עשרות המבנים הלא חוקיים שנהרסו שלשום בכפר הבדווי אל- עראקיב הם חלק מכ-45 אלף מבנים ללא היתר שקיימים היום בכפרים הלא מוכרים בנגב, ולפי נתוני הכנסת, כ-1,500 מבנים כאלה נבנים מדי שנה בכפרים הלא מוכרים. מחקר חדש של מכון "דיראסאת - המרכז הערבי למשפט ומדיניות" קובע כי התופעה הזו עלולה להימשך בשנים הבאות ביתר שאת כתוצאה מחסמים מוסדיים, תכנוניים ומשפטיים במערכת התכנון בארץ שמובילים לבנייה לא חוקית.

כך למשל, בכרבע מהיישובים הערביים אין תוכניות מתאר מקומיות או מפורטות, ועל כן אין באפשרות תושבי אותם יישובים לקבל היתר בנייה. כך גם תוכניות המתאר הארציות מקפחות את רשויות הפיתוח ובולמות את התפתחותן. יחד עם זאת, ביישובים שבהם אושרו תוכניות מתאר מתעכבת הנפקת אישורי בנייה בשל היעדר תשתיות.

המחקר, שערך עו"ד קייס נאסר, מרצה בקליניקה לתכנון ובנייה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ויועץ משפטי לרשויות מקומיות ערביות, הוא אחד המסמכים המקיפים שמצביעים ישירות על הסיבות שגורמות לתופעת הבנייה הלא חוקית.

לפי חלק מהנתונים שעליהם מסתמך המחקר, מאז קום המדינה גדל מספרם של הערבים בישראל פי שבעה, בעוד השטח המוניציפאלי שעליו הם יושבים נותר על כנו - 2.5% משטחי המדינה. לעומת אלף יישובים יהודיים שהוקמו מאז קום המדינה, לא הוקם ולו יישוב ערבי אחד, מלבד שבעה יישובים ליישוב הבדווים שהיו פזורים בנגב.

"האזרח הערבי בישראל אינו סובל מ'סינדרום' או מתחביב של בנייה ללא היתר", אומר עו"ד נאסר. "חזקה על האזרח הערבי, ככל אזרח אחר במדינה, כי הוא יבנה בהיתר היה ותובטח לו מסגרת תכנונית המאפשרת לו להוציא היתר בניה".

המחקר מצביע על שלושה סוגי מכשולים: מוסדיים, תכנוניים ומשפטיים-ביורוקרטיים. על פי החוק, תנאי להנפקת היתר בנייה הוא קיומה של תוכנית מתאר מפורטת שקובעת את ייעוד השטח, אחוזי הבנייה וכו'. מהמחקר עולה כי ב-25 יישובים ערביים מתוך 100 בארץ, אין בכלל תוכניות מתאר מקומיות או מפורטות שלפיהן יוכל התושב להנפיק היתר בנייה. ביתר היישובים קיימות תוכניות מתאר ישנות ולא עדכניות.

הדבר נכון על אחת כמה וכמה לגבי 36 הכפרים הלא מוכרים בנגב, בהם אין שירותים בסיסיים כמו מים וחשמל. סיבה נוספת שעומדת כחסם בפני אישור תוכניות מתאר היא שרק 6% מהרשויות הערביות משמשות כוועדות מקומיות לתכנון ובנייה, לעומת 55% מהיישובים היהודיים.

אלא שגם כאשר פועלות הרשויות להגשת תוכניות מתאר לפיתוח, מצביע המחקר על מכשולים תכנוניים מצד תוכניות המתאר הארציות והמחוזיות. אלו מקפחות את היישובים הערביים ובולמות את התפתחותם על ידי הגדרת השטחים הפתוחים, שמהווים אופציה לפיתוח ולמגורים, כשטחים חקלאיים ו"מוטי שימור". כך למשל, תוכנית המתאר הארצית 35 כיוונה את הפיתוח ל"מרקמים עירוניים" בעוד חלק גדול מהיישובים הערביים אינם מוגדרים כך.

כשאין מכשול מוסדי המונע הגשת תוכנית מתאר עדכנית או מכשול תכנוני המונע את אישורה, קיימים מכשולים משפטיים ביורוקרטיים. כך לדוגמה, מצביע המחקר על תוכנית מתאר מקומית בכפר ריינה בצפון שאושרה לפני עשר שנים וייעדה מתחם מסוים בכפר למגורים. על פי המחקר, איש מהתושבים לא הצליח עד כה להנפיק היתר בנייה במתחם מאחר שהמקום נעדר דרכי גישה ותשתיות, כפי שמתנה ועדת התכנון.

"הצעירים הערבים כיום חשים ייאוש לגבי אופציית הדיור והפיתוח שלהם בעתיד. שטח לשימוש ציבורי אינו קיים ולכן גם ההתפתחות הטבעית נבלמת", אמר ראש מרכז דיראסאת, ד"ר יוסף ג'בארין. "המציאות הזו צריכה להדליק נורה אדומה בפני קובעי המדיניות ולהאיץ בהם לפעול להבטחת זכויות קיומיות לאזרחים ערבים לפני שיהיה מאוחר מדי".

פינוי המבנים בכפר הלא מוכר אל-עראקיב בנגב, אתמול. 'הצעירים הערבים מיואשים'