המלחמה בעזה הפכה סופית את הפרשן הצבאי הוותיק של ערוץ 2, רוני דניאל (גילוי נאות: קולגה וחבר), למעין דמות לאומית. כבר חודשים שדניאל מטיף לכניסה מיידית לרצועה ולטיפול נוקשה בחמאס. הסכם ה"תהדיאה" לפני חצי שנה פשוט הביא לו את הסעיף - ודניאל לא חסך את ביקורתו מצופיו. המג"ד בדימוס היה לקאטו הזקן של עזה: מדי שבוע הזכיר ששלטון החמאס צריך לשלם על תוקפנותו, אם לא ליפול.

העם, אם לדבר בהכללות, אוהב את זה, בוודאי בתקופת מלחמה. הברנז'ה התקשורתית מתחרפנת מעצבים. מבקרי הטלוויזיה יורדים עליו מדי שבוע בסוג של רפלקס מותנה. אבל השבוע היתה לדניאל עדנה. לא רק שחזונו מתגשם, אלא שהחיקוי ההיסטרי משהו של טל פרידמן ב"ארץ נהדרת" קיבע אותו כאחד מסמלי המלחמה. והיתה גם התקרית עם דני קושמרו, כשדניאל סירב להפסיק את השידור למרות אזעקת "צבע אדום", בניגוד להנחיות חברת החדשות.

הביקורת השגורה ביותר כלפיו היא שהוא "מתנהג כמו דובר צה"ל". זו אבחנה מוטעית. דניאל אינו דובר צה"ל. הוא מדברר את צה"ל כפי שהיה רוצה לראות, הצבא שהוא עצמו היה חלק ממנו כמ"פ בסוף שנות השישים. כשהצבא לא מתנהג לפי הציפיות הגבוהות שלו, דניאל דווקא משתלח בו, כפי שעשה בחודשים שקדמו ל"עופרת יצוקה".

גם ההתנהלות של דניאל שלא מול המצלמה אינה תואמת תמיד את הסטריאוטיפ. ביום ראשון השבוע, באחת מנקודות התצפית בגבול הרצועה, הסתערו אנשי "טנק המצוות" של חב"ד על פלוגת טנקים אמיתית שהוצבה שם כחלק מריכוז הכוחות לקראת המבצע. החב"דניקים, מתעלמים מההנחיה הישנה של יצחק רבין שאסר עליהם בזמנו חדירה לא מאושרת ליחידות צה"ל, הדליקו חנוכייה וחילקו סופגניות. עד מהרה סחפו את הטנקיסטים בריקוד פרוע, שלווה בקריאות רמות של "מוות לערבים". צלמים של רשתות זרות תיעדו את ההצגה בקפידה. דניאל התערב. "אתה חייב להפסיק את זה", נזף בקצין צעיר והמום. "זו בושה לצבא. אם אני הייתי המג"ד שלכם, הייתי זורק אותך ואת החיילים האלה לכלא". ההתערבות הועילה והמחזה המביש נקטע.