מי שאינו מאמין שממשלת ישראל תעז להחליט על תקיפת איראן, כדי לסכל את מאמציה להשיג נשק גרעיני, היה צריך לשבת השבוע בקומה ה-15 של משרד הביטחון ולשמוע שם את זאב שניר מתאר את האמת כפשוטה: יכולת ההתגוננות הישראלית מפני איום ההשמדה ההמונית דלה מדי. שניר, תת-אלוף במילואי חיל האוויר, אמנם לא דיבר כלל על הצד ההתקפי של המטבע ההגנתית הנקובה, אבל המסקנה הובנה מאליה. ישראל חשופה מכדי לסמוך על כושרה לספוג מכה אטומית, ביולוגית או כימית. היא תיאלץ להזדרז ולהנחית מהלומת מנע.

בקולו המדוד ובשפמו המתון, בנוסח חיל האוויר הבריטי, אפשר לטעות בשניר ולראות בו טייס קרב שש אלי דוגפייט. למעשה, הוא מהנדס ולא איש צוות אוויר. עד סוף קיץ 2006, כולל הלחימה בלבנון, היה ראש להק ציוד בחיל האוויר, האחראי על כל המערכות בחיל, בהן הסודיות ביותר, ונודע בהצלחתו הניהולית. לפני שנה וחצי השתחרר ועבר לאחד התפקידים הרגישים ביותר במשרד הביטחון - הממונה על האמצעים המיוחדים (אמ"מ).

כשהתמנה שניר לראשות מערך אמ"מ, הוצמד לו גם תואר תמים יותר, עוזר שר הביטחון להתגוננות. במונחי האזרח הישראלי, העניין תמוה. אם יש פיקוד עורף, רשות חירום לאומית ומשק לשעת חירום, מי צריך גם עוזר שר להתגוננות - אלא אם כן התואר מגלם מאמץ לשכנע, בעיקר קהלים חיצוניים, שעיסוק מערכת הביטחון באמצעים מיוחדים הוא על טהרת ההתגוננות מפניהם.

שניר בא לחדר הדיונים של משרד הביטחון כדי להגיב על דו"ח מבקר המדינה בסוגיית ערכות המגן. לצדו, להדיפת הביקורת על כשלים ופיגורים ביירוט רקטות, ישב תת-אלוף אחר מחיל האוויר, אמנם במדים כחולים אך מחוץ לחיל, דני גולד - ראש היחידה למחקר ופיתוח (מו"פ). זו יחידה המשותפת לצבא ולמשרד - ערבוביה שנועדה לתאם בין חלקה הצבאי של המערכת לחלקה האזרחי. למעשה, היא שסועה במתח מבני בין גורמים בעלי דגשים וצרכים שונים. לציבור, הכתובת לתלונות היא מערכת הביטחון; לגורמים בתוך המערכת, סיפור המסגרת הוא יחסי הכוחות הפנימיים, כלומר עוצמתו המוחלטת של צה"ל לעומת חולשת המשרד.

המעבר מצד לצד מוסיף תבלין אישי לבעיה המהותית. סך כל החשבונות הפנימיים הקטנים הוא כישלון מתמשך של נבחרי הציבור, שרי הביטחון, בניסיון לכפות על הצבא להעלות את הגנת האזרחים למקום גבוה יותר - בזמן ובכסף - ברשימת העדיפויות שלו.

צה"ל, כמובן, אינו עושה זאת מתוך רשעות, אלא מפני שמפקדיו הפריזו בשינון המוסכמה שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. זה נכון אם אפשר להקדים ולתקוף, או לבלום ולעבור במהירות להתקפת נגד. במקהלה הכללית יש רק קולות מעטים אחרים, כמו זה של אלוף משנה (מיל') ד"ר חנן שי, ממייסדי המסלול להכשרת הקצונה הבכירה במכללה לפיקוד ומטה. שי הופך את המוסכמה וטוען שההתקפה הטובה ביותר היא ההגנה, משום שבנסיבות שבהן פועלת ישראל ההגנה היא בעצם התקפה המושהית לרגע הנכון.

היגיון זה נעצר ליד שולחנם של הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר, הנדרשים להחליט בתנאי אי ודאות ומחסור כמה ואילו מטוסים וטילים לקנות ולפי איזו תורת לחימה להפעילם. כדי לכפות על הצבא תפישה זו נחוצים ראש ממשלה, שר ביטחון וממשלה רציניים ונחושים.

1973, לא 1967

הצד העגום ביותר בהסבריו של שניר הוא שעולה מהם שב-18 השנים שחלפו מהמשבר הגדול הקודם, מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, השיפור בהתגוננות ישראל לא הדביק את קצב הגידול באיום. אז דובר רק על חשש מטילים כימיים וביולוגיים של סדאם חוסיין. מאז יש נשק כזה לסוריה; חיזבאללה, חמאס ואל-קאעדה עלולים לבצע פיגועי טרור בלתי-קונוונציונלי; ואיראן תוכל בתוך שנים, אם לא חודשים, לייצר ראשי קרב מכל הסוגים המשמידים.

ישראל לא רק אינה חסינה מפני התקפה גרעינית; היא גם אינה מוכנה לבחינות הבגרות בכימיה ובביולוגיה, במיוחד לא לבחינות פתע, כי שיטת חלוקתן של ערכות המגן לאזרחים בשעת משבר מבוססת על ההנחה שתהיה שהות למעבר משגרה לחירום.

זה, כביכול, דגם מאי 1967 ושלושת שבועות ההתכוננות למלחמת ששת הימים, באדיבות שליט מצרים גמאל עבד אל-נאצר שהחליט שלא לתקוף; אבל כשמדובר באיראן גרעינית, ומה עוד איראן שתכלכל את מעשיה בציפייה למהלומה ישראלית, הדגם הנכון הוא אוקטובר 1973. ההבדל הכאוב בתוצאות ובמחיר בין שני הדגמים יוכפל פי כמה וכמה אם ישראל תיפול קורבן למהדורה גרעינית של מלחמת יום הכיפורים. ייתכן שתתאושש ותכה באויב, אך רק לאחר שתספוג מכה ראשונה, אנושה.

נקודת התורפה המסורתית של תורת הביטחון הישראלית, אזלת יד נוכח צבא ערבי מגויס על הגבול, מסוכנת שבעתיים בעידן טילי ההשמדה, העדר מרחב בין הצבאות והגבולות ואובדן זמן ההתרעה מפני התקפה. מערך מבצעי של טילים גרעיניים, כשיהיה כזה לאיראן, ידמה לצבא המצרי בתרגיל ההונאה שלו ליד תעלת סואץ. הוצאת היכולת הערוכה בכני שיגור מהכוח אל הפועל תהיה תלויה רק בהחלטה שלטונית. ייתכן שהחלטה זו תיגזר משיקולים של מאזן אימה ושל היגיון מעצמתי, אך לא תוכל להיות ערובה לכך. אין לדעת מתי יוסרו העכבות האמורות לשמש נצרה לנשק הגרעיני. כשייוודע, יהיה מאוחר מדי.

לפי שעה, היוזמה כולה בידי איראן. היא שתחליט באיזה קצב להתקדם לנשק גרעיני - החלטה שתספק לה גם התרעה על התקרבות מבצע לסיכולו, כי בטהראן יניחו שסימנים לכך יגיעו לוואשינגטון ולתל אביב - ומתי להפעיל את רבבות הטילים והרקטות של סוריה, החיזבאללה והחמאס.

כישלון המערכת המודיעינית, הצבאית והמדינית ב-1973 לימד משהו את הדור של שניר ועמיתיו: לקוות שתהיה התרעה, אבל להניח שלא תהיה, ולכן להתכונן לפי "מכפלה של סבירות האירוע בחומרת הנזק". על כן אין נחמה בסבירות נמוכה להתקפה גרעינית איראנית, כי הנתון המחייב הוא חשבון הנזק הבלתי נסבל שייגרם לישראל והיה וההתקפה הלא-מאוד-סבירה תתממש.

הנשיא רונלד רייגן תהה פעם מדוע, אם האיום ההדדי של ארצות הברית וברית המועצות דומה לזה שבין שני יריבים המכוונים אקדח גרעיני זה לרקתו של זה, ארצו אינה חובשת קסדה שתגן עליה מפני הגרעין הסובייטי; זה היה נבט הרעיון של המערכות ליירוט טילים.

לישראל יש סוללות חץ, שמעולם לא נבחנו בקרב ושמערכות המכ"ם שלהן אינן מופעלות במלוא יכולתן, כדי למנוע את שחיקתן. ייתכן שכל הטילים האיראניים, על ראשי הקרב האימתניים שלהם, יושמדו בלא להמיט על ישראל הרג והרס המוניים; אך אין לדעת זאת מראש. האיראנים עשויים להתפתות להעריך שיצליחו לחדור מבעד להגנה. הם רואים כמה אטית ההיערכות הישראלית נגד הקטיושה, הקסאם והגראד וכמה זמן יידרש להפצת ערכות המגן לתושבים המאוימים. טבעי, אם גם במציאות יתברר שמוטעה, להקיש מכך על דלילות ההגנה מפני הטילים האיראניים.

המשרד להגנת העורף

למקרא דו"ח מבקר המדינה והסברי הקצינים-בעור-פקידים שניר וגולד, ברור שהטלת הגנת העורף מפני ראשי קרב גרעיניים, כימיים וביולוגיים על משרד הביטחון לא השיגה את התוצאה המקווה. נדרשת הקמת משרד שעיסוקו היחיד בכך - המשרד להגנת העורף, שיהיה אחראי על מחקר, פיתוח והצטיידות במערכות לאבטחת האזרחים. בין שיוכפף לו גם פיקוד העורף ובין שלא, ברור שלמשרד כזה יהיה קשר הדוק לצה"ל. ממש כפי שלשב"כ, למוסד, לוועדה לאנרגיה אטומית ולמשטרה יש קשרים כאלה ותקציבים משלהם, בלי למקם אותם בצבא או במשרד הביטחון.

השר שיעמוד בראש המשרד להגנת העורף ושיהיה חבר בוועדת השרים לענייני ביטחון (בממשלת בנימין נתניהו, מועמד בולט יכול להיות ח"כ יובל שטייניץ) יידרש לתת לציבור דין וחשבון על מאמציו והישגיו. הוא גם יהיה קשוב יותר משר הביטחון והרמטכ"ל, הטרודים בחזית, למצוקת האוכלוסייה שבעורף.

פתרון ארגוני כזה יועיל לעתיד לבוא. הוא יאחר להשפיע על הפחתת המחיר שייגבה מהעורף בהתנגשות המתקרבת בין ישראל לאיראן, כאזהרת ראש המודיעין הלאומי אדמירל דניס בלייר. סדאם חוסיין המתין חמישה חודשים וחצי - מהפלישה לכוויית באוגוסט 1990 עד פתיחת המלחמה באמצע ינואר 1991 - לפני שתקף את ישראל, וגם אז רק בחומר נפץ. ישראל הסתפקה אז בספיגה, ללא כושר להגנה או להתקפה. בפעם הבאה, מול איראן גרעינית, הסיכון יהיה גדול עוד יותר, ההגנה לא הרבה יותר טובה והלחץ לצאת להתקפה מקדימה רב מנשוא.

כאילו אין די בסכנה חיצונית זו, בדיוק אז יעמוד שוב נתניהו בראש הממשלה - הוא לא הצטיין באיפוק ובשיקול דעת בפרשה דומה ב-1998, מול האיום הביולוגי של עיראק - ובדעתו עולה להפקיד את תיק החוץ בידי אביגדור ליברמן. מותר להפסיק לדאוג ולהתחיל להיבהל.

חלוקת מסכות מגן בסיבובי פאניקה קודמים. השיפור בהתגוננות לא עומד בקצב האיום