חמשת התחקירים המפורטים שהציג צה"ל לתקשורת משקפים עיסוק מדוקדק בעצים, תוך סירוב עיקש לדון ביער.

מלאכת התחקור, שנמשכה כשלושה חודשים, היתה יסודית ומקיפה (והיא שבה ומעמידה באור מפוקפק משהו את האינסטנט-זיכוי שסיפק הפצ"ר לצבא בפרשת העדויות של בוגרי מכינת רבין, תוך שבוע וחצי). ועדיין, נשארות כמה סוגיות משמעותיות הנוגעות ללחימה בעזה בלא תשובה משכנעת. לפחות נציגי העיתונות הזרה, שראו מקרוב את ההרס וההרג ברצועה, לא התרשמו במיוחד מהמאמץ של צה"ל לאכוף את גרסתו לאירועים על המציאות בשטח.

במשך יותר משעתיים סקרה אתמול קבוצת קצינים בכירים את ממצאי התחקירים בפני העיתונאים. לצה"ל יש תשובות טובות לרבות מהטענות שהופנו נגדו. חלק מהטענות שהציגו החמאס ואפילו האו"ם - הופרכו. במקרים אחרים, נעשו בשטח טעויות שגרמו לתוצאה קטלנית, אבל גם בתקרית שבה מודיעין שגוי הוביל להריגת 21 אזרחים בהפצצה על בית משפחת א-דיה היתה זו שגיאה שאפשר להבינה כשמדובר בלחימה בסביבה כה מורכבת.

הבעיה המרכזית העולה מהתדרוך לעיתונות היא אחרת. פרט לחמש דקות של רטוריקה נלהבת לקראת סיומו, נשמעה בו מעט מדי התייחסות לסוגיות מהותיות העולות מן הלחימה. הנה כמה מהן:

*גם לפי הגרסה הממעיטה של צה"ל, הרגנו בעזה 295 אזרחים, מרביתם נשים וילדים - ועוד 162 גברים שלא הוכח קשר שלהם לפעילות טרור (ארגונים בינלאומיים נוקבים במספר כפול, לפחות, של אזרחים הרוגים). הדו"חות מתייחסים במישרין למות כמה עשרות מהם. כיצד נהרגו כל השאר? מובן שבמלחמה כזו יש נזק סביבתי רב, אבל אם התשובה המשתמעת היא ש"כאשר חוטבים עצים ניתזים שבבים", אין בכך הסבר ממצה.

ההסבר, כנראה, טמון בטיב האמצעים שהופעלו. בצה"ל משתבחים בכך ששיעור עצום מהחימוש שנורה היה חימוש אווירי מדויק. אולם, כשמשליכים פצצת טון על אזור בנוי בצפיפות (ובבתים זולים), גם פגיעה בדיוק ממוצע של שלושה מטרים מן המטרה תביא הרג רב בבתים סביבה. לצד חיל האוויר, הופעלה אש קרקעית מסיווית. פגזי טנקים בלב עזה הרגו אזרחים וכמוהם גם המרגמות החדישות שהפעיל צה"ל (ומרגמה הפוגעת בתוך מרובע של 50 על 50 מטרים אינה "נשק מדויק", גם אם הצבא טוען שכן).

*נכון אמנם שננקטו אמצעי זהירות רבים. אך פיזור מיליוני כרוזים ו-165 אלף שיחות טלפון לבתי הרצועה עדיין לא מבטיחים שלתושבים יהיה בהכרח לאן לברוח, או שתהיה להם חסינות מפגיעה בעת התנועה בשטח הפתוח. צה"ל אמנם הרגיע שפגזי זרחן וארטילריה אחרת נורו רק לשטחים פתוחים, אך הוא מתחמק מלענות לשאלה כיצד מוגדר שטח פתוח. מבדיקה עם תותחנים ולוחמי חי"ר שהשתתפו במבצע, מתברר שההגדרות היו ליברליות למדי ושהמרחק הנדרש מבתים מאוכלסים הלך והתקצר בחלק מהגזרות ככל שהתארכה הלחימה.

*האם הרס הבתים היה "מידתי" כפי שקובע התחקיר? "מידתיות" היא שאלה של פרשנות. לא זה מה שסברו אחדים מהמשפטנים שליוו את התחקיר. ואילו שני קציני חי"ר שמילאו תפקידי מפתח בלחימה מספרים ש"פשוט שיטחנו שכונות".

אין מחלוקת: האויב שבו לחמנו בעזה הוא רשע מרושע, שעשה שימוש ציני באזרחים. נכון גם שצה"ל הרג פחות אזרחים מכפי שהרגו צבאות אחרים בנסיבות דומות. עדיין, מותם של מאות אזרחים פלסטינים נגרם גם משום שלצבא (ולדרג המדיני) היה חשוב מאוד לסיים את המבצע באבידות קלות לכוחותינו. בעזה אומצה תורה שבעל-פה, שגרסה "אפס סיכונים" לחיי חיילים גם אם תיתכן פגיעה, לצורך כך, באזרחי האויב.

קצין בכיר הסביר אתמול שהוא "מסרב להתנצל על כך שנהרגו לנו רק עשרה חיילים בעזה", וטען כי "פעלנו בעזה לפי רוח צה"ל". אך בצבא יש דווקא מח"טים הטוענים (בלחש, כדי שהרמטכ"ל לא ישמע) שמדיניות הפתיחה באש היתה מופרזת ומתירנית מדי. לא כל הקצינים מסכימים עם הנחת היסוד, שלפיה כל התחשבות נוספת בחיי אזרחים פלסטינים היתה עולה בהכרח בהרג חיילים רבים. לפעמים, אפשר גם אחרת. בארבע השנים הראשונות של האינתיפאדה התנקש חיל האוויר בחיי עשרות מחבלים ברצועה, תוך הרג מסיווי של חפים מפשע. בכל פעם שכתבים הציגו שאלות, ענו בצבא שאין ברירה אחרת. עד שבא אליעזר שקדי כמחליפו של דן חלוץ בפיקוד על החיל, והוריד את הרג האזרחים בקרוב ל-70%.

ההתנהלות הישראלית בעזה ב"עופרת יצוקה" מחייבת דיון ציבורי מעמיק יותר, שאינו מתמצה ב"כל הכבוד לצה"ל". זה כבר לא יקרה, כנראה, בסיבוב הזה של הלחימה. לא אצל הרמטכ"ל הנוכחי (שהעדיף לשלוח אתמול את סגנו להתייצב מול המיקרופונים), לא באווירה הציבורית העכשווית, גם לא במציאות תקשורתית שבה די בסדרת שיחות טלפון נזעמת מדובר צה"ל כדי להסב, תוך דקות, את הכותרות בכמה מאתרי האינטרנט לנוסח יותר מחמיא לצבא של כולנו.