טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבצע "עופרת יצוקה" | פרופ' אסא כשר: אם זה השכן או החייל, העדיפות היא לחייל

פרופ' אסא כשר ניסח בשנים האחרונות את התיאוריה המוסרית שעל פיה פעלו קצינים ומפקדים במבצע "עופרת יצוקה". לשיטתו, בזמן מלחמה אין הצדקה לסכן חיי לוחמים כדי למנוע הרג אזרחים. "אם זה השכן או החייל, העדיפות היא לחייל", הוא מסביר. ראיון

תגובות

כשקצינים בכירים בצה"ל נשאלים על הרג מאות האזרחים הפלסטינים בלחימה ברצועת עזה, הם מספקים תשובה כמעט אחידה: הפעלת הכוח המסיווית נועדה להגן על חיי החיילים - ובברירה בין חיי לוחמים לחיי אזרחי האויב, שהטרוריסטים של החמאס פועלים בחסותם, החיילים קודמים.

תגובת צה"ל לטענות אינה נשמעת מאולתרת או מתנצחת. הצבא נכנס לרצועה כשביכולתו לשער בוודאות גבוהה יחסית מה יהיו תוצאותיה של לחימה בטרור בשטח כה צפוף. והוא פעל שם לא רק בגיבוי חוות דעת משפטיות של הפרקליטות הצבאית, אלא גם על סמך תיאוריה מוסרית המצדיקה את פעולותיו, שנוסחה כבר לפני שנים אחדות.

פרופ' אסא כשר מאוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל לפילוסופיה, הוא הפילוסוף שאמר לצה"ל שאפשר. בראיון ל"הארץ" אומר כשר כי צה"ל פעל לפי קוד של לחימה בטרור שגובש כבר לפני כחמש שנים "והנורמות שהמפקדים הפעילו בעזה היו בדרך כלל נכונות". לדעתו, אין הצדקה לסכן חיי לוחמים כדי למנוע הרג אזרחים המתגוררים בשכנות לטרוריסט. הרמטכ"ל גבי אשכנזי, אומר כשר, "מכיר טוב מאוד את העקרונות שלנו. מאז המסמך הראשון שגובש ב-2003 ועד היום".

הטיעון של כשר, בקיצור ובהפשטה, גורס שבאזורים שבהם אין לצבא שליטה אפקטיווית (כמו ברצועת עזה), הערך העליון העומד בפני המפקדים הוא השגת המטרה. אחריו, עומדת מניעת סיכון לחיי חיילים ולבסוף, הימנעות מפגיעה באזרחי האויב. עם זאת, בשטח שבו יש לישראל שליטה אפקטיווית, כמו מזרח ירושלים, אין שום הצדקה ל"סיכול ממוקד" שבו ייפגעו אזרחים משום שניתן לבחור בפעולת שיטור רגילה (כמו מעצר) שלא תסכן חפים מפשע.

"מבחינת ישראל, השכן חשוב פחות"

הקשר בין פרופ' כשר לצבא עמוק וממושך. כשר ניסח את הקוד האתי של צה"ל באמצע שנות התשעים. ב-2003 חיבר, יחד עם האלוף עמוס ידלין (כיום ראש אמ"ן) מאמר בשם "לחימה מוסרית בטרור" ובו הצדקה ל"סיכולים ממוקדים" (התנקשויות בפעילי טרור), גם במחיר פגיעה באזרחים פלסטינים השוהים בקרבתם. בהמשך, עיבדו כשר, ידלין וצוות שכלל משפטנים מצה"ל את המאמר למסמך רחב יותר: "אתיקה צבאית למלחמה בטרור". הרמטכ"ל אז, משה (בוגי) יעלון, אמנם לא הפך אותו למסמך צבאי מחייב, אבל כשר אומר שהרעיונות אומצו עקרונית בידי יעלון ויורשיו. הפילוסוף הציג אותם מאז בעשרות פורומים, בצה"ל ובשב"כ.

"המאמר תורגם גם לאנגלית, במגזין לענייני אתיקה צבאית ועדיין מתווכחים עליו בעולם. הפידבק ברובו חיובי, למרות שהמסר קשה לעיכול. בסוף, כולם מודים שהם נוהגים כך: אין צבא בעולם שיסכן את חייליו כדי שלא ייפגעו שכניו של האויב או הטרוריסט", אומר כשר.

"יש חוסר הבנה בתקשורת באשר לטיבו של המשפט הבינלאומי. לא מדובר בחוקי תעבורה נוקשים. חלק גדול ממנו הוא משפט מנהגי. השאלה המכרעת היא כיצד נוהגות מדינות נאורות. אנחנו, בישראל, בעלי תפקיד מרכזי בפיתוח המשפט בתחום הזה, כי אנו נמצאים בחזית המאבק בטרור. זה מתקבל בהדרגה גם בעולם וגם במערכת המשפט הישראלית. אחרי הדיון בבג"ץ בעניין הסיכולים לא היה צורך לשנות אפילו פסיק במסמך של ידלין ושלי. מה שאנחנו עושים הופך להיות החוק. אלה תפיסות שאינן משפטיות טהורות, אלא קיים בהן מרכיב מוסרי חזק".

כשר מסביר כי "אמנות ז'נווה מבוססות על מסורת של מאות שנים, של תורת הלחימה הצודקת, שהתאימה למלחמות קלאסיות, בהן צבא נלחם מול צבא. אבל בתקופתנו כל סיפור תורת הלחימה הצודקת נדחק. יש מאמץ בינלאומי לנסחה מחדש כדי שתתאים למלחמה בטרור. לפי הניסוח המחודש, יש עדיין מקום להבחין בין מי שמותר ואסור לפגוע בו, אבל לא בצורה הגסה שהיתה קיימת בעבר. גם תפיסת המידתיות משתנה: אין שום היגיון בהשוואה בין מספר האזרחים והחמושים שנהרגו בצד הפלסטיני, או בספירת הרוגי הקסאם מול האזרחים שנהרגו בעזה".

האם הוא סבור שצה"ל צריך לפעול ברצועה מתוך גישה של "אפס סיכון" לחיי חיילים? "יש סכנה לחיי חיילים בעצם נוכחותם שם, בעצם העובדה ששלחנו אותם לשטח שבו פועלים צלפי אויב והונחו מטענים. מוצדק לשלוח את החייל לשם כדי להילחם בטרוריסט, אבל מדוע עלי להכריחו להסתכן בהרבה יותר מכך, כדי שלא ייהרג שכנו של הטרוריסט? אין לי תשובה לכך. מבחינת מדינת ישראל, השכן חשוב פחות. לחייל אני חייב יותר. אם זה השכן או חייל צה"ל, העדיפות היא לחייל. כל מדינה היתה נוהגת כך".

ההחלטה על עוצמת האמצעי שמופעל כדי לשמור על חיי החיילים שמורה למפקד בשטח. "המפקד צריך להיות מיומן במינון האמצעים", אומר כשר. "יש כאן אנלוגיה למשטרה, שאמורה להפעיל בדיוק את העוצמה הדרושה למטרתה. זו הציפייה מהמפקד: להשתמש באמצעי מספיק לסילוק הסיכון, שלא יגרום הרג מיותר בסביבה. מרגמה, טנק, מסוק, מטוס קרב - הכל תלוי בנסיבות. אנחנו צריכים להשתחרר מהגישה שמתייחסת בחרדת קודש לחיי אחרים ובזלזול גמור לחיי לוחמים. הלוחם אינו משאב מתכלה".

אחרי מות חיילי המילואים בקרב במחנה הפליטים ג'נין ב-2002 האשימו הורים שכולים את שר הביטחון אז, בנימין בן אליעזר, שסירב לאשר את הפצצת המחנה במטוסי קרב, לפני כניסת הכוחות. "אינני חושב שלמדינה היתה תשובה טובה להורי החיילים הללו", אומר כשר. "מדוע הבן נהרג? כדי שהשכן לא ייהרג? חיי השכן אינם שווים יותר. בג'נין יכולנו לנקוט אמצעים לפני כניסת הכוחות, כפי שהופעלו הפעם ברצועה: נשק אל-הרג, כרוזים, אזהרות טלפוניות, לוודא אחר כך שהאזרחים הסתלקו ואז - מי שנשאר, דמו בראשו".

כשר אינו מזהה תזוזה הדרגתית במדיניות צה"ל, המרחיבה את גדר האמצעים והטכניקות המותרים בשימוש. "צה"ל משתמש בעקרונות הללו מ-2004 ואילך, רק שהפעם הם קיבלו יותר בולטות. לא שינינו מאז כלום. מה שקרה הוא שהמסמכים נכנסו ליותר דיונים ותדרוכים בצבא והגיעו גם לידיעת מפקדים ברמות פחות בכירות. הזדמן לי לדבר על כך בהרבה הזדמנויות עם קצינים רבים. מאז זה רק מוסבר יותר טוב", הוא אומר.



פרופ' כשר בהרצאה על אתיקה צבאית בפני קצינים: בתקופתנו, כל סיפור תורת הלחימה הצודקת נדחק. תפיסת המידתיות משתנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות