כחודשיים לאחר שהתירה המדינה לתושבי ח'ירבת ביר אל עיד לשוב לאדמתם שבדרום הר חברון, חילק המנהל האזרחי צווי הפסקת עבודה לאוהלים ולדירים שהוקמו במקום. מחר אמורה ועדת הפיקוח של המנהל האזרחי לדון בשלב הבא: הריסת האוהלים והחזרת המצב לקדמותו.

שני קציני המנהל האזרחי, מלווים בחיילים, מסרו שלשום לתושבים את הצווים. חלק מהצווים ניתנו ביד לתושבים, אחרים הונחו על האדמה ועליהם אבן. שני מאחזים בלתי מורשים ממוקמים במרחק קילומטרים ספורים מדרום ומצפון לביר אל עיד: חוות לוציפר ומצפה יאיר. שלא כמאחזים וההתנחלויות באזור, אדמות ביר אל עיד עובדו והיו מיושבות בידי משפחות פלסטיניות מאז המאה ה-19, אם לא קודם לכן. שלא כמאחזים, הכפר אינו מחובר לרשת החשמל והמים.

מסוף שנות ה-90 של המאה שעברה, התנכלויות רבות של מתנחלים והיעדר כל הגנה מצד משטרת ישראל וצה"ל הבריחו את תושבי הכפר הקטן ממערותיהם. חלקם נאלצו למכור את צאנם ולשכור חדרים בעיירה יטא או בכפרים סמוכים, אחרים נדדו לאזורים מרוחקים בגדה כדי שיוכלו להמשיך ולרעות את צאנם. הסוכות, הגדרות, האוהלים ומבני האבן (בעיקר לצאן) שהיו במקום - כתוספת למערות המגורים - הושחתו בעשר שנות היעדרותם. תהליך משפטי ממושך שניהלו התושבים, באמצעות "שומרי משפט, רבנים למען זכויות האדם", חייב את צה"ל לאפשר את שובם. בחודשיים האחרונים הם היו עסוקים בשיקום המקום ובהכשרתו מחדש למגורים ולעבודת אדמה. צווי הפסקת העבודה חולקו ל-12 אוהלים (רובם למגורים), לפחון, לדיר עזים (עשוי גדר אבן, גדר ברזל ויריעות בד), ולשני מבני אבן בשטח של כ-25 מ"ר כל אחד.

כפר הבסיס של משפחות אלו הוא ג'ינבה, שנמצא במרחק כשלושה ק"מ דרומית-מזרחית לשם. מערות המגורים ובורות המים מעידים על קדמוניות היישוב הפלסטיני במקום, אך ישראל אוסרת על שוכני המערות בביר אל עיד, כמו בכל דרום הר חברון, לבנות בתי קבע על אדמתם. בשנות ה-80 ניתן לאיסור הנימוק שמדובר ב"שטח אש ואימונים" (לכן צה"ל הרס אז את רוב בתי ג'ינבה).

מאז הסכם אוסלו, כפרי המערות כלולים ב"שטח סי" - 60% משטח הגדה, שהוא בסמכות ישראלית ביטחונית ואזרחית מלאה, ובו ישראל אוסרת בנייה ופיתוח בעבור פלסטינים.

עוד בנושא: זכות השיבה למערות

תושבי הכפר בדרום הר חברון. נמצאים במקום מהמאה ה-19, אם לא קודם לכן