המנקה, עם מטאטא ושני דליים, כמו השלד בגלימה השחורה עם המגל, היא הסימן לתבוסה. היא תמיד נועלת מערכות בחירות כושלות, אוספת שברי חלומות וזורקת אותם בלי טקס לפח. אחרי המדגם - גם בלי המנקה - היה ברור במטה מפלגת הגמלאים בתל אביב שהעסק אבוד. הגמלאים, שבבחירות האחרונות קיבלו שבעה מנדטים, לא עברו הפעם את אחוז החסימה. חצי שעה לפני פרסום המדגם מנסה גדעון רייכר, השני ברשימה, לברר איזה פרצוף לעשות כשהמצלמה תתמקד בו. האפשרות למבט מצועף קדימה, אל העתיד, נפסלת בגלל עודף שימוש. אבל לא היה צורך במבט כזה, עתיד לא היה שם.

אחרי המדגם הסביר רייכר, בחולצה ורודה ואיפור ערוך לטלוויזיה, שהבוחרים לא קיבלו את הרוח החדשה שהביא אתו. המועמדת מספר חמש, הפזמונאית שמרית אור, שתסרוקתה להבת אש כתומה, מהנהנת בהסכמה. בחדר שממדיו כשל סלון ביתי, משתררת שתיקה של השלמה. מתנדבים לא בוכים באכזבה, כיוון שמתנדבים לא היו שם. כמה צעירים שניהלו את מערכת הבחירות של הגמלאים בשכר מכבים בשתיקה את המחשבים ומחפשים את המעילים.

אחר הצהריים באותו היום, בקלפי 399 שנמצאת במחלקה להריון בסיכון שבבית החולים "מאיר" בכפר סבא, נראה המצב מעט טוב יותר, אבל גם הוא נטול אשליות. "מה אתה רוצה שאגיד", שואל רייכר, "ש'אני חש את האווירה האופטימית ברחוב'?" עם השנים פיתח רייכר סגנון ייחודי, שהאירוניה והמליציות שבו מנטרלות זו את זו. כל אחד, מבחינתו, הוא "ידידי" אם לא "יקירי". במסדרון הוא מנסה לשכנע ידיד כזה בפיג'מת תכלת, שיש עתיד לפוליטיקה. המאושפז מתקומם. לא צריך פוליטיקאים, הוא אומר, כבר חודש הוא פה ואפילו פוליטיקאי אחד לא הראה כאן את האף שלו.

רייכר, בבלורית לבנה, סתורה מעט, נראה עייף, אבל עייפות לא תמנע ממנו להפעיל על סרבן הפוליטיקה את התרגיל המפורסם שלו: בהתחלה הוא מסכים בהתלהבות עם השטויות שהוא שומע, תומך בהתלהבות בעמדת היריב, אחר כך מקצין אותה עד לאבסורד, ומשאיר את המתווכח מסובך בנימוקיו שלו עצמו. נכון, מי בכלל צריך אותם, הוא אומר, סתם אוכלי חינם.

ייתכן שהמאושפז בפיג'מה היה הופך בסוף לפוליטיקאי בעצמו, אלא שאז פורצת למסדרון המחלקה אשה נמרצת בשיער אסוף ולבושה באפור. היא מבקשת לגרש את המועמד מספר שתיים בעוון "ניהול תעמולת בחירות". התרגיל המפורסם מופסק, הנימה הדידקטית ננטשת, אצבעות מונפות. מלים שכמותן טרם נשמעו עד אז במחלקה להריון בסיכון מוחלפות בקולות רמים. זאת האידיאולוגיה שלי, הוא אומר, להרחיק מאתנו טיפוסים כמוה.

זאת האידיאולוגיה של רייכר, לא של הגמלאים. כדי להצטרף אליהם אין צורך באידיאולוגיה, די בתעודת לידה. כולנו, בסופו של דבר, נהיה קהל הבוחרים הפוטנציאלי שלהם. מי מתוך תחושת קיפוח ומי מתוך השלמה. זהו סקטור חלש. הוא לא יכול לאיים בהשבתה, אלא רק ברגשי אשם: תראו מה אתם עושים לנו. הוא גם מזכיר באכזריות את מה שכולם מדחיקים: לא יעזור לכם, בסוף כולכם תהיו כמונו, מקופחים וחלשים. בחירה בגמלאים היא מתוך מצוקה, לא מתוך תקווה. לפנסיונרים יש מה לומר על השלום, הכלכלה והחינוך, אבל הכל מתבטל כנגד הגמלאות העכורה והאימה שהיא מפילה עליהם.

באימה הזאת מנופפת מפלגת הגמלאים ומבטיחה להגן על הבוחרים מפניה. אבל אפילו גמלאים שנכנסים לפוליטיקה הם, בסופו של דבר, פוליטיקאים. יצרים של פוליטיקאים לא מכירים בגבולות הגיל. היצר החזק שבהם הוא השכחה. השכחה היא גורפת. שוכחים הכל. מהבטחות ועד התנהגות.

כבר בקדנציה הראשונה שלהם בכנסת לא דילגו הגמלאים הטירונים על אף תעלול, שוותיקים מהם לא מעזים לעשות. הם רבו, הדיחו, התפלגו, התאחדו ואף נחקרו במשטרה. לא היתה להם "משמרת צעירה" שתנשוף בעורפם, אבל היה קהל בוחרים ערני וקפדן שעקב אחריהם מקרוב. הוא לא התרשם מפוסטרים וג'ינגלים. מה עשיתם בשבילנו? תבעו לדעת לפני חודש מנציגי המפלגה בבית אבות ברעננה, ואפילו לא חיכו לתשובה.

את תוצאות המדגם ראה יו"ר המפלגה רפי איתן בבית. הוא הגיע למטה המפלגה ברבע ל-11, ומסר הצהרה: הכל בגלל כישלון הסיעה בכנסת, נכשלנו, אבל אני ממשיך. יצחק זיו, שהיה ח"כ ולא התמודד הפעם, ניסה אחרי המדגם להיאחז בעתיד הוורוד. הוא בן 68 כך שהכל פתוח. אבל רק שמעון פרס, הגמלאי הנצחי, יכול היה בשעה כזאת לומר לעצמו: נו טוב, אז הפעם לא הצלחנו, אולי בפעם הבאה. ואולי לא תהיה פעם כזאת. בבחירות אלו הוכח שגזענות היא לגיטימית והלגיטימיות מתירה את הרצועה. עכשיו מותר לשנוא, אפשר לזלזל ולרמוס, לא ארץ לזקנים.