הרמטכ"ל גבי אשכנזי מתקשה מצד אחד להאמין לעדויות החיילים שהושמעו במכינת רבין, כי הוא יודע שצה"ל הוא צבא מוסרי. מצד שני הוא מאמין להם, כי הם חייליו ו"לחיילים אין סיבה לשקר". מצד שלישי, הוא משוכנע שאם זה נכון, מדובר בחריגים שבחריגים.

הרמטכ"ל הגיב כמו רוב הישראלים: כאילו שהפרסום ב"בריזה" (עלון המכינה) וב"הארץ" היה הפרסום הראשון על מתקפת צה"ל שלא מפי דובר צה"ל או "במחנה" או מאת הכתבים שנסמכים בדיווחיהם על דובר צה"ל.

דו"ח: צה"ל הפר את הקוד האתי ב"עופרת יצוקה" יורים ובוכים 2009: עדויות החיילים המלאות

אבל מי שרצה היה יכול לקרוא מזמן מידע רב ברשימות ודו"חות של חוקרי אמנסטי אינטרנשיונל, שגבו עדויות ממאות תושבים ברצועה במשך כמה שבועות בינואר ובפברואר. מי שרצה היה יכול גם לקרוא דו"חות והודעות לעיתונות של Human Rights Watch שגם חוקריו היו בעזה. שני ארגונים אלו, אגב, הכעיסו פלסטינים רבים, משום שנדמה שהם יצרו סימטריה בין הכוחות החמושים הפלסטיניים לבין צה"ל ודיברו על "הפרות של שני הצדדים". אבל ההאשמה בסימטריה לא הצליחה להפוך את דיווחי הארגונים האלו לחומר קריאה פופולרי בישראל.

הרמטכ"ל, כמו ישראלים אחרים, היה יכול לקרוא את המחאה החריגה של הצלב האדום, בזמן אמת, בזמן המתקפה, על שצוותים רפואיים אינם מגיעים לפצועים משום שחיילי צה"ל יורים עליהם. הוא או עוזריו היו יכולים לפתוח את אתר האינטרנט המשותף שהקימו ארגוני זכויות אדם ישראליים בזמן המתקפה ואת אתר "בצלם" הגדושים בעדויות ובדיווחים. לו רצתה, לשכת הרמטכ"ל היתה מוצאת במשרדי דו"צ את השאלות הרבות והבקשות לתגובה שעיתונאים זרים הפנו אליו - לפני שפרסמו או שידרו כתבות מפורטות על משפחות שנהרגו בבתיהן מהפצצות והפגזות צה"ל, על פגזי הזרחן הלבן הקטלניים, על ירי על נושאי דגלים לבנים, על ההרס העצום של מפעלים, מטעים, שדות, רפתות, בתי מגורים. הרבה עדויות הוא גם היה יכול למצוא, לו רצה, מעל דפי "הארץ", בחודשיים-שלושה האחרונים.

משפטני צה"ל לבטח קראו את הכל. אולי הם גם קראו את פנייתם של שופטים שהשתתפו בעבר בוועדות חקירה לפשעים בדרפור וביוגוסלוויה ובמזרח טימור, ושמבקשים עכשיו שתוקם ועדה בינלאומית דומה לחקירת "כל הצדדים" במתקפת צה"ל על עזה. הם קראו את העדויות הלא-צה"ליות והסיקו שמדובר ביותר מחריגים, ושיש חשש וחשד שהבעיה אינה רק בהתנהגות של הש"ג, החייל, אלא בהוראות מגבוה, של הדרגים העליונים בצבא ושל הדרג המדיני.

קשה להאמין שהרמטכ"ל, שר הביטחון ועוזריהם לא קראו עד עתה לפחות חלק מהדו"חות הלא-צה"ליים. אבל זה רק טבעי שהם לא יסגירו לציבור שהם מכירים אותם: בסופו של דבר, הם נותני ההוראות שיש מי שדורש לחקור את חוקיותן.

הרמטכ"ל העדיף להישמע מופתע, כאילו הוא אזרח ישראלי רגיל, שמוחק מהתודעה את הדו"חות הלא-צה"ליים, משום שאלו מתבססים על עדויות של פלסטינים. ורוב הישראלים "יודעים" שהפלסטינים משקרים, שלעדויותיהם אין להתייחס ברצינות ולכן אין לייחס חשיבות למי שנסמך עליהן, מנוסה ודייקן ככל שיהיה.

תולדות השליטה הישראלית על הפלסטינים רצופות בעדויות שהישראלים לא האמינו להן וטענו שהן שקריות או גוזמאות. למשל: עינויים בחקירות השב"כ, הקמת התנחלויות על אדמות פרטיות, תנאי מעצר ומאסר משפילים וקשים, הרג אזרחים והתעללויות באינתיפאדה הראשונה, התסכול בשנות "אוסלו" על המשך הכיבוש בשיטות חדשות, הירי הקטלני חסר הפרופורציה בתחילת האינתיפאדה השנייה. מאוחר מדי, הופיעו עדויות ומסמכים שהוכיחו שהפלסטינים אמרו אמת. המפתיע הפעם, אם כך, הוא שעדויות החיילים התחילו לצאת מוקדם, יחסית.