בשעה שבע לפנות בוקר התקשרו ממערכת העיתון. "מצטערים על השעה", הם אמרו, "אבל אתה הכתב המדיני שלנו להיום. והיום, אחרי הכל, זה יום ארוך, שלא לומר קריטי. יש לנו תשעה הרוגים, עשרות פצועים, גינויים מכל העולם. אומרים עלינו שם שאנחנו חיות, לא נעים. והיום זה היום שבו מישהו יצטרך לקחת אחריות על הפאשלה הזאת או, לפחות, להצביע על זה שהיה צריך לקחת בחשבון כי על מחדל בכזה סדר גודל מישהו יצטרך לתת דין וחשבון, וכשזה יקרה אתה זה שתהיה שם עם טייפ, חד כמו תער. תתקלח, תתגלח, תכין לעצמך קפה קטן ועד תשע מישהו בטוח ייקח אחריות".

באחת עשרה, כשראיתי שאף אחד לא מתקשר, חייגתי למערכת. "יש בעיה," אמרו לי מהצד השני "ביבי בחו"ל. לא לוקח אחריות בינתיים. אהוד ברק אומר שכל ההחלטות התקבלו איתו. אבל בטח אחד משרי השביעייה ייקח אחריות עוד מעט, כי הם כולם היו שם כשההחלטות התקבלו. תן לנו רבע שעה ואנחנו חוזרים אליך".

נתתי חצי. לא חזרו. נתתי עוד חצי. עדיין שקט. התקשרתי למערכת, אמרו שיש בעיה. "שלא לציטוט, האלה מהשביעייה מפילים את התיק על הדרג הצבאי. אבל אף אחד מהם לא מוכן להגיד את זה. אולי בוגי יסכים להתראיין, אבל עזוב, תאמין לי, עדיף לך לא לראיין אותו, צריך בכל זאת דמות יותר רצינית שתיקח אחריות. לכן חשבנו, יש שם גם את מרידור. אם אתה תרים אליו טלפון הוא בטח יסכים לקחת אחריות. הוא אדם מוסרי ואיש ספר, ואתה סופר. זה יהיה חיבור מצוין. אתה תחזור ממנו עם כותרת. עזוב אותך כותרת, עם תובנה".

התקשרתי למרידור. הוא היה עדין ורך. אמר שהוא מת לדבר איתי על כל הנושא הזה של האחריות וההשלכות אבל שהבת שלו בדיוק היום מתחתנת. זה יום מיוחד, הוא אמר שוב, אפילו לישיבה של הקבינט הוא לא מתכונן להגיע, ויתרו לו. אמרתי מזל טוב והתקשרתי חזרה למערכת, הרגיעו שלא נורא. בזמן ששוחחתי הם עלו על משהו חדש: השרים אולי לא מוכנים לדבר, חוץ מבוגי. אבל אם ממילא האשם הוא בצבא, אולי בכלל מישהו מהדרג הצבאי ייקח אחריות. "תן לנו עשר דקות ואנחנו חוזרים אליך," אמרו, ולא חזרו. אחרי שעה התקשרתי שוב. "זה מורכב," הם אמרו לי "ביררנו ולאף אחד מהם לא יהיה אומץ לדבר לתקשורת, הם כולם מפחדים. חוץ ממפקד חיל הים, צ'ייני, הבנאדם הזה לא מפחד מכלום. בשיחות פרטיות, אגב, אומרים שהוא דווקא אומר שהוא זה שאחראי רק שמאז כל הבלגן הזה עם בוקי נאה והמועדון חשפניות הוא איבד את האמון שלו בתקשורת ככה שתשכח מראיון".

מה עם עמי איילון, שאלתי, הבנאדם תותח על, הוא בטח יסכים לדבר לציבור בישראל, להודות בטעות, לא? "זה רעיון מבריק", הם אמרו, "הבנאדם מבין בשייטת כמו שקטש מבין בכדורסל והוא גם מכיר את כל הפויילשטיקים האלה של ברק ככה שהוא יוכל לסגור לך את כל הפינות. והוא גם שמאלן אז הוא לא יפחד להיכנס באמ-אמא של הממשלה וגם אוהב את המדינה כמו אמא ככה שזה לא ייצא צורם. זה פרפקט פשוט פרפקט. תן לנו שלושים קטנות ואנחנו סוגרים לך פגישה איתו במרינה בהרצליה".

אחרי שישים קטנות התקשרתי שוב. אמרו לי "עמי איילון בדיוק בחו"ל. אבל הולכת להיות מסיבת עיתונאים של נתניהו. זה עוד לא סגור אבל הוא יהיה חייב, מדובר כאן בחתיכת צונאמי והבנאדם, בכל זאת, ראש ממשלה." ואני אוכל לשאול אותו שאלות? "בטח", אמרו "תן לנו רק כמה דקות להבין מתי זה בדיוק קורה".

הפעם הם באמת חזרו. אפילו יחסית מהר. "נתניהו לא יערוך מסיבת עיתונאים בסוף", אמרו "הוא מסביר שהשאלות שהוא יכול להישאל הן קריטיות לעתיד המדינה, ולא מתאים שיענה עליהן, ככה מהשרוול עם ג'טלג. אבל אל תדאג, יש לנו מה-זה סוכרייה בשבילך. רצית מישהו בלב העניינים? עם שיעור קומה? אחד, כמו שאומרים בטוקבקים, שיודע? אז דיברנו עם עוזר שר הביטחון והוא אמר שאהוד ברק יהיה מוכן לדבר על הכל. הוא ייקח אותך איתו בהליקופטר מירושלים עד לבסיס השייטת בעתלית. אבל איך שהם נוחתים אתה תהיה חייב להתאייד, כי סודי שם לאללה".

ניסיתי לבדוק כמה זמן יהיה ברק מוכן להקדיש לשאלות. העוזר שלו הסביר שהוא היה מת לענות, אבל אי אפשר, כי בהליקופטר יש רעש בגלל המדחף. אבל העוזר שלו אומר שאני אוכל לכתוב רשמים. על הנוף, למשל, על הבעות הפנים שלו. אני אזכה להתבונן ולפרש עבור הקוראים אם הוא נראה יותר נחוש או יותר אשם.

"די," שאגתי "מספיק כבר עם כל השטויות האלה. אני לא רוצה להסתכל על ברק. אני רוצה לשאול מישהו שאלות ושיענה. ואם רק בוגי מוכן לדבר אז אני רוצה לדבר עם בוגי. הבנאדם בפורום השביעייה, הוא החליף את נתניהו כממלא מקום כשהיה בחו"ל. הוא מוכן לדבר? אני רוצה להקשיב. אני רוצה לראיין אותו". "אז זהו," אמרו מהמערכת בקול מיואש, "זה נראה כאילו אפילו בוגי לא מוכן לקחת אחריות. מוזר. זה נורא לא מתאים לו לסרב לראיון, יכול להיות שזה קשור לכל העניין הזה עם הספינה.

"לא חשוב, חשבנו שאולי, אם נשאיר ריבוע ריק כאן, נוכל לבקש מהקוראים לנחש מי אשם במחדל הזה ולצייר אותו בריבוע. בין התשובות הכי מקוריות נוכל להגריל מתנה, מנוי חינם לשנה, שזה תמיד טוב. ככה, בשביל שיהיה מה לבטל בזעם אחרי אחד מהטורים האלה של גדעון לוי".

* ספרו האחרון של אתגר קרת "פתאום דפיקה בדלת" ראה אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן ב-2010

גיליון הסופרים של "הארץ" - כל הכתבות