לירון לונדון ומוטי קירשנבאום אירעה השבוע תקלה. לונדון התוודה עליה בתוכנית: "קרתה לנו תקלה במהלך הכנת התוכנית. אנחנו יודעים שהקונסנסוס הרחב הוא בעד הפעולה, לחבוט בהם, להכות בהם, אבל יש גם קולות אחרים, לא רק בקרב ערביי ישראל, גם בקרב היהודים. איתרנו כמה יהודים כאלה, שסבורים שצריך להפסיק את הפעולה, או לא להתחיל בה כלל, ולנהל מו"מ מדיני. זו לא דעתי. הטפתי במאמרים אחרת. אבל גם קולם צריך להישמע. קונסנסוס מוחלט זה אסון. אבל הם נבהלו. משליטים טרור על קולות אחרים". אחר כך סיפר לונדון שהכוונה היתה להביא תושבים מ"עוטף עזה", בעלי "דעה אחרת", אבל אללי, ה"טרור" השתיקם.

טרור או לא, יש לא מעט יהודים שקולם אחר ושהיו שמחים להשמיעו. מאות מהם, למשל, יצאו להפגין כבר במוצאי שבת נגד פעולת צה"ל, אבל הצוות של לונדון וקירשנבאום לא איתר אותם. בעיה של הפקה. כך או אחרת, גם בתוכנית הדעתנית מכולן לא נשמע קולם והדעה האחרת נותרה אילמת בטלוויזיה, חבוטה, מנודה, אסורה להשמעה. גם קומץ המאמרים שפורסמו בעיתונות נגד המלחמה התקבלו במטחי טוקבקים אלימים, שעלו במספרם על מספר ההרוגים בעזה, תארו לעצמכם.

כי כך זה בישראל: אופוזיציה לשלום היא תמיד לגיטימית, פטריוטית וקולה נשמע ברמה; אופוזיציה למלחמה היא תמיד בוגדנית, עוכרת ישראל, לא לגיטימית, הס מלאפשר לה להשמיע את קולה. על מחיר השלום נתווכח לעד, על מחיר המלחמה אסור לומר מלה. כל תזוזה לשלום תחטוף בליסטראות, כל מבצע צבאי יגרור רק תשואות. ודאי בראשיתו. ביקורת על מלחמה - יוק. ודאי לא בזמן שעוד אפשר להשפיע על מהלכה, להניא, לבקר, לעצור ולנצור.

זהו מבחן האומץ והאמת של התקשורת, ובו היא כושלת, פעם אחר פעם, מלחמה אחר מלחמה. לאולפנים יוזמנו אך ורק אלופים ופרשנים צבאיים, אלו שישבו באותם אולפנים והוליכו אותנו למלחמה הקודמת ולזו שקדמה לה, כי להם התבונה והתובנה היחידה בעיר, כמה מדכדך. וכי איזו "פרשנות" היא זאת, שכל כולה רק מדקלמת את הגרסה הרשמית? כמה משרות עיתונאיות מיותרות מתבזבזות כאן, די היה להושיב באולפן את קציני דובר צה"ל וחסל.

הימים הראשונים של מלחמה, כל מלחמה, הם ימי המחשכים. לא "שקט, יורים", אלא שירת המקהלה האחידה, המתלהבת, המתלהמת, המשתלהבת כלהקת מעודדים צווחנית שקוראת באולפנים להכות, להרוג, לכתוש, להחריב ולמחוק, מתמוגגת מכל הפצצה ומתפעלת מכל הפגזה, מלחמה שאף פעם לא די בה. אחר כך, משמתפזר עשן הפצצות ונמוג ערפל הקרב, כשהניצחון מתברר כתבוסה וההישגים מתגלים כמדומים, עולה הקול האחר, קול התבונה והביקורת. לעתים הוא אפילו הופך לקול הקונסנסוס. תמיד באיחור, תמיד משווע.

שקט, יורים? ב-6 ביוני 1982, כשישראל יצאה למלחמת לבנון הראשונה, אולי הנואלת במלחמותיה, פירסם חברי שמת, עמירם ניר, את מאמרו המכונן "שקט, יורים": "עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים, עכשיו כולנו עם אחד, במדים. עכשיו יורים, שקט". ניר לא התכוון לשקט. ישראל לא רוצה שקט. היא רוצה קול גדול, קולה של הלוחמנות, הלאומנות, האלימות, התועמלנות, הדעה הרווחת והמקובלת ובצדה חייב לשרור השקט. שקט מוחלט, חושך מצרים.

ביום המלחמה הראשון הראתה הטלוויזיה את המראות המזוויעים מעזה. מסכים מפוצלים הראו את אימת אשקלון ובצדה את השכול של עזה. נכון שבאל-ג'זירה באנגלית, תחנה מאוזנת ומצוינת, עם איימן מוחי-א-דין שראוי לפוליצר על דיווחי המלחמה שלו מעזה, הזוועה היתה מחרידה יותר והייאוש פחות נוח. אבל גם אצלנו הראו לא מעט גופות פלשתיניות מרוטשות שנערמות לתאי מטען של טנדרים.

הנורא הוא שזה לא נגע לאיש. לא היה צורך בהעלמת הסבל. לבה של ישראל כבר גס דיו. היא יכולה להכיל תמונות קשות ולהישאר באדישותה. מדי פעם התגנבה בכל זאת דאגה קלה נוכח התמונות הקשות: מה הן יעשו ל"הסברה" הישראלית? אולי יזיקו לנו? שוב "לנו". כמה מגוחך ונלעג היה כתב החוץ של ערוץ 10, אילן גורן, פרח העיתונות, הדור הבא, כששב ונזף בתקשורת העולמית על שהיא מעזה לשדר את התמונות הללו. מדי פעם גם ריאיינו בטלוויזיה את שני צדיקיה האחרונים, שלומי אלדר מערוץ 10 וסלימאן א-שאפי מערוץ 2, שניסו, כל כך ניסו, לומר משהו על התמונות האילמות מעזה, אבל תמיד הסו אותם בחוסר סבלנות, כמו אמרו להם: "טוב, שמענו אתכם, יצאנו ידי חובתנו". גם אם נראו מחזות הבעתה מעזה, הם הוצגו כתמונת ראי לשדרות ולאשקלון, כאילו היתה הזוועה סימטרית.

את המלחמה הזאת הכינה התקשורת היטב. שום ועדת חקירה לא תוכל לטעון אחרת. חודשים ארוכים שמענו דיווחים מזרי אימים על התעצמות החמאס והתחמשותו: מנהרות, בונקרים, טילים ארוכי טווח, צבא גדול ורב. העובדה שמדובר בארגון עלוב, שירה בעיקר צינורות חצי חלולים מארץ נצורה וכלואה, מול הצבא שאין נשק בעולם שאין לו, טושטשה. טושטשה גם העובדה שהפרת הפסקת האש הראשונה היתה ישראלית: הפצצת מנהרה, ביום של הפסקת אש. טושטש גם המצור: שנתיים וחצי של סגר עיתונאי, שבהן לא יכולנו להיכנס לעזה ובלי שעיתונאי ישראל השמיעו ולו בת קול של מחאה, נתנו אותותיהן. תלאות החיים בעזה הנצורה שלפני המלחמה לא הגיעו לסדר היום הישראלי. המצור הוסתר מהעין.

אחרי שלב ההכנה באה הערכת המצב: הוא לא יכול להימשך כך, פסקו כל הפרשנים, חורצים שהמענה יכול להיות צבאי, רק צבאי, תמיד צבאי. אימת שדרות הפכה לקורבן היחיד והמוחלט בשטח. לא הילדים העזתים שאין להם אפילו מחברת לכתוב בה את חוויות אימתם, לא המבוגרים שלא היה להם מלט להקים מצבה על מתיהם, לא הנהגים שנסעו על שמן בישול משומש, לא הרופאים שניתחו בלא חשמל ולא המשפחות שהצטנפו בבתי הדלות שלהן בקור. אלו לא קורבנות המצב-שלא-יכול-להימשך.

ואז בא הקמפיין התקשורתי המהדהד: צאו כבר למלחמה, הכו מכה אחת אפיים, מבצע, פעולה, תגמול, הרתעה - משהו. אחרון הדוחקים והנוזפים היה בעל הטור של המדינה, נחום ברנע, שהסתפר בשבוע שעבר בשדרות, כך כתב, ומיד אחר כך התגולל על שר הביטחון, אהוד ברק, יום לפני שהמטוסים הגיחו בפקודתו למשימות ההרג שלהם. "איפה השר ואיפה הביטחון", זעקה הכותרת.

אבל זאת לא היתה הכותרת של השבוע בעיתון של המדינה. בשש אחרי פרוץ המלחמה, למחרת השבת השחורה שבה נהרגו בעזה למעלה מ-200 איש ונפצעו אלף, לפחות כשליש מההרוגים אזרחים, 70 היו שוטרים שעמדו למסדר סיום חגיגי, צעירים נואשים שהלכו לחפש פרנסה במשטרה ומצאו מוות משמים, למחרת אותו היום, בפורמט החגיגי ששמור לפרוץ מלחמות, זעקה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" באותיות קידוש לבנה: "חצי מיליון ישראלים תחת אש". מי שרצה לדעת מה קרה בעזה באותה שבת שחורה, ולא רק בשדרות ובנתיבות ("נתיבות המוות" היתה הכותרת המאופקת), היה צריך לנדוד עד עמוד 13 הנידח, כדי לדעת, בקיצור נמרץ, את מה שידעו בעולם כולו: דבר מחריד אירע בעזה.

כשיבוא חוקר תולדות הימים אל הארכיון הוא יבין הכל. הוא יבין שבישראל 400 הרוגים פלשתינאים בפחות משבוע אינם סיפור עיתונאי של ממש; שיש לנו תקשורת מתגייסת; שתמונות קשות מעזה הן רק בעיה של הסברה; שלישראל מותר הכל והפלשתינאים ראויים לכל; ושישראל מריעה כאיש אחד הידד לכל מלחמה. שהתעצמנו כל כך, התבהמנו והתעוורנו עד אובדן כל החושים, בניצוחה של התקשורת הישראלית ובעידודה.

יעקב איילון משדר מתחנת כיבוי אש באשקלון