיותו בן 20 עלה לישראל ואחרי שנתיים הצטרף לארגון האצ"ל. בשעות היום הוא עבד במשרד רואי חשבון ובלילות השתתף בשורה ארוכה של פעולות נגד הבריטים. שמיר סיפר כי "לא יצאנו לשום פעולה בצורה עיוורת או אוטומטית או מטעמים של אלימות לשמה. יעדנו היה להרתיע יותר מאשר להעניש... פעולות התגמול לא היו מעולם סיבה למסיבה. הן היו בפשטות צורך קיומי".

ב-1940 פרש שמיר מהאצ"ל בעקבות יאיר שטרן, והיה בין בכירי ארגון הלח"י (לוחמי חירות ישראל). בדצמבר 1941 הוא נעצר ונדון לשלושה חודשי מאסר בכלא מזרע ליד עכו. לאחר שברח מהכלא בספטמבר 1942, הפך לממונה על הפעילות המבצעית בארגון. בתפקידו זה היה אחראי להתנקשות בלורד מוין (השר-תושב של בריטניה במזרח התיכון) ב-1944, שלדברי שמיר "מילא תפקיד בכיר באכיפת המדיניות הבריטית בארץ ישראל ולא הסתיר לרגע את התנגדותו העזה לציונות ואת תחושותיו השליליות כלפי היהודים".

שנתיים לאחר מכן, באוגוסט 1946, גירשו הבריטים את שמיר לאריתריאה, על פי צו שהוצא על ידי הנציב העליון, שהתיר לו לגרש כל אדם שנחשב כסכנה לשלום הציבור או להגנה על הארץ, אולם הוא ברח ממחנה ממעצר בינואר 1947 יחד עם יעקב מרידור, אריה בן-אליעזר ושני חברי אצ"ל נוספים. ב-1955 הצטרף שמיר לשורות המוסד, בו מילא שורה ארוכה של תפקידים במשך עשר שנים. שמיר לא חשף מעולם פרטים רבים על פעילותו במוסד, אולם בספרו סיפר כי עמד בראש יחידה ופעל בכפיפות ישירה לראש המוסד, איסר הראל. "שירותי במוסד נמשך רק עשר שנים, אבל היו אלה עשר שנים שהטביעו בי חותם עמוק ושהרביתי ללמוד בהן".

קריירה פוליטית

ב-1970 החל שמיר בפעילות הפוליטית שלו בשורות הליכוד, ולאחר שנתיים נבחר לחבר הנהלת התנועה ומונה לראש מחלקת הארגון. לכנסת הוא נבחר לראשונה ב-1973 וכיהן בה שש קדנציות. בכנסת התשיעית (1977-1980) כיהן שמיר כיו"ר הכנסת. בעת שמילא תפקיד זה הסתייג מהסכמי קמפ דיוויד ונמנע מהצבעה על הסכם השלום עם מצרים. שמיר סיפר כי רעייתו שלומית וילדיו יאיר (קרוי על שמו של יאיר שטרן) וגלעדה סברו כי שגה בכך שנענה לפנייתו של בגין לכהן כיו"ר הכנסת. 

לדבריו, המאורע החשוב ביותר בתקופת כהונתו כיו"ר הכנסת היה ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בישראל (נובמבר 1977). במארס 1980, חודשים ספורים לאחר התפטרותו של משה דיין מהממשלה, מינה בגין את שמיר לתפקיד שר החוץ בממשלתו.

ראשות הממשלה

לאחר פרישתו של בגין, שמיר החליפו בראשות הממשלה. בתקופת כהונתו הראשונה הוא ניצב בראש ממשלה ימנית שהורכבה מסיעות הליכוד, המפד"ל, התחיה ותמ"י. המצב הכלכלי במשק היה אז בכי רע, והאינפלציה זינקה ל-400% בשנה. שמיר הודה שאין לו כל הבנה בכלכלה. "ידעתי שאינני בקיא בתחום הכלכלי ולא היו לי שום השקפות מוצקות בקשר אליו", כתב שמיר בספרו. שר האוצר דאז, יורם ארידור, העלה את רעיון הדולריזציה (ביסוסו של השקל הישראלי על הדולר האמריקאי לפתרון בעיות האינפלציה) אבל שמיר דחה את הרעיון מחשש שצעד כזה יגביר את התלות של ישראל בממשל האמריקאי ובעקבות זאת התפטר ארידור מתפקידו.

במישור הביטחוני הסעירו את המדינה באותה תקופה שתי פרשיות ביטחוניות: פרשת צמיחתה של המחתרת היהודית, שהתארגנה כדי לפגוע בפלסטינים כפעולת נקם על הפיגועים שיזמו ארגוני הטרור ובמרכזה התכנון לפוצץ את מסגד אל-אקצה, ופרשת "קו 300" בה אנשי שב"כ חיסלו בדם קר שני מחבלים פלסטינים שהשתלטו על אוטובוס שעשה את דרכו מתל-אביב לאשקלון. בסופו של דבר העניק נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, חנינה לפני משפט ל-10 אנשי השב"כ בראשות אברהם שלום, כדי למנוע את העמדתם לדין פלילי.

כהונה שנייה

ערב הבחירות לכנסת ה-11 ב-1984, התמודד אריאל שרון במרכז הליכוד מול שמיר על המועמדות לראשות הממשלה, אולם שרון הובס בבחירות הפנימיות. בבחירות לכנסת ניצח המערך את הליכוד עם 44 מנדטים לעומת 41, אולם אף אחת משתי המפלגות לא הצליחה לכונן קואליציה ללא יריבתה. בעידודו הנמרץ של הנשיא הרצוג נולד רעיון הרוטציה, לפיו שמיר ושמעון פרס יכהנו כל אחד כראש ממשלה משותפת במשך כשנתיים ועמיתו ישמש כממלא מקומו הקבוע. אולם חוסר האמון בין שמיר ופרס פגע בצורה קשה ביכולת התפקוד של ממשלת האחדות הלאומית. שמיר טען שפרס חתר תחתיו וניהל מאחורי גבו מו"מ חשאי עם חוסיין מלך ירדן ואף חתם עימו על "הסכם לונדון" ב-1987. 

"מיומה הראשון של ממשלת האחדות הלאומית היה ברור לי כי פרס לא רק שאינו רוצה אלא גם אינו מסוגל להשלים עם תוצאות הבחירות... רוב הזמן פעל מאחורי גבי ותמיד התעלם מהנזק שגרם בכך לממשלה ולקואליציה. יתר על כן, הוא קידם את יוזמתו לקיום ועידה בינלאומית, באותה מידה של התעלמות מכללי ההתנהגות המקובלים בין שכיהן כראש הממשלה ובין ששימש כשר החוץ", כתב שמיר בספרו.

האינתיפאדה הראשונה

ב-9 בדצמבר 1987, בעת ששמיר כיהן כראש הממשלה, פרצה במלוא עוצמתה האינתיפאדה הראשונה בשטחים. שר הביטחון באותה עת, יצחק רבין, נתן הנחיות לחיילי צה"ל לנהוג בנוקשות רבה כלפי מפרי הסדר ומשליכי האבנים ובקבוקי התבערה. שמיר גיבה את מדיניותו של רבין, שהכימיה ביניהם היתה טובה מאוד והם פעלו בתאום ובשיתוף פעולה מלא. 

גם בבחירות לכנסת ה-12, ב-1988, נשמר השוויון בין שתי המפלגות הגדולות, כשהליכוד זוכה ב-40 מנדטים ומפלגת העבודה ב-39. למרות היחסים העכורים בין שמיר ופרס, הסכימו השניים להקים ממשלה משותפת, אולם הפעם היתה זו ממשלה ללא רוטציה, שבה שמיר היה ראש הממשלה ופרס ממלא מקומו ושר האוצר. בתקופה זו הצטננו מאוד היחסים בין ישראל לבין הממשל האמריקאי. מזכיר המדינה האמריקאי דאז, ג'יימס בייקר, רגז על נוקשותו של שמיר וחוסר נכונותו לפשרות כלשהן כלפי הפלסטינים. בהופיעו בפני הוועדה לענייני חוץ של בית הנבחרים האמריקאי אמר בייקר "עם גישה כזו לא יהיה לעולם שום דו-שיח על שלום. אם הישראלים לא יאמצו גישה חיובית, אינני יכול אלא לומר להם: כאשר תהיו רציניים בעניין השלום טלפנו אלינו". בייקר גם קרא לממשלת ישראל "לנטוש את החלום הלא מציאותי של ישראל הגדולה". דבריו הרתיחו את שמיר. "מעולם לא שמעתי מישהו מדבר על ישראל הגדולה. הגדרה כזאת היתה ונותרה חסרת כל בסיס עובדתי ביחס לארץ קטנטונת דוגמת ישראל", כתב שמיר בספרו.

התרגיל המסריח ומלחמת המפרץ

במארס 1990 פורקה ממשלת האחדות הלאומית בעקבות "התרגיל המסריח" שיזם פרס. הרקע למשבר היתה המחלוקת העמוקה שפרצה בין פרס לשמיר בעניין השתתפותם של ערביי מזרח ירושלים בבחירות למועצת האוטונומיה שאמורה היתה לקום בשטחים. שמיר התנגד לכך בכל תוקף, אולם פרס ושרי העבודה האחרים תמכו בדרישה האמריקאית. "התרגיל" של פרס היה שמפלגת העבודה תיתן יד להצעת אי אמון של סיעות האופוזיציה ובמקביל פרס יגייס רוב בכנסת לכינונה של ממשלה חלופית בראשותו. בישיבת הממשלה ב-13 במארס 90' הודיע שמיר כי החליט לפטר את פרס מתפקידו משום "שהוא פעל ופועל למען פירוקה של ממשלת האחדות וחתר תחת קיומה". פרס השיב לו "אתה קברת את האופציה הירדנית. אתה מפרק ממשלת האחדות" ויצא מאולם הישיבות של הממשלה.

כל שרי העבודה ניסחו מכתב התפטרות קולקטיבי ותקפו את שמיר. יומיים לאחר מכן הובאה לאישור הכנסת הצעת אי אמון בממשלה. הדרמה הפוליטית הגיעה לשיאה. ראשי שתי המפלגות הגדולות חיזרו במרץ אחרי הח"כים מהמפלגות החרדיות כדי לשכנע אותם לתמוך בעמדתן. בהצבעה נרשם רוב של 60 ח"כים בעד אי האמון ו-55 ח"כים נגד, ולראשונה נפלה בישראל ממשלה בהצבעת אי אמון.

הנשיא הרצוג הטיל על פרס להרכיב ממשלה חדשה, אולם כשזה בא להציג את ממשלתו בפני הממשלה, התברר שאין לו רוב של 61 ח"כים משום ששני נציגי אגודת ישראל, הח"כים אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, חזרו בהם מתמיכתם. בעקבות כשלון מאמציו להקים ממשלה, הטיל הנשיא על שמיר את התפקיד לכונן ממשלה חדשה והוא הצליח להקים ממשלה שנשענה על תמיכת הליכוד, ש"ס, המפד"ל ומולדת והחזיקה מעמד עד לבחירות לכנסת ה-13 ב-1992.

בינואר 1991, במהלך מלחמת המפרץ, שוגרו לעבר ישראל 39 טילי סקאד מעיראק, אולם שמיר שמר על איפוק ולא התפתה לשגר את מטוסי חיל האוויר לתקיפה בעיראק. בספרו כתב שמיר כי "לדידי האיפוק שלנו לימד על עוצמה. על כך שעשינו את הטוב ביותר בשבילנו, בעת שלא היינו יכולים להצטרף בפועל למאמץ הצבאי נגד עיראק מבלי לסבך את המזרח התיכון ואולי את העולם כולו במלחמה נוספת".

סוף הקרירה הפוליטית

בבחירות לכנסת ה-13 ספג שמיר מפלה קשה, כשהובס בידי יצחק רבין, ופרש מראשות הליכוד. הוא המשיך לכהן בכנסת עד שב-1996 פרש מכל פעילות פוליטית, אולם המשיך למתוח ביקורת על הסכם אוסלו וגם על מדיניותו של בנימין נתניהו כראש הממשלה. בעשור שלאחר פרישתו הופיע מדי פעם בתקשורת והביע אכזבה מהאופן בו מתנהלת המדינה, מוותרנותם של ממשיכיו, בעיקר נתניהו. הוא הגדיר את נתניהו כ"מלאך חבלה" בשל הסכמתו לחתום על הסכם חברון ועל הסכמי וואי. בשל הסכמי חברון פרש מהליכוד והצטרף ל"חירות התנועה הלאומית" בראשות בני בגין, אך לא נבחר לכנסת.

לאחר כשלון הליכוד בבחירות 1999 ופרישת נתניהו חזר לליכוד והוצב במקום ה-120 והסמלי ברשימת הליכוד. בשנת 2001 זכה בפרס ישראל. בשנים האחרונות נעלם מעין הציבור בעקבות מחלתו ואושפז במוסד סיעודי בתל אביב.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות