יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, נפגש שלשום בערב בלשכתו ברמאללה עם שני נבחרים איסלאמים למועצה המחוקקת ועם שר לשעבר בממשלת החמאס. פגישה נדירה זו אינה קשורה במאמצי הפיוס בין פתח לחמאס. יש להודות על קיומה למשרד הפנים הישראלי ולמשטרת ישראל. ב-29 ביוני 2006 הפקיע שר הפנים דאז, רוני בר-און, את מעמד התושבות של ארבעה ירושלמים: שלושה חברי המועצה המחוקקת הפלסטינית - מוחמד אבו טיר, בן 60, מוחמד טוטח, בן 41, אחמד עטון, בן 42, והשר לענייני ירושלים בממשלת אסמאעיל הנייה, ח'אלד אבו ערפה, בן 49, שהספיק לכהן בתפקידו שלושה חודשים - ונעצר.

במאי וביוני השנה, אחרי ארבע שנים שבהן הם היו כלואים בין שנתיים וחצי לכמעט ארבע שנים, משטרת ירושלים זימנה אותם והודיעה להם בכתב שהם "רשאים לשהות בישראל" עוד חודש ממועד מסירת המכתב. אבו טיר נדרש לעזוב עד 19 ביוני. שלושת האחרים, בהם אבו ערפה, ששוחרר ממעצר כבר בספטמבר 2008, אמורים לעזוב עד תחילת יולי.

אבו טיר לא עזב. ביום שלישי התקשרו אליו ממשטרת ישראל וביקשו שיתייצב בתחנה. הוא לא התייצב. שלשום הודיעו לו שעליו לעזוב בתוך יומיים. ימים ספורים לפני ה-19 ביוני הוא אמר ל"הארץ" בשיחה בביתו: "לא אעזוב מרצוני את המקום שבו חיה משפחתי זה 500 שנה".

זוהי גם עמדתם הברורה של שלושת האחרים, שבימים האחרונים עומדים במוקד התגייסות פלסטינית-ציבורית כללית שחוצה השתייכויות פוליטיות, ארגוניות ודתיות. מועצת איחוד הכנסיות בארץ מכינה נייר עמדה בנושא גירושם של ארבעת הירושלמים, וכפי שנאמר להם - נמעניו של מכתב זה יהיו ראשי הכנסיות וקהלן ברחבי העולם. וגם בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג.

באישור בג"ץ

עבאס נפגש עם השלושה שעה קלה לאחר ששב מביקור בירדן, שם הוא נפגש עם המלך עבדאללה. לפי מקורות בלשכת עבאס, השניים ייחדו זמן לדיון על כוונתה של ישראל לגרש את ארבעת הירושלמים. "מעשה חמור", אמר עבאס, "עוד צעד בלתי חוקי מיני רבים שמבצעת ישראל בירושלים".

גם לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, חלק בפגישות אלו: לפני שבועיים הגישו עורכי הדין פאדי קוואסמי ואוסאמה סעדי בקשה לצו ביניים, שימנע את הגירוש לפני קיום דיון בעתירה נגד שלילת התושבות. הדיון בעתירה נקבע ל-6 בספטמבר, אבל ביניש פסקה ב-20 ביוני שאין טעם להוציא צו ביניים כי "אין מדובר בצעד בלתי הפיך". כלומר, גם אם יגורשו, הם תמיד יוכלו לחזור אם בג"ץ יפסוק נגד הפקעת התושבות. אלא שהעבר מלמד שהדרך לא אצה לבג"ץ. מאז הוגשה העתירה באוגוסט 2006 התקיימו רק שתי ישיבות: הראשונה דנה בבקשתם של המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל "עדאלה" והאגודה לזכויות האזרח - להופיע כ"ידידי בית המשפט" ולהגיש חוות דעת משותפת, עקרונית, נגד השלילה.

תשובת ביניש הדהימה את עו"ד חסן ג'בארין מעדאלה. "כלל גדול הוא שלא מגרשים לפני ששומעים (את טיעוני המועמד לגירוש - ע.ה)", אומר ג'בארין, "בגירוש הגדול של אנשי חמאס ב-1992 עצרו את האוטובוסים כדי לאפשר לשופטי בג"ץ לשמוע את העתירות. זו פעם ראשונה שבית המשפט לא מוציא צו ביניים לפני שיקיים דיון בעתירה נגד גירוש".

איך יתבצע הגירוש בפועל? כולם יחד או כל אחד לחוד, בלילה, ביום, כמה כוחות משטרה, באיזה סוג רכב, כשמישהו ילך אולי למכולת או לרופא? אלו שאלות שלא מדברים עליהן. גם לא מדברים על יעד הגירוש: עזה? רמאללה? ירדן? ילדיהם מציבים קושיות שחושפות את פחדיהם. אחד לא הולך לישון לפני שאביו חוזר, אחר מתקשר כל הזמן לבדוק איפה האב. שלישי, בן שש, מפנטז איך יעמוד מול השוטרים.

מכל הארבעה, אבו טיר נשמע עייף במיוחד. הוא לא רק המבוגר ביותר. הוא גם בילה 30 שנה בבתי כלא ישראליים - נכנס ויצא כמה פעמים. הוריו מתו כשהיה בכלא, בנותיו נישאו, ובזמן שהוא כלוא, נכדיו נולדו וגדלו. "וכל זאת בלי שיריתי ירייה אחת", אומר אבו טיר בשיחה עם "הארץ" בביתו. המעצר האחרון, סיפר, היה הקשה ביותר: גם בגלל הגיל, וגם בשל תחושת העוול. "כל העולם ובראשו אמריקה דרש מאבו מאזן לקיים בחירות, וידעו שהשתתפותנו היא תנאי לקיום הבחירות. לא אמרו מראש שהמחיר להשתתפות הוא שלילת התושבות".

"מתחבאים במקום בטוח"

השיחה עם שלושת עמיתיו של אבו טיר התקיימה ביום רביעי השבוע במלון בירושלים המזרחית. השיחה הופרעה כל הזמן בצלצולי טלפון. לאחד מהמתקשרים אמר אבו ערפה, שהתגלה מהר מאוד כבדחן: "אנחנו מתחבאים במקום בטוח".

לדברי אבו ערפה, ביוני 2006 אמר לו עבאס שהוא ידבק לכל אורך הדרך בקיום התחייבויותיו בהסכם אוסלו, ולו כדי להוכיח לעולם את קלונה של ישראל, שאינה מכבדת אותו. "אם כל זה בסופו של דבר למען הפלסטינים, אני משוכנע שכוונותיך יכניסו אותך לגן עדן", אמר לו אבו ערפה - כלומר, לא תישפט על התוצאה.

כשנשאלו מהי ירושלים של ילדותם הוא ענה מיד: "לנו לא היתה ילדות", ומוחמד טוטח - משפחת אביו מהעיר העתיקה, משפחת אמו מקטמון - החרה החזיק: "נולדנו מבוגרים". אחמד עטון, שמחזיק לדבריו נייר שמוכיח שמשפחתו מתגוררת בצור באהר זה 700 שנה, ושבסך הכל ישב 11 שנה בבתי כלא ישראליים, מבקש להבהיר: "זה לא רק אנחנו, כך כולם". כאן אבו ערפה לא התאפק: "אבל הרי יש כאלו עם כרטיסי אח"מים".

עקיצה זו, שמרמזת על המתח השורר תמיד בין שני הזרמים הפלסטיניים היריבים, נאמרה שעות ספורות לפני הפגישה עם עבאס. לפני שבועיים, אבו טיר סיפר שאף אחד מהרשות הפלסטינית לא התקשר אליו. בין לבין המצב השתנה בעליל, כפי שניסח זאת אבו ערפה: "כשהדליקה בכל הבית, כל המשפחה מתגייסת לכבותה". "היינו תמיד מוכנים לשלם מחיר על הדרך שבחרנו בה", הם אומרים, אבל "גירוש מהבית? לפי איזה כלל וחוק"?

חוק הכניסה לישראל משנת 1952, שמעניק רישיון ישיבה בארץ למי שהיגרו אליה ואינם יהודים, הוחל גם על הפלסטינים מירושלים המזרחית, עם סיפוחה. חוק זה מקנה לשר הפנים שיקול דעת לשלול את רישיון הישיבה. "מדינת ישראל נוהגת מאז ומתמיד בגישה מצמצמת לגבי ביטול תושבות", בפרט בירושלים המזרחית, נכתב בתשובת המדינה לעתירה. אך במקרה של העותרים, מהרגע שנכנסו למועצה המחוקקת ולממשלה, "מטעם ארגון טרור חמאס ועוין לישראל... (הם) הפרו בצורה קשה ביותר את חובת הנאמנות המינימלית שלהם למדינת ישראל... לאזרחיה ולתושביה של מדינת ישראל".

לעורכי הדין של העותרים ושל עדאלה והאגודה לזכויות האזרח שלל טיעונים משפטיים בקשר לחוקיות תחולתו של חוק הכניסה על מי שנולד בארץ ו"ישראל היא שנכנסה אליו". הם גם השתמשו בטיעונים היסטוריים הנוגעים ללחץ הבינלאומי על ישראל כדי שיתקיימו בחירות לרשות. אבל יותר מכל הם כופרים בחוקיותה של הדרישה "לנאמנות של הנכבש לכובש". לדידו של העולם, אומרים עורכי הדין, מזרח ירושלים היתה ונותרה שטח כבוש. וכפי שאומר ג'בארין: "תקנות האג, אמנת ז'נווה הרביעית, קובעות במפורש שאסור לכוח הכובש לדרוש נאמנות מאנשים שנמצאים בכיבוש, הן בתחום הצבאי והן בתחום האידיאולוגי".

בירושלים המזרחית מדברים על רשימה של 315 איש לפחות "הבאים בתור" לשלילת מעמד התושבות שלהם. קוואסמי אינו מכיר רשימה כזו, אבל זהו בדיוק הפחד של עורכי הדין - שזוהי תחילתה של מגמה. ג'בארין: "זו פעם ראשונה מאז 1967 שנשללת תושבות על רקע הפרת אמונים. עד כה נשללה תושבות מסיבות פרוצדורליות, בגלל "ניתוק זיקה לירושלים", כביכול. במידה שהחלטה זו תהיה סופית, המסקנה היא שניתן לשלול תושבות מכל פלסטיני על רקע פעילות פוליטית פומבית. היום איש חמאס, מחר ישללו את התושבות של איש פתח, או יועץ בכיר לרשות הפלסטינית, או עיתונאי פלסטיני".

"איננו מיואשים ואיננו מתוסכלים", ביקש אבו ערפה להבהיר, והוא וחבריו אומרים: "להיפך. אנחנו מצפים שבגירושנו ישראל תעשה עוד מעשה שטות שיזיז את כל העולם. כל החלטה שלה מביאה כישלון חדש. כשגירשה ב-1992 את אנשי החמאס, כולם ביקשו להיפגש אתם. החמאס התחזק, ובסוף הוכרחה ישראל להחזירם. אם נגורש, יגיע קולנו לכל מקום. ממה יש לפחד? מה נותר לנו? עצרו אותנו, לקחו את תעודת הזהות שלנו, יגרשו אותנו. מה שנשאר זה למות. אנחנו משוכנעים שבסופו של דבר ישתנו המאזן הבינלאומי ומפת האינטרסים העולמיים, ולאורם ישפטו את ישראל".

מוחמד אבו טיר. נדרש לעזוב היום