שנתיים וחצי של הפוגה, שישה ימי לחימה - ושוב אנחנו כמעט באותו מקום. הדילמה שבפניה עמדו השבוע מקבלי ההחלטות בישראל אינה שונה בהרבה מזו שהתישה אותם (בחלק מהמקרים מדובר באותם אנשים) רוב ימיה של מלחמת לבנון השנייה: להיכנס או לא להיכנס?

אחרי שני הדו"חות של ועדת וינוגרד, אחרי הפקת הלקחים השיטתית והממושכת, בתחילת המלחמה בעזה נדמה היה שה"צ'ק-ליסט", כלשונם של הטייסים, הושלם במלואו. ההכנות נוהלו באופן מסודר. צה"ל התכונן למבצע "עופרת יצוקה" כמעט שנתיים. הקבינט, מרגע שנגמל מהטחת האשמות בצבא כאילו איננו מתכונן באמת, התייחס לתפקידו ברצינות וקיים דיונים מקיפים באפשרויות העומדות על הפרק. השילוב בין מודיעין מדויק, ביצוע קפדני והפתעה טקטית הניב מהלך פתיחה אווירי קטלני.

אבל מי שביקשו ליישם ביסודיות את לקחי וינוגרד, החמיצו כנראה כמה מרכיבים קריטיים בעיצוב התמונה, העלולים להשפיע על התוצאה הסופית. פרופ' יחזקאל דרור עוד ייאלץ לקרוא אליו את הקברניטים לשינון חוזר של החומר. השבוע התברר שוב שהמרכיב האישי (מה יגידו עלי בתום המלחמה? איך אבליט את חלקי על חשבון יריבי, בממשלה או במטכ"ל?) משחק תפקיד עצום בהתנהלותם של מקבלי ההחלטות ולפעמים משפיע על ההחלטות עצמן; שהתחרות הפוליטית, בעיצומה של מערכת הבחירות, לא יכולה שלא להשפיע על ההתפתחויות; ושמבצע צבאי בהיקף כזה מחייב הגדרה מראש של אסטרטגיית יציאה מובהקת במישור המדיני.

כל המגבלות האלה משפיעות גם על ההתנהלות הישראלית מול הדילמה שעל הפרק, שכרגע לפחות נראה כי תוכרע במהירות רבה יותר מהדשדוש שאיפיין את 34 ימי הלחימה בלבנון. וזו ההתלבטות, בתמצית: האם די במכבש האווירי הכבד, או שאחריו פשוט יקום חמאס מבין ההריסות, ינער את האבק ויכריז - ממש כמו חיזבאללה בקיץ 2006 - כי הצליח לשרוד מול הצבא שמתיימר להיות החזק ביותר במזרח התיכון? ואם ייכנסו כוחות קרקעיים, האם הם יגרמו לחמאס נזק שיחייב אותו למתן את דרישותיו בהסדר הפסקת האש, או שהמבצע יסתבך, יגלוש להרג המוני של אזרחים פלשתינאים, יעלה באבידות כבדות לצה"ל ויכרסם בקונסנסוס הפנימי בישראל?

כפי שהדברים נראו ביום חמישי בצהריים, הרושם הוא שפניה של ישראל למהלך קרקעי בתוך זמן לא רב. ההחלטה התקבלה, כך נראה, משני נימוקים עיקריים: חוסר בשלות של היוזמות המדיניות (זה מה שקורה כשלא ממהרים להכין את הקרקע לקראתן) וההבנה כי בלי תנועה של חיל רגלים וכוחות שריון על אדמת עזה, יוכלו הערבים לשוב ולספר לעצמם שהישראלים מפחדים מעימות ומסתפקים בשיגור פצצות של טונה מ-30 אלף רגל. זו, נטען, עלולה להיות תוצאה הרת אסון לישראל, בייחוד אחרי הכישלון הקודם בלבנון. אחרי הכל, היה זה הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, שאמר כמה חודשים לאחר מינויו כי במקרה של מלחמה נוספת, היעד שלו הוא ש"בפעם הבאה, בתום המלחמה איש לא יצטרך לשאול מי ניצח בה".

בימים האחרונים קיבלה ישראל איתותים דומים מכמה מדינות ערביות מתונות, שנוסחו באופן שונה בתכלית מהגינויים הפומביים שאלה פירסמו נגד פעולת צה"ל. תיכנסו, אם אתם חייבים, אבל אל תעזו להיכשל. עוד החמצה מול השלוחות האיראניות באזור אינה באה בחשבון.

ועדיין, בעיקר בשל החשש מהסתבכות מרובת נפגעים, נראה שצה"ל חותר למהלך קרקעי חד, אם כי מוגבל בזמן. זה תואם את אופיו של הרמטכ"ל. "ארץ נהדרת" אמנם בונה אותו כמאצ'ו מתלהם ועילג (וסירובו המתמשך להתראיין מונע ממנו להפריך את התדמית). אבל במציאות, עמיתיו ופקודיו לאורך השנים אומרים שהתכונה הבולטת ביותר של אשכנזי כמפקד, לצד נוקשות אישית וידע מקצועי רחב, היא זהירות מופלגת בהפעלת הכוח. בהנחה שפנינו למהלך קרקעי, אפשר להעריך שהרמטכ"ל ינסה לעצב אותו ברוחו: הרבה כוח, מעט זמן. שר הביטחון, אהוד ברק, האיש המשמעותי בתהליך קבלת ההחלטות שהוביל לפתיחת המלחמה, רואה את הדברים באופן דומה.

צה"ל מחפש כעת עוד מהלך מפתיע בזירה צרה ומורכבת, כ-40 קילומטרים אורכה ופחות מ-15 רוחבה. הקושי המרכזי בשלב הראשון נוגע לפריצת מערך המיקוש והמטענים שפרש חמאס, מה"פרמטר" (רצועה של כמה מאות המטרים מעבר לגדר המערכת) אל השטחים שממערב לו. בצבא חוששים מניסיון של חמאס לשחזר את הצלחת חיזבאללה, שפוצץ טנק מרכבה שנכנס ללבנון ביום הראשון למלחמה כדי לרדוף אחרי החוטפים של שני אנשי המילואים, ובהמשך השמיד טנקים נוספים בטילי נ"ט.

רצועת ההגנה הזאת עבירה, כמובן, אבל אם תיפתח מתקפה קרקעית, חצייתה עלולה להיות כרוכה בנפגעים. בהמשך הדרך ניצבת עזה, צרה וצפופה להחריד. בשנות היעדרותה של ישראל צמחה עזה בעיקר לגובה, באופן שמקשה על תנועת התוקף על הקרקע. היתרון הגדול של צה"ל, גם בעת מבצע קרקעי, הוא באוויר: שליטה מלאה, בלא איום רב על כלי הטיס. הסיוע האווירי לכוחות ייעשה בטווחים קרובים מאוד, על גבול מגבלות הבטיחות, כפי שקרה גם בלבנון.

מקבץ שיחות מקרי עם קצינים בגבול הרצועה שלשום, העלה תמונה מורכבת. הלוחמים ביחידות החוד מעוניינים מאוד במבצע (זו, בצדק, דרכם של חיילים קרביים). מפקד פלוגה מדבר על הצורך "להחליט כבר למעלה. אי אפשר להמתין כאן לנצח". מג"דים מתנסחים בזהירות ומודעים לקשיים הכרוכים במהלך. קל ופשוט זה לא יהיה.

במלותיו בנות האלמוות של כוכב הבייסבול האמריקאי יוגי ברה: "It's like deja-vu all over again" ("זה כמו דז'ה-וו, שוב פעם").

נחישות או אטימות

באופן מדהים למדי בהתחשב בכל שמה שעבר על המדינה בהנהגתו בסיבוב הלחימה הקודם, ראש הממשלה, אהוד אולמרט, נשמע כמעט משוחרר ממשקל ההתלבטויות האלה. לא ייאמן, אבל האיש שאמור היה להיבעט ממשרתו כבר בעקבות דו"ח הביניים של וינוגרד והתפטר (באיחור) בקיץ האחרון, מוביל כעת את ישראל לעוד מלחמה יזומה - ובינתיים זוכה לגיבוי ציבורי. בלבנון אולמרט הסתייג כמעט עד לרגע האחרון מהפעלת כוחות על הקרקע ונגרר לבסוף להחלטה בעל כורחו, בלחצם של שר הביטחון, עמיר פרץ, והרמטכ"ל, דן חלוץ. הפעם נראה שהוא פחות מתלבט. צריך לקוות שזו פונקציה של נחישות, ולא של אטימות.

ביום שלישי בצהריים ביקר אולמרט במפקדת פיקוד הדרום. לקצינים הבכירים שנפגשו עמו הוא נשמע החלטי, אך הפעם לא מתלהם. כמה מביניהם, שמתחו ביקורת נוקבת על תפקודו בלבנון, אמרו שהפעם התרשמו לטובה. רוב הנוכחים בחדר דיברו בזכות המשך המבצע, כולל מהלך קרקעי. אם אתה רוצה לבסס את מה שהשגנו ביציאה למבצע, אסור לך לעצור עכשיו, טענו. אולמרט הקשיב בתשומת לב. הקצינים סברו שהוא אתם. לא בדיוק מנהיג, בהתחשב במצבו הפוליטי המשונה, אבל מישהו שיכול להמשיך ולנהל מבצע מורכב. ושוב, אלה אבחנות העלולות להתהפך במבט לאחור, אם חלילה יתברר שההחלטה לתקוף על הקרקע היתה שגיאה מרובת קורבנות.

האופוריה של פתיחת מלחמת לבנון לא ניכרה השבוע, אבל ראש הממשלה, כדרכו במעמדים דרמטיים כאלה, נסחף לפאתוס קל. אני מצדיע לך על ניהול ההכנות למבצע, אמר לאלוף פיקוד הדרום יואב גלנט - ובאמת הצדיע לו.

זה היה רגע של נחת לאלוף הפיקוד. לפני יותר משלוש שנים, מיד לאחר ההתנתקות, מונה לתפקיד ומאז נלחם רוב הזמן בידיים קשורות. אחרי הנסיגה מעזה נקטה ישראל עצימת עיניים מוחלטת מול המשך ירי הקסאמים. מעט מאוד נעשה גם לסיכול התוכניות היותר שאפתניות של החמאס. גלעד שליט נחטף בתקופה שבה נאסר על צה"ל לחצות את הגדר ולפעול אפילו בשטחה הקרוב של הרצועה. רוב האמצעים בלחימה הופעלו מהקריה, עד כדי כך שגלנט הופתע לעתים לגלות בתקשורת שישראל התנקשה בחיי מבוקש ברצועה. תל אביב תקפה בעזה, שדרות חטפה את הקסאמים. וכל התקופה הזאת הטיף גלנט בעקביות להרחבת הלחימה בחמאס. איש כמעט לא הקשיב לו. מבקריו טענו שהאלוף, בוגר הלשכה של אריאל שרון (כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה), פשוט מכין לו אליבי לוועדת החקירה הבאה.

השבוע התברר שגלנט ניצל את הזמן היטב. מהלך הפתיחה גובש במשך כשנתיים, שבהן בנק המטרות נבנה בשקדנות עם מפקדי חיל האוויר, האלוף עידו נחושתן וקודמו אליעזר שקדי. למפקד לשעבר של אוגדת עזה, תת אלוף משה תמיר (ולקצין המודיעין שלו, סגן אלוף ת') היתה תרומה חשובה, בין השאר בפיתוח שיטת "הנקודה החמה": איתור שיטתי של המקומות שמהם שוגרו רקטות, ההבנה שמדובר במחפורות קבועות שבנה חמאס ותקיפתן בבת אחת, בשבת האחרונה. מרבית המחפורות, גרסת עזה לשמורות הטבע של חיזבאללה, הושמדו.

השבוע ניכר מתח בין המטכ"ל לפיקוד הדרום בשאלה מי מנהל את המערכה. התשובה היא שחיל האוויר הוא קבלן הביצוע המוביל, פיקוד הדרום מנהל את הלחימה והרמטכ"ל נוטל את הרסן לידיו בסוגיות הרגישות. כרגע זה עדיין רק קרב על הקרדיטים, אבל לבנון לימדה שהוא יכול ליהפך למכוער בהרבה.

Oh, really?

שלשום אחר הצהריים באה שרת החוץ, ציפי לבני, למתנ"ס בשדרות. צוותי התקשורת הזרים המתינו בסבלנות למסיבת העיתונאים שעמדה לקיים במקום. חלפו בקושי שתי דקות מאז הגיעה לבני, ובעיר נשמעה אזעקת "צבע אדום". אבל האולם שבו התקיים המפגש נחשב ממילא מתחם מוגן. הצפירה התקבלה באדישות יחסית.

לבני לא החמיצה שום קלישאה בדבריה, ומנתה אחד לאחד את כל הטיעונים ב"דף המסרים" שגיבשה ועמו היא נודדת כבר שבוע בין ערוצי הטלוויזיה הזרים. "חמאס הוא ארגון טרור הפוגע בחיי תושבי עזה ובחיי הישראלים", "חמאס הוא ארגון קיצוני" ועוד ועוד. העיתונאים הזרים, המתרוצצים בכבישי הדרום זה כמה ימים, נאבקו בתנומה. רק נתון אחד עורר אצלם עניין. קציני צה"ל ואנשי השב"כ התקשרו ל-9,000 בעלי בתים בעזה כדי להזהירם לפנות את בתיהם, בגלל הקרבה למפקדות של חמאס או למחסני נשק שלו, שעלולים להיות מופצצים. "למרות שמדובר באזהרה מראש לחמאס", אמרה לבני, "עשינו זאת מאחר שאלה הם הערכים שלנו".

היא המשיכה להתעלם מהנושא הבוער ביותר באותה שעה - ההצעה הצרפתית להפסקת אש של 48 שעות, עד שהחל שלב השאלות. כתב רשת סי-בי-אס טען, בהסתמך על התקשורת הישראלית, שמערכת הביטחון נוטה לאמץ את ההצעה של צרפת. "Oh, really?", הגיבה לבני. היא סירבה לענות לשאלה והסבירה שאת עמדתה בעניין השמיעה בדלתיים סגורות.

ההצעה הצרפתית ירדה בינתיים מעל הפרק בישיבה מתוחה של המטבחון אולמרט-לבני-ברק ביום שלישי בערב. אולמרט ולבני התקשו לראות את התועלת הגדולה שתצמח מהסכמה להפסקת אש מיידית, ולו מוגבלת. הם חוששים שחמאס ימהר לנצל אותה להתארגנות מחודשת ולטענה שניצח במלחמה. התנאי המרכזי שלו היה ונותר פתיחת מעברי הסחורות. אם לאחר 48 שעות לא ייפתחו המעברים, ירי הרקטות יתחדש.

בעיני החמאס, חרף הסיכון, גם במהלך קרקעי של צה"ל עשוי להיות טמון יתרון מסוים. הוא הכין את עצמו להתקפה כזאת זמן רב, בהדרכה צמודה של איראן וחיזבאללה, ומאמין ביכולתו לזנב בכוחות צה"ל ולגרום להם אבידות קשות. לפי התרחיש החמאסי, אפשר יהיה לכפות על ישראל נסיגה מזורזת, בלחץ האבידות והקהילה הבינלאומית.

קיימת אפשרות נוספת. בשיחות עם אנשיה העלתה לבני רעיון אחר: חזרה למצב של רגיעה ללא הסכם. לא "תהדיאה" עם חמאס ולא רגיעה משופרת, אלא איום ישראלי מפורש (הפעם עם כוונה לעמוד בו) כי ישראל תגיב בירי על כל ירי לעברה. ההנחה היא שעם מאזן הרתעה של 400 הרוגים פלשתינאים, עזה תהסס בטרם תזמין עליה מתקפה ישראלית מחודשת. החיסרון הטמון בהצעה הוא הקושי לשכנע את חמאס לקבלה. גם במחיר של עוד אבידות, כרגע נראה שיעדיף להמשיך להילחם מאשר להסכים להסדר שיתפרש מבחינתו כהודאה בחולשה.

מוכנים בעורף

באר שבע חוותה השבוע התקפת רקטות ראשונה. גם אשדוד, קרית מלאכי וגדרה. אולי לא נעים להודות בכך, אבל בנימין נתניהו ויובל שטייניץ צדקו, פעמיים: נסיגת צה"ל מהרצועה הביאה את הטילים ללב הארץ, ממש כפי שפינוי ערי הגדה בהסכמי אוסלו הקל (עד להתעשתות השב"כ והקמת הגדר) על שיגור מתאבדים פלשתינאים לתחומי הקו הירוק.

ששת חודשי הרגיעה האחרונה נוצלו על ידי חמאס לא רק להעמקת שליטתו ברצועה ולבניית ביצורים, אלא גם באופן ספציפי להברחת הקטיושות ארוכות הטווח שהגדילו מאוד את מספר האזרחים הישראלים החשופים לירי. רק רצועה מצומצמת, בין חדרה לגדרה, לא חוותה ירי טילים, אף שחיזבאללה מסוגל כיום לשגר רקטות גם לגוש דן, במקרה של עימות נוסף.

הסיבה העיקרית לכך שלא השתרר בארץ הדכדוך הקשה של ימי לבנון, היא שמספר הנפגעים הפעם אינו גדול. לעת עתה נראה שיכולתו של חמאס להזיק לעורף מוגבלת. לחיזבאללה היו כנראה כ-14 אלף רקטות בפתיחת המלחמה בלבנון. לחמאס יש, בהערכה גסה, כ-3,000 רקטות, לפחות כ-80% מהן קסאמים, שרמת הדיוק שלהן אינה גבוהה ונזקן בדרך כלל קטן. זה מטריד ומפחיד, פסיכולוגית, אבל אין כאן איום שמסוגל לשבור את רוחה של ישראל, אם הדרג המדיני והצבאי ימשיך לנהל את המערכה כהלכה.

העורף נראה כתחום שבו הופקו מרב הלקחים מלבנון. התרגול האינטנסיווי שהוביל סגן שר הביטחון, מתן וילנאי, נושא פירות ראשונים. הרשויות בדרום ערוכות היטב. אפילו ראשי הערים הגדולות שנבחרו לתפקידיהם רק לפני כחודשיים, בבאר שבע, באשדוד ובאשקלון, הספיקו לעבור תרגיל ראשון לפני ההסלמה. כשבעיריית באר שבע התלבטו ביום שלישי בחצות, אם לבטל את הלימודים בבתי הספר, קטע אלוף פיקוד העורף, יאיר גולן, את הדיון וקבע: לא יהיו לימודים. למחרת בבוקר נרשמה פגיעה ישירה של קטיושה בכיתה ט1 באחד התיכונים בעיר.

אנשי פיקוד העורף נוכחים בכל מקום ולא בוחלים במשימות סיוע לאוכלוסייה, כאילו כל תפקידם הוא חילוץ הירואי מההריסות. כרגע, מול האיום המוגבל של חמאס, זה נראה מספיק.

עזה המופצצת. בישראל מבינים שבלי תנועה על הקרקע, יוכלו הערבים לשוב ולספר לעצמם שהישראלים מפחדים מעימות ומסתפקים בשיגור פצצות של טונה מ-30 אלף רגל