"אני לא מאמין שיש, בטווח הנראה לעין, אפשרות להסכם עם הפלסטינים על כלל הסוגיות, בעיקר סוגיות הליבה הבעייתיות" - מעריך אודי דקל, שעמד בראש מינהלת המו"מ בממשלה בראשות אהוד אולמרט. דקל דיבר בכנס שבו הוצגו הנספחים המפורטים של יוזמת ז'נווה להסדר קבע, בהשתתפות דיפלומטים זרים רבים, ביום חמישי שעבר.

דקל מתח ביקורת קשה על מתכונת המו"מ שניהלו אולמרט ושרת החוץ שלו ציפי לבני, עם יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) וראש צוות המו"מ אחמד קריע (אבו-עלא). לדבריו, "הטעות הגדולה היתה שהכל נבנה בהנחה ששום דבר אינו מוסכם עד שהכל מוסכם. חשבנו אז שזהו כלי שיכול ליצור גמישות במשא ומתן. אבל בפועל, בכל פעם שמישהו הראה גמישות, הצד השני ניסה לעגן אותו. לכן אני מציע לשנות את המודל, למה שמוסכם - מיושם".

לדברי דקל, הפלסטינים סירבו לגלות כל גמישות בעמדותיהם בשיחות. "הגישה הפלסטינית העקרונית היא דרישה של 100% מזכויותיהם מ-1967. הפן היישומי פחות מעניין אותם. הם אינם מוכנים לדון בפשרה נוספת. ניסינו לבנות תרחישים, חלקם אפילו דמיוניים, לגבי פשרה מסוימת, אך מצאנו את הפלסטינים בעמדת הכל או לא כלום. הם העדיפו להישאר במצבם הנוכחי, שאינו משופר, ולא לרדת ל-95% מהשאיפות שלהם".

דקל אמר שהושגה הסכמה שיש להשיג הסכם מלא, ונקבעו ארבעה שלבים להתקדמות. הוא סיפר שהמעורבות האמריקאית, שהלכה וגברה, הכבידה על המו"מ: "כל עוד הצדדים נשאו ונתנו, היתה התקדמות מסוימת. ברגע שנכנסו הצוותים של (שרת החוץ האמריקאית קונדוליזה) רייס לפרטים, הצדדים התבצרו בעמדות הבסיס, ובמקום שהמשא ומתן יתקדם קדימה, זה הלך אחורה. הצד הפלסטיני הבין שהאמריקאים קרובים יותר לעמדותיהם בנושאי ירושלים, הגבולות והביטחון, והעדיפו לחכות".

תא"ל (מיל') דקל, איש חיל האוויר, היה ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי במטכ"ל וליווה את המהלכים המדיניים בתקופת אריאל שרון ואולמרט. עם תחילת המו"מ שניהלו אולמרט ולבני עם הפלסטינים בערוצים מקבילים, אחרי ועידת אנפוליס, דקל מונה לרכז את עבודת המטה לשיחות. הוא סיים את תפקידו עם חילופי השלטון.

בכנס אמר דקל שלמרות הקושי להשיג הסדר, "צריך להביא בהקדם האפשרי לשינוי במצב. תחזוקה אינה מספיקה. לכן צריך לקחת את תוכנית (ראש הממשלה הפלסטיני סלאם) פיאד ולמנף אותה: הסדר מהיר לכינון מדינה פלסטינית, כשהסוגיות הראשונות יהיו גבולות וביטחון, והשאר יידון במקביל, אך הקמת המדינה לא תהיה מותנית בפתרון כולל. שני הצדדים אינם מוכנים לכך כרגע, אבל אני מאמין שיש דרך להביא את הצדדים להבנה שזה הפתרון היחידי הרלוונטי בטווח הזמן הזה".

לדברי דקל, עמדת ישראל במו"מ נועדה להכניס לתחומיה כמה שיותר מתנחלים. "בסוגיית הביטחון אנו מדברים בראש וראשונה על גבולות בני הגנה. וכשאנו מסתכלים על המפות, אנו בסופו של דבר בוחנים את הגבולות לפי כמה יותר תושבים שלא נצטרך להזיז מבתיהם - ונושא הגבולות בני הגנה מקבל חשיבות משנית".

דקל סיפר שהפלסטינים באו למו"מ מוכנים יותר מהישראלים, והצטיידו מראש בטיוטות של הצעותיהם. "כשהלכתי לחפש את החומרים משנת 2000 (משיחות קמפ דייוויד וטאבה) לא מצאנו את החומר. כנראה מישהו דאג שהחומר ייעלם. לכן התחלנו בגיבוש מחדש של החומרים, ובין היתר נעזרנו בחומרים של יוזמת ז'נווה".

שאול אריאלי, שריכז את מינהלת המו"מ לפני עשר שנים, הגיב: "כשסגרנו את המנהלת בשנת 2000, העברנו 300 קלסרים לגנזך המדינה, ומהם הועברו קלסרים ישירות ללשכת ראש הממשלה. לכן אם לא מצאת חומר, כנראה מישהו מאוד מאוד התאמץ להעלים את כל החומר".

מקורבי לבני, ששימשה ראש צוות המו"מ, אמרו בתגובה: "אכן, כשהתחיל המו"מ לא היו בידינו החומרים של המו"מ מתקופת 2000, במיוחד משיחות טאבה. שר הביטחון אהוד ברק טען שבטאבה בכלל לא היה מו"מ, אף שהפלסטינים והאמריקאים טענו שהיו שיחות ולפלסטינים היו כל החומרים. לבני אינה חושבת כמו דקל, ואומרת בשיחות סגורות כי לאחר המו"מ שניהלה עם אבו-עלא היא סבורה שניתן להגיע להסכם עם הפלסטינים, אולי אפילו בתוך פחות משנה".

עבאס, מימין, אולמרט ולבני בגינת ביתו של ראש הממשלה לשעבר בירושלים, בעת המשא ומתן. הפלסטינים באו לשיחות מוכנים יותר מהישראלים