הרבה יותר משנאום בר-אילן של בנימין נתניהו היה דומה, ולו ברמז, לנאום הפיוס של ברק אובמה, הוא החזיר את המזרח התיכון לימי ציר הרשע של ג'ורג' בוש. במקום לדבר אל השכנים "בגובה העיניים", כפי שהתיימר, ראש הממשלה דיבר אל הפלסטינים כדבר מבוגר אחראי לילד טעון טיפוח. זה היה שיח פטריארכלי- קולוניאליסטי, כמיטב המסורת הניאו-שמרנית, מבית היוצר של "מרכז שלם"; הערבים היו ונותרו אנשים רעים, טרוריסטים כפויי טובה. היהודים הם כמובן הטובים, אנשים רציונליים שדואגים שיהיה לילדים שלהם באיתמר פעוטון. שום אמפתיה לפליטים מיפו שאיבדו את עולמם, אף מלה על זיקתם של המוסלמים לירושלים, בדל ציטוט מהקוראן, שורה מהשירה הערבית.

דבריו של נתניהו לא נועדו לחדור ללבם של מאות מיליוני הצופים של אל-ג'זירה ברחבי העולם המוסלמי. הוא רצה לפייס את המתנחלת ציפי חוטבלי מהליכוד, לחיות בשלום עם המתנחל אביגדור ליברמן מישראל ביתנו ולסתום את טענותיו של אובמה. תביעתו להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי לא הותירה לו סיכוי לפייס אפילו את הערבים אזרחי ישראל. הצהרתו שירושלים תהיה "בירתה המאוחדת" של ישראל, רק של ישראל, טרקה את הדלת בפני העולם המוסלמי.

חברון של נתניהו היא רק עיר האבות של העם היהודי. לערבים לא עומדת שום זכות אבות. רק מכיוון שהפלסטינים נתקעו שם ומסרבים ללכת, בלית ברירה, מכיוון שאובמה לוחץ - "ניתן להם מדינה". אך זאת, יידעו כולם, בתנאי שהפולשים הזרים הללו יוכיחו לנו שהם יודעים לאכול בסכין ומזלג. בעצם, מוטב בלי סכין. וגם אז, כשנרשה להם להניף דגל, לא נסכים שיהיה להם צבא ולא ניתן להם רובים. אנחנו גם נשלוט במרחב האווירי שלהם ובגלי הרדיו. ירצו - יאכלו, לא ירצו - לא צריך.

פירוזה של המדינה הפלסטינית הוזכר גם במתווה קלינטון, בהבנות טאבה ובהסכם ז'נווה. כך גם מימוש זכות השיבה בפלסטין ולא בישראל. ההבדל בינם לבין נאום בר-אילן אינו טמון רק בכך שהכירו בזכותם המלאה של הפלסטינים על הגדה ומזרח ירושלים. ההבדל מצוי בטון של הדברים, בנימה המשפילה, ובחוסר הכבוד ובחמיצות שנטפו מנאומו של ראש הממשלה. ככה לא מפרקים חומת איבה בין שני עמים, כך לא בונים אמון. קשה להאמין שיימצא מנהיג פלסטיני אחד שיקנה את הסחורה הפגומה של נתניהו בעטיפה המקומטת של בר-אילן. המתנחלים יעשו מן הסתם קולות של מחאה, אך ספק אם יהיה בכך כדי להרשים את הנואם מקהיר שנתניהו עבר מהפך.