לאחר ששמעתי את גירסת המשטרה, באתי למסקנה שהשוטרים ואנחנו, "האנרכיסטים", היינו בשתי הפגנות שונות. למעלה משלוש שעות עמדנו בפאתי השכונה - אבן לא נזרקה, יד לא הורמה, בית מתנחלים לא נפרץ. אלמלא נהגה המשטרה במידה מוגזמת של תוקפנות, אפשר היה לסכם את ההפגנה בלי פרץ ובלי צווחה, ולהיפרד כידידים.

הסיסמה הכי בוטה שנישאה שם היתה "הפשיזם לא יעבור", שנשמעה מוכרת ממאות הפגנות קודמות, ולא ממש עזרה: עובדה, הפשיזם כבר עבר מאז בכמה מחסומים. ועוד כרזה אחת זכתה לכבוד מיוחד, כשהושלכה לניידת יחד עם העצור שהחזיק בה: "יהודים וערבים לא רוצים להיות אויבים". היא תוצג לשופט כראיה מרשיעה. ובאמת, במקום כה רגיש כירושלים, מוטב היה שלא לנפנף בכרזות חתרניות כאלה.

נער הייתי וגם זקנתי, ומעודי לא ראיתי הפגנה כל כך מרוסנת, שעל פי פרשנות סבירה לחוק אינה זקוקה לרישיון. לא כל שוטר - אפילו הוא תת-ניצב - רשאי להגדיר אותה כ"בלתי חוקית". אם המשטרה רואה בהפגנת שלשום מעשה עברייני, כי אז נמחקת כליל הזכות הדמוקרטית להפגין, וירושלים מתחילה להידמות לטהראן. כבר לא לגמרי ברור אם זאת משטרת ישראל או שמא משטרת-ישראל-ביתנו.

מאז פרשתי מהחיים הפוליטיים, לא השתתפתי בהפגנות, ולא חסרות כאן סיבות למחאת-תמיד. אני את שלי הפגנתי, עכשיו יעלה ויפגין הדור הבא. אבל ניצן הורוביץ ואילן גילאון ושלי יחימוביץ' ודניאל בן סימון הם ח"כים חברתיים, וגירוש משפחות פלסטיניות מביתן אינו עניין חברתי. לא רק על איש ציבור מוטלת חובת ההתנגדות, גם על אזרח מן השורה. וכך התאחדו להם ביום שישי גמלאי ההפגנות, מרחוק באו חטייארים כמוני. צריך להודות למשטרה, שבהתנהגותה השרירותית בשבוע שעבר, כאילו הזמינה אותנו לפגישת מחזור.

המאבק בשייח ג'ראח לא תם, הוא רק מתחיל. משפחות פלסטיניות נוספות מועדות בקרוב לטרנספר. וקשה לסמוך על הממשלה הזאת, שתדע לעצור באדום. היא תסתכן, תסכן ותעבור; וקשה לסמוך על ראש העירייה, שירושלים גדולה עליו בכמה וכמה מספרים; וקשה אפילו לסמוך על שופטים בירושלים, שמתנחלים שמים אותם ללעג: כאשר שופטים פוסקים לשביעות רצונה של "עטרת כוהנים", מנפנפים כלי הקודש המטונפים בפסיקה, יש להם אסמכתה: לא עוד נבלה ברשות התורה בלבד, אלא גם נבלה ברשות המשפט.

אך כאשר יפסקו למורת רוחם, הם יצפצפו צפצוף ארוך, ואף רוק יינתז. הנה, כבר לפני חודשים ארוכים הורה בג"ץ להרוס את "בית יהונתן" בסילואן שבמזרח העיר, שנבנה ואוכלס שלא כחוק. אז מה? אז כלום. כאילו לא היה צו הריסה מעולם, וניר ברקת, דש אותו בעקביו. כדאי לשופטים בערכאות השונות לשים לב להתנהלות התחבולנית הזאת.

תשומת לב מתבקשת אפילו משרי הממשלה. אולי אינכם מבינים, שברוב איוולתכם אתם מאשרים את זכות השיבה. אם מגרשים ויורשים פלסטינים, היושבים בבתיהם מאז 1948 בטענות לבעלות מקידמת דנה, או-אז ישוב הפליט גאווי נאסר לביתו בסראפנד (צריפין), בתוקף אותן טענות. פגשתי אותו שלשום, והוא זוכר מניין בא, מה השאיר מאחוריו, ולאן ירצה ללכת אם עונת השיבה נפתחת. עכשיו הוא יושב באוהל ליד ביתו השדוד יחד עם משפחתו, וכפליט-בשנית הוא רואה את המתנחלים בחדריו, שעדיין ריח הילדים והתבשילים עומד בהם; הוא רואה את מנשליו עולים על יצועיו, שלא הספיקו להתקרר - עיניו כלות - וסראפנד קוראת לו ממעמקיו.

לא רק גאווי, גם ערביי ירושלים ישמחו לשוב למעונם בטלביה, בבקעה ובקטמון. ואל תגידו לנו - ראש ממשלה ריק ושרים פוחזים - שלא אתם עושים את כל הדרך המסוכנת משייח ג'ראח לשייח מוניס, אלא ארווין מוסקוביץ עושה אותה ביוזמתו. אמנם ידועה חיבתו של ביבי לבעלים של בתי קזינו ומועדוני בינגו, ואף חיבתם שמורה לו, אך במה אשמנו כולנו; למה יהמרו קוביוסטוסים משם על חיינו כאן, למה יפילו את גורלנו כאילו היינו ז'טונים.