לשופט הצבאי סגן-אלוף מנשה וחניש לא היתה "בשלב זה סיבה כלשהי להטיל ספק באמינותו של העד". סוף כל סוף, מדובר בחייל מפלוגת חרוב מגדוד כפיר - ת"מ (השם המלא שמור במערכת). לפי הדברים שמסר החייל במשטרה, הוא וחבריו עצרו ב-30 באוקטובר 2008 מיידי אבנים בכביש שבין מחנה הפליטים אל-ערוב שמצפון לחברון לבית הספר החקלאי שממולו. השופט וחניש לא הטיל ספק גם בדברים שמסרו במשטרה של עוד שניים מחבריו לפלוגה של ת"מ - ל"נ וג"ד. הדברים שאמרו לשוטרים החוקרים עמדו בבסיס כתבי האישום שהגישה התביעה הצבאית נגד שמונה נערים פלסטינים, שלפיהם הנערים יידו אבנים "ממרחק של כעשרים מטר לעבר מכוניות ישראליות שנסעו על ציר 60, וזאת בכוונה לפגוע בהן או בנוסעיהן".

השופט וחניש הורה לפיכך על המשך מעצרם של השמונה - תלמידי בית הספר החקלאי אל-ערוב - עד תום ההליכים המשפטיים. הארכת מעצר עד תום ההליכים היא כמעט ברירת מחדל בבית המשפט הישראלי הצבאי בגדה המערבית, שנאשמיו הם תמיד פלסטינים. כשמדובר בחשד לעבירות קלות (כמו יידוי אבנים או השתתפות בהפגנות), ובייחוד כשמדובר בקטינים, תקופת המעצר עד תום ההליכים עלולה במקרים רבים לארוך יותר מתקופת עונש המאסר הצפוי. לפיכך, נוצר לחץ טבעי על הנאשמים להודות באשמה ולהגיע לעסקאות טיעון עם התביעה, בלי קשר לחפותם או לאשמתם או לטיב הראיות.

במקרה זה השתבש ההליך המקובל. הנערים לא חזרו בהם מהכפירה בהאשמה. שלושה חיילים נקראו להעיד בפני בית המשפט, ונדרשו לענות לשאלותיו הדקדקניות של עו"ד מחמוד חסאן, איש עמותת א-דמיר להגנה על האסיר, שהחליט להילחם את מלחמתם של הנערים. בתחילת החודש שעבר, הודיע הסנגור על כוונתו להביא כעדים מורים מבית הספר, שיסתרו את דברי החיילים ויעידו שהמעצר התבצע בכיתות, וכן שגם בזמן שבו נטען שיידוי האבנים התבצע שהו התלמידים בכיתות. כששמעה התביעה הצבאית על כוונתו של הסנגור היא ביקשה למחוק, או כלשונה "לחזור בה" מכתבי האישום. לשופט רב-סרן צבי היילברון לא נותר אלא להורות ב-12 ביולי השנה על ביטול כתבי האישום.

זו לא היתה התוצאה הצפויה, כשב-11 בנובמבר 2008, נעתר וחניש לבקשת התביעה הצבאית (באמצעות נציגת התביעה שרי טל), והורה על המשך מעצרם עד תום ההליכים של שמונת התלמידים, בני 16, שבאים מרחבי הגדה ושחלקם גרים בפנימיית בית הספר.

בעדויותיהם בתחנת המשטרה עציון אמרו החיילים שהם ביצעו מרדף אחר מיידי האבנים ותפסו אותם, לאחר שלא הצליחו לנוס למתחם בית הספר. ואילו התלמידים סיפרו שכולם היו בכיתות, חלקם אף באמצע מבחן, כשפתאום פרצו למתחם בית הספר שלושה ג'יפים צבאיים רגילים ועוד ג'יפ גדול יותר ("זאב"). כלי הרכב שברו שער, ואז יצאו מהם חיילים שהתפרשו בכמה כיתות ושלפו מהן כעשרים תלמידים. הם התרשמו שנבחרו בעיקר אלו שהיו לבושים ז'קטים עליונים כהים.

סגן-אלוף וחניש לא השתכנע מדברי הסנגורים, מחמוד חסאן ונאסר נובאני, שיש בידיהם צילום ברור מאותו יום (שהזדרז וצילם תלמיד רב תושייה) המראה קבוצה של כעשרים ילדים - לא אזוקים ולא מכוסי עיניים - ישובים על גדר אבן נמוכה בחצר בית הספר, ועליהם שומרים חיילים. חסאן לא הצליח לשכנע שמתוך קבוצה זו נבחרו השמונה. גם העובדה שעליה הצביעו הסנגורים, שהחוקר המשטרתי לא טרח לגבות עדות ממנהל בית הספר או ממוריו - לא הכניסה ספק בלב השופט הצבאי, שמא יש משהו לא תקין ושאין להחזיקם במעצר.

עו"ד חסאן החליט להגיש ערעור. עוד תשעה ימים עברו על הנערים במעצר, והשופט סגן-אלוף יורם חניאל, בבית המשפט הצבאי לערעורים, החליט לשחררם בערבות: "למעשה מבקשת התביעה הצבאית לבסס את עמדתה על הודעותיהם של שלושה חיילים אשר היו אחראים למעצר העוררים שלפני. לדאבוני הרב, אין החיילים מפרטים את מה שאירע ואין הם נותנים תיאור מפורט כיצד הצליחו להביא למעצרם של כל העוררים... לפלא בעיניי כיצד הצליחו שלושת החיילים לעצור 13 נערים".

חניאל הורה על כל נער להפקיד 7,500 שקל במזומן, כערבות. אבל זהו סכום דמיוני בעבור כל המשפחות, שגם התקשו לממן את הנסיעות לישיבות בבית המשפט הצבאי שבעופר. באופן חד פעמי הצליחה עמותת א-דמיר, שמושבה ברמאללה, להשיג הלוואה מאוצר הרשות הפלסטינית, לתשלום הפיקדון. חמישה ימים לאחר החלטת חניאל שוחררו הנערים. 27 ימים הם היו במעצר - שבועיים בכלא עציון ושבועיים בכלא עופר.

עם שחרורם בערבות, החלו הלחצים הרגילים מכיוון התביעה הצבאית לחתום על עסקה, סיפר חסאן ל"הארץ". נציגיה אמרו לו, לדבריו "אנחנו רוצים לגמור מהר את הפרשה, נבקש מקסימום קנס ומאסר על תנאי, חבל לבזבז את זמנו של בית המשפט ושלכם. מה אתה רוצה מהתיק הזה, הם משוחררים, אתה מבזבז זמן על שטויות". "אינני מוכן שהם יסחבו תיק פלילי לכל חייהם, ועוד על דבר שלא עשו", ענה.

מאז שחרורם בערבות, בין 15 ל-18 ישיבות התקיימו בבית המשפט הצבאי בעופר. שם עומתו החיילים עם הודעותיהם לשוטרים החוקרים והוגשו עוד צילומים. החייל ג"ד, למשל, שביום המעצר שירת כבר שנה ושלושה חודשים בפלוגת חרוב, סיפר לשוטר החוקר רב-סמל ליאור אסרף: "היום במסגרת פעילות מבצעית התקבל דיווח על זורקי אבנים באזור אל-ערוב. הגעתי ביחד עם כיתת הכוננות ושני קלעים... זיהינו ישר קבוצה של זורקי אבנים אשר עומדים במרחק של 30 מטר וזורקים אבנים לעבר ציר 60, המשכנו עם הרכב הצבאי בחצי מרדף אחרי זורקי האבנים, ולאחר שהתקדמנו לעברם מספר מטרים הם החלו לברוח לכיוון בית הספר, ואז באותו רגע פרקנו מהרכב הצבאי והתחלנו במרדף רגלי. במהלך המרדף הצלחנו לתפוס חלק מהזורקים וחלק גם הצליחו לברוח לתוך בית הספר...". הוא יצא אז עם החוקר המשטרתי לחצר שבתחנת המשטרה עציון, והצביע על שלושה מהעצורים - בהם נאסר בדראן ג'אבר, "שלובש מעיל שחור מכנס ג'ינס כחול ושיער בצבע חום בהיר". "האם אתה בטוח שמי שהצבעת עליו כרגע זרק אבנים?", שאל אסרף. וג"ד ענה: "במאתיים אחוז". שאלה: "האם מאותו רגע שזיהית אותם זורקים אבנים ועד לרגע שנעצרו היה לך קשר עין רציף אתם?", התשובה: "כן".

זיכרון מתעתע

ב-28 בינואר 2010, בא ג"ד לבית המשפט בעופר מהבסיס שבו הוא שירת אז בבקעה. לאחר שהוזהר להגיד את האמת, הוסיף ג"ד כתשובה לשאלת התובע סגן מוע'ירה סרחאן: (אחרי מעצר הנערים) "אזקנו אותם, ידיים מאחור, נוהל אזיקה. הכנסנו אותם לזאב שבאנו אתו.... שלחו אותנו לתחנת המשטרה להעיד עליהם ולהגיד שהם יידו אבנים".

עו"ד חסאן שאל אותו: "זה נכון שאתה, ביחד עם שאר הכוח שהיה, נכנסתם לתוך החצר של בית הספר?"

ג"ד: אני לא נכנסתי, אני נשארתי עם העצורים.

חסאן: אתה נשארת ברכב?

ג"ד: כן.

חסאן: אז מי כן נכנסו?

ג"ד: לא ידוע לי שנכנסו.

חסאן: אמרת שתפסת מישהו בזירה, בציר, לא בתוך בית הספר. אתה יכול להגיד מי זה היה מבין הנאשמים?

ג"ד: לא, אני לא זוכר.

חסאן: אני אומר לך שאתה עכשיו אומר דברים לא נכונים, כי כל הנאשמים נעצרו בתוך בית הספר ולא בסמוך לציר. מה אתה אומר על זה?

ג"ד: מה שאני מעיד זה מה שאני זוכר וזה מה שהיה... אני זכרתי שלושה אנשים (עצורים) שהיו אתי ברכב. אני זוכר שהם היו מעורבים בזריקות אבנים, אולי לא ראיתי אותם זורקים אבנים אבל הם היו בקבוצה שברחה.

חסאן: כשהגעתם לשם (לציר) ראית שיש אנשים שזורקים אבנים. זה מעבר לציר, נכון?

ג"ד: כן.

חסאן: באותה עת עברו רכבים?

ג"ד: אני מניח שכן, כי זה ציר ראשי.

חסאן: אבל אתה בעצמך לא ראית שרכב חולף והם זרקו עליו אבנים?

ג"ד: לא ראיתי פגיעה... אני לא זוכר לגמרי שבאותו זמן היו זריקות אבנים.

חסאן: קיבלתם דיווח שיש זריקות אבנים והגעתם קצת מאוחר אחרי הזריקות. אתה לא ראית זריקת אבנים?

ג"ד: אני ראיתי זריקות אבנים לכיוון הציר, וברגע שהגענו היתה נסיגה.

חסאן: אז אם ראית זריקות אבנים, ראית איפה נפלו האבנים?

ג"ד: זה נורא ספציפי, זה היה לפני מלא זמן.

הודאה - ושחרור

מחיקת כתב האישום לא מחקה את הקשיים שהיו מלווים במעצר השווא. המעצר - כפי שסיפר השבוע נאסר ג'אבר מחברון ל"הארץ" - ארך כיממה עד שהובאו לתא המעצר בעציון. הוא לווה בקללות, לגלוגים, סטירות ובעיטות; "זרקו אותנו אזוקים ומכוסי עיניים כמו שקי זבל על רצפת הג'יפ, בעטו בנו בזמן הנסיעה, זרקו אותנו כמו שקי זבל מהג'יפ על הארץ, עם הראשים למטה, כמה מאתנו נפצעו", סיפרו הנערים.

נשירה בגלל לחץ

גם זוהי שגרה. הנערים היו מפוחדים, גם אם בתא המעצר צחקו - למשל על שערם שהתארך, זיפי הזקן והציפורניים שנאלצו לכסוס. בבית המשפט, בהארכות המעצר, "כולם התייפחו, חוץ מנאסר", סיפרה אמו.

חלקם הצטננו וחלו במעצר, כולם סבלו מקלקולי קיבה. שניים נשרו מלימודיהם בשל הלחץ הנפשי ובשל ההוצאות הכספיות הגבוהות הכרוכות במעצר ובמשפט; כל נסיעה של ההורים יכולה להסתכם במאות שקלים, בין היתר בשל אובדן ימי עבודה. ולמרות זאת, כולם סירבו לחתום על עסקת טיעון.

כשנעצרו היה עם הנערים אדם נוסף, מבוגר מהם בכארבע שנים. כמוהם, הוא כפר בהאשמות בחקירתו במשטרה ובדיוני הארכת המעצר. ואולם, כשהיה בן 14 הוא הורשע בעבירת יידוי אבנים וירי. הוא סחב עונש מאסר על תנאי של שלושים חודשים. לפיכך חניאל לא הסכים לשחררו בערבות. הוא נותר במעצר עד תום ההליכים. הוא החזיק מעמד ולא הסכים לעסקה עד מאי 2009. אז הוא הבין שעדיף לו לחזור בו מכפירתו, ולהודות ביידוי אבנים, ב-30 באוקטובר.

ב-4 במאי 2009, היום שחזר בו מהכפירה באשמה, הוא שוחרר. השופט, סגן-אלוף שמואל קידר, ציין בגזר הדין כי הצדדים הגיעו להסדר טיעון, והם מבקשים "שאשית על הנאשם עונש מאסר בפועל שיחפוף את ימי מעצרו עד היום, וקנס בסך 500 ש"ח".

הצעיר הופלל על ידי אותם חיילים שעדויותיהם התבררו מאוחר יותר כלא מחזיקות כתב אישום. חבריו ישבו כחודש בכלא; הוא בילה שם שישה חודשים אבודים. לעומת זאת, בית המשפט הרוויח, כפי שציין קידר: "הצדדים נימקו את ההסדר בעברו הרלוונטי של הנאשם, הודאתו באשמה והחיסכון בזמן שיפוטי".

מדובר צה"ל נמסר כי "יש לציין שאין כל קביעה של ערכאה שיפוטית כי החיילים שיקרו בעדותם, וכי בהסכמה לביטול כתב האישום אין כדי להשליך על מהימנות עדויותיהם של החיילים. חשוב להדגיש כי מתן עדות שקר בבתי דין ובבתי משפט צבאיים מהווה עבירה חמורה שבגינה ננקטים צעדים משפטיים מתאימים".

עוד נמסר כי "החלטות על מעצר מתקבלות באופן מקצועי וענייני, ובהתאם לכללים המשפטיים הראויים ועל פי אותם כללים המקובלים במערכת השיפוט הישראלית, וכי התמשכות הליכים משפטיים מסיבה כלשהי יכולה להצדיק שחרור ממעצר, ומטעם זה בלבד, במקרים מתאימים".

מחנה הפליטים אל ערוב מצפון לחברון, שם נעצרו התלמידים באשמת יידוי אבנים על מכוניות