תקווה לרגע היה נדמה שאהוד ברק מצא את הפטנט להילחם באויב החמוש ברקטות, להכות בו חזק ומהר ולהביא שקט לשדרות. כל כך רצינו לקוות שהחלפת הצמרת הביטחונית שכשלה במלחמת לבנון, הרקורד של ברק כמפרק שעונים ותחבולן צבאי והאימונים וההצטיידות של צה"ל בשנה האחרונה ייצרו משהו חדש ושונה. והנה זה בא: המתקפה האווירית בשבת העניקה לישראלים רגע מתוק של נוסטלגיה לסיפורי הגבורה של הדורות הקודמים.

אבל זו היתה אשליה. העופרת היצוקה נתקעה בגרון, ממש כמו בכל המבצעים הקודמים מהסוג הזה. המלחמה בעזה הולכת ונראית כמו העימותים שהיו בעבר עם אש"ף והחיזבאללה בלבנון. קשה לעצור אחרי פעולת תגמול מכאיבה. ישראל מאמינה שעוד לחץ קטן יכניע את האויב, אבל מהססת לשלם את מחיר האבידות של פעולה קרקעית ולא רוצה להיגרר מחדש לכיבוש עזה.

חיל האוויר, שנגמרו לו המטרות שהוכנו מראש, מנסה לפגוע ב"מרחבי השיגור" בזמן שחמאס מוציא מהמחבוא את הרקטות שצבר בתקופת הרגיעה, ומכניס אזורים חדשים של ישראל לקו העימות. התוצאה היא התשה נמשכת, בציפייה להתערבות בינלאומית או למהלך "שובר שוויון" שימוטט את האויב. כל עוד הציבור יאמין שמהלך כזה מסתתר בכובע הקוסמים של ברק, הוא יתמוך בהמשך המלחמה. השאלה היא רק מי יישבר ראשון, חמאס או התמיכה הציבורית.

אולמרט מבחינת ראש הממשלה, עד אתמול הכל התנהל לפי התוכנית שהוצגה מראש לקבינט, למעט שתי הפתעות: חמאס נפגע יותר ממה שחשבו, והעורף הישראלי נפגע פחות. אין סיבה לעצור, או להלחיץ את עצמנו, לפני שיושגו היעדים. אהוד אולמרט קבע שהמלחמה תתנהל לפי "אסטרטגיית הצלחה", ולא "אסטרטגיית יציאה", ושהוא ינהל את כל המגעים המדיניים. עד אתמול הוא חיכה להצעה טובה מהגורמים הבינלאומיים. עד שזו תגיע, הלחימה תימשך.

לבני שרת החוץ ממלאת במלחמה תפקיד שונה לחלוטין משמילאה במלחמת לבנון השנייה. אז פעלה ציפי לבני כגורם ממתן, שהתנגד להסלמה, חיפש "הזדמנויות יציאה" וניסה לדחוף את אולמרט לכיוון המדיני. הפעם מיצבה לבני את עצמה בפוזיציה בעייתית לכל שר חוץ: ימינה משר הביטחון. ככה זה כשיש בחירות. היא דחפה לצאת למלחמה נגד החמאס, והיתה מרוצה מאוד מהישגי הימים הראשונים, שבהם ישראל הראתה לעולם שבעל הבית השתגע.

אתמול יצאה לבני לכמה שעות לפאריס, לא כדי לנהל מו"מ על הסדר מדיני, אלא כדי להסביר לצרפתים את עמדות ישראל. היא חוששת מהסדר שייתן לגיטימציה לחמאס, ומעדיפה שהמלחמה תסתיים ב"הרתעה": ישראל תמשיך לתקוף עד שהחמאס יפסיק לירות. כך נדע שההרתעה הושגה, ואם הם יחזרו לתקוף, נכה אותם שוב. בסביבה שלנו אין פתרונות מושלמים.

הרהור נוגה א' הסכסוך בין ישראל לערבים הולך ומזכיר את המלחמות שעליהן למדנו בשיעורי היסטוריה, מלחמת מאה השנים ומלחמת שלושים השנים ומלחמות העולם - הראשונה והשנייה. גם בהן לא היתה לחימה רצופה, אלא התפרצויות של אלימות מרוכזת בין תקופות רגיעה. כך גם אצלנו: בכל פעם יש למבצע שם חדש, המטרות מתחלפות וכך גם זהות האויב, אבל העיקרון זהה: אחד הצדדים מאתר הזדמנות לשנות את הסטטוס-קוו לטובתו, ויוזם עוד סיבוב אלים. לפעמים זה מצליח, כמו למצרים ב-1973. לפעמים חוזרים למצב הקודם, כמו בלבנון ב-2006. ולפעמים זה גול עצמי כואב ומדמם, כמו שקרה למצרים ב-1967, לישראל ב-1982 ולפלשתינאים ב-2000.

העסקה אם המלחמה תסתיים כצפוי בתיקו, וישראל תימנע מכיבוש הרצועה, חמאס ירוויח הכרה מדינית. לא חשוב איך יקראו לזה, תיווך בינלאומי, שילוב של אבו-מאזן ואנשיו בעזה או אפילו רגיעה פלוס פלוס, חמאס יקבל לגיטימציה. אחרי שלוש שנים שבהן פעלה בהצלחה לבודד את חמאס בקהילה הבינלאומית, ישראל מחפשת עכשיו מתווכים שיודעים את מספרי הטלפון של חאלד משעל ומחמוד א-זהאר. משרד החוץ, שהתגאה בגיבוש המהיר של "אסטרטגיית היציאה" מהמלחמה הקודמת, לא התכונן הפעם כראוי. בזמן שחיל האוויר אסף מודיעין על המטרות, הדיפלומטים לא הכינו טיוטות להפסקת אש ולא בנו מערך של מתווכים לשעת חירום. אפשר לראות זאת בהתנהלות המבולבלת סביב ההצעה הצרפתית להפוגה בלחימה.

ביבי בנימין נתניהו נראה כמפסיד הגדול מהמלחמה בעזה. עלייתו בסקרים נבלמה עוד קודם, והשבוע הוא נותר מחוץ למעגל ההחלטות וחזר לתפקידו הקודם כ"ראש מדבר" אנגלית בטלוויזיה, בשעה שיריביו מנצחים על המערכה. זו אשליה, כמובן. אם המבצע יצליח, ביבי יגיד שזה מפני ששמעו לעצותיו. אם המבצע יחמיץ, ביבי יגיד שהוא היה עושה את זה יותר טוב. באולפן של סי-אן-אן, בניגוד לחדר הקבינט ובור המטכ"ל, קשה לעשות טעויות גורליות. זה מציב את נתניהו כמעט במצב של win-win. אלא אם כן ברק יצליח להחזיר את גלעד שליט, או למוטט את חמאס בתוך שבוע, או לשלוף קסם אחר וכו'.

הרהור נוגה ב' מה השתנה מאז פעולות התגמול בשנות החמישים? אז אמר משה דיין, "בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה ליישוב הערבי, לצבא הערבי ולממשלות הערביות לשלמו". ישראל פועלת לפי אותו היגיון גם היום. ההבדל העיקרי הוא שהיום יש לצד הערבי זרוע הרתעה שהולכת ומתחזקת - ירי הרקטות על העורף, שמאזן במקצת את העליונות האווירית של צה"ל. ישראל הראתה לחמאס שהיא לא חוששת להפציץ את עזה, אבל גם בצד השני השתנו חוקי המשחק: לפני המלחמה ירו על שדרות ואשקלון, ועכשיו גם על אשדוד ובאר שבע.

לשמור על חמאס מלחמת עזה היתה המבחן הראשון לאסטרטגיה שהתגבשה בצה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה, שאם הטרור הוא השלטון, הורסים את מוסדות השלטון. הרעיון היה לאיים בהריסת לבנון, אם חיזבאללה יתקוף שוב את ישראל. אך המימוש הראשון היה בעזה, שם נהרסו מוסדות כמו משרד החינוך, מכיוון שחמאס עומד בראשו. צה"ל של גבי אשכנזי הוביל את התפישה שעזה היא מדינת חמאס, בשעה שהדרג המדיני היסס לתת לה הכרה כזאת.

המומחים הדוגלים באסטרטגיה הזאת ממליצים שלא להגזים ולשמור על חמאס, כדי שעזה לא תתפורר לשלטון של מיליציות וכנופיות, שאותן אי אפשר להרתיע, ושימשיכו לשגר רקטות על ישראל. לפגוע בחמאס כן, אבל לא לשבור אותו לגמרי. ישראל זקוקה ל"כתובת מדינתית" בעזה כבסיס לדו-קיום חמוש. כמו עם חיזבאללה.

הצעה מהפכנית הנה רעיון שיעזור לשלום העולמי: לקצר את משך הקמפיין לנשיאות ארצות הברית ואת תקופת המעבר בין הממשלים. עונות דמדומים כאלה בוואשינגטון מזמינות צרות ביבשות אחרות. מלחמת גיאורגיה, הפיגועים במומבאי, מלחמת עזה - כולם התנהלו על רקע דעיכתו של ממשל בוש והציפייה להליכתו. כמו מריבות בין ילדים כשהגננת חולה, והגננת המחליפה מתקשה להשליט משמעת בגן. אולי כדאי שהאמריקאים יוותרו קצת על הנוחות של חילופי שלטון מסודרים, לטובת קצת יותר אחריות כשומרי הסדר בעולם?