ראש הממשלה בנימין נתניהו שונא פרטים. הוא איש של יערות, ולא של עצים, שאוהב לסכם את המציאות בשורות קצרות, בסאונד-בייטס. הקריירה שלו נבנתה על מסרים קליטים וחוזרים, מ"אנו רוצים שלום ולא פיסת נייר" שנשמע נהדר באנגלית, דרך הכינוי "מתן ומתן" שהדביק להסכמי אוסלו, ועד ל"שתי מדינות לשני עמים" שאימץ בשנה שעברה, אחרי נאום בר-אילן.

את הדיפלומטיה מתאר נתניהו כעסקת חליפין, שבה "ייתנו-יקבלו". אין לו סבלנות לקלסרים העבים של הנושאים-ונותנים, לישיבות ארכניות בוועדות וצוותים, להתנצחות של שעות על סעיף קטן ב(12). די לקרוא את עדותו בוועדת טירקל על ההכנות לעצירת המשט הטורקי לעזה, כדי להבין שנתניהו מתמקד ב"מה שיצא", במסר שיעבור לצופים בבית, הרבה יותר מאשר בדקויות המבצעיות. בשיחות מדיניות, נתניהו מנסה תמיד להתרכז בנקודה או שתיים חשובות, ולהשעין עליהן את העסקה: מה הם רוצים, מה אנחנו רוצים, על מה אפשר להתפשר ועל מה לא.

פסגת וושינגטון, ושלל הדקות הטלוויזיוניות שיצאו ממנה, סיפקה לנתניהו הזדמנות להפגין את כישוריו כקופירייטר-מדינאי. הוא חידד ושיפר את המסר שלו. בנאום בר-אילן זה עדיין נשמע ארוך מדי: "מדינה פלסטינית מפורזת לצד המדינה היהודית". שש מלים שקשה לדקלם. השבוע הציג נתניהו מסר חדש, "ריבונות תמורת ביטחון". רק שלוש מלים, המסכמות את העסקה שנתניהו מציע לנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס: קחו מדינה ותנו לנו שקט.

את המסר הזה עטף נתניהו בעוד כמה סאונד-בייטס: "הנשיא עבאס, הפרטנר שלי לשלום", "שלום, סלאם, פיס", ואפילו "לא אתן לטרוריסטים לחסום את דרכנו לשלום". אריזה יפה לעמדות פתיחה ישראליות שהפלסטינים דוחים על הסף, כמו התביעה להכרה בישראל כמדינת העם היהודי, הדרישה שצה"ל ייפרס בגבול בין פלסטין העתידית וירדן, או הרעיון שהמתנחלים יישארו במדינה הפלסטינית.

עבאס נמנע משבחים פומביים לראש הממשלה, והציג את התביעות הפלסטיניות. מול "הלגיטימיות והביטחון" שמבקש נתניהו, המנהיג הפלסטיני דורש "חירות, עצמאות וצדק" ואת "תיקון העוול ההיסטורי שנגרם ב-1948". הפלסטינים הם הקורבן בסכסוך, הכריז עבאס. אלה לא מסרים קלים לאוזניים ישראליות, ודאי שלא לאוזני ממשלת הימין הנוכחית, שרואה באזכור הנכבה הסתה מסוכנת.

הסוגיות הנרטיביות - התביעה הפלסטינית לשיבת הפליטים, ודרישת ישראל שיכירו בה כמדינת העם היהודי - מטילות על המו"מ הישראלי-פלסטיני מעמסה כבדה, ואולי בלתי אפשרית. אם מקבלים אותן כלשונן, הרי שכל צד בסכסוך שולל את הסיפור הלאומי של הצד היריב. אם ישראל שייכת לעם היהודי, אז הפלסטינים הם פולשים זרים. ואם פלסטין נגזלה מבעליה המקוריים שנהפכו לפליטים, הרי שהיהודים הם הפולשים. הנה פלונטר: מי שיכיר בתביעות היריב, ישלול את הלגיטימיות מעצמו. מי המדינאי שיסכים להפללה עצמית כזאת, שמשמעותה התאבדות לאומית?

אבל אם מניחים בצד את דרישות עבאס ל"צדק", ומחפשים תוכן מעשי, מגלים שהוא חושב באותם מונחים כמו נתניהו. גם עבאס רוצה "ריבונות לצד מדינת ישראל", ומבטיח ביטחון לשני העמים. זה אומר שאם מזיזים הצדה את הסוגיות הנרטיביות, ומתמקדים במציאת פתרונות מעשיים, יש על מה לדבר. הפערים בעמדות אמנם גדולים, אבל נתניהו ועבאס חותרים לאותם יעדים, לריבונות תמורת ביטחון.

האתגר של המתווכים האמריקאים והמצרים יהיה למקד את הצדדים בגיבוש העסקה של "מדינה תמורת שקט", ולמנוע מהם את הגלישה להתנצחות חסרת תוחלת בשאלה מי הצדיק ומי הרשע בסכסוך. זו משימתם של הילרי קלינטון וג'ורג' מיטשל, שבשנה הקרובה ישקיעו הרבה שעות במסעות דילוגים ותיווך. נאומי הפתיחה בפסגת וושינגטון מעניקים להם סדק קטן של אופטימיות, לקראת העבודה הקשה שבדרך.

שלום, סלאם, Peace / בנימין נתניהו

עידן חדש בין שני העמים / מחמוד עבאס

האומץ לצעוד בנתיב השלום / ברק אובמה

הפקה אמריקאית, שחקנים מזרח תיכוניים

נתניהו, אבו מאזן וקלינטון. אתמול