בלי בג"ץ ובלי "בצלם", רמס שלשום החמאס את האיום שנשקף לו מאחת הקבוצות החמושות ברפיח, המזוהות עם אל-קאעדה וגרורותיו. זו בדיוק אותה גישה שהפגינו ממשלת לבנון וצבאה נגד טרוריסטים שפעלו בהשראת אל-קאעדה במחנה פליטים בצפון המדינה, לפני קרוב לשנתיים. נדמה שראשי החמאס אינם צריכים כעת לחשוש מגינויים פומביים של האו"ם בשל ההרג שביצעו בפעילי הפלג, הקיצוני אף יותר מהם. גם אין זה סביר שמי מאנשי הזרוע הצבאית של החמאס יכה על חטא - וינפק בקרוב וידוי רווי חרטה בדבר ההסתערות על המסגד, שבה נהרגו לפחות 24 בני אדם, בהם שישה אזרחים לא חמושים, ונפצעו כ-125.

ההרג ברפיח מעיד שהחמאס מוטרד כעת מאוד מהעלייה בהשפעתן של הקבוצות האולטרה-קיצוניות שבתחומי שליטתו. במשך תקופה ארוכה נקט הארגון גישה של הבלגה. אבל הפלג הספציפי שהותקף ברפיח, שאנשיו יזמו את ניסיון הפיגוע ההזוי משהו נגד צה"ל, באמצעות "סוסי נפץ" במעבר קרני לפני כחודשיים, הגדיש את הסאה: הכרזת מנהיגו על הקמת אמירות איסלאמית ברצועה היתה קריאת תיגר ישירה על השלטון, שהגיב עליה בברוטליות.

הפלגים השונים פועלים ברצועה זה שנים אחדות. לרוב החמאס העלים מהם עין ולעתים אף רתם אותם לצרכיו. פלג בולט כזה, "צבא האיסלאם", הקשור בחמולת דורמוש הגדולה ממרכז הרצועה, נטל חלק בחטיפת גלעד שליט. רק כשסיבך את משטר החמאס בחטיפת כתב הבי-בי-סי אלן ג'ונסטון, לפני כשנתיים, הגיבו מנגנוני הביטחון של השלטון באלימות רצחנית (וחילצו לבסוף את הכתב).

אבל פעילות הפלגים רק התרחבה. בשנת 2008 בלבד פוצצו אנשיהם 36 בתי קפה-אינטרנט, שרפו מוסדות הקשורים בנצרות ותקפו בתי ספר זרים. החמאס העדיף בדרך כלל להתעלם - ואף לא נקט צעדים כשמצרים טענה כי מבצעי פיגוע בקהיר, לפני כמה חודשים, התאמנו למשימתם בעזה.

רק בשבוע שעבר הכחיש החמאס דיווח שפורסם ב"הארץ", ולפיו חברו לקבוצות הקיצוניות עשרות פעילי טרור זרים שהסתננו לרצועה מסיני - חלקם בוגרי המערכה נגד האמריקאים בעיראק. בפועל, הפלגים הבריחו נשק לרצועה דרך המנהרות וקיימו מחנות אימונים בחורבות גוש קטיף. במקרים מסוימים המשיך החמאס להשתמש באנשי אל-קאעדה למטרותיו. הם עשו בשבילו מלאכות מלוכלכות כמו הפיצוץ בחתונת אחיינו של מוחמד דחלאן בעזה בחודש שעבר, שבו נפצעו עשרות אנשים. על-פי דיווחים מהרצועה, מפקדים בדרג של מח"טים בחמאס אף כרתו בריתות מקומיות עם אנשי הפלגים הקיצוניים.

אבל שלשום, בדרשה במסגד אבן-תימיה ברפיח, עשה מנהיג אחד הפלגים המכונה "ג'נוד אנסאר אללה" ("חיילים תומכי אלוהים"), עבד א-לטיף מוסא, שגיאה פטאלית כשהכריז, מול מצלמות טלוויזיה, על "הולדתה של אמירות איסלאמית בעזה". הטעות הובילה למתקפת החמאס וגם עלתה למוסא בחייו.

בין החמאס לשלוחות אל-קאעדה ברצועה יש פער אידיאולוגי מהותי, גם אם לצופה הישראלי הם נראים כגוונים שונים של שחור. העמדות הקיצוניות של הפלגים הללו נפלו על אוזן קשבת ברצועה, בעיקר בקרב תומכי הזרם הסלפי, הקיצוני מבחינה דתית, שתמיד קרא בעבר להתרחק מפוליטיקה. אבל העלייה בפעילות אל-קאעדה בפקסיטאן ובאפגניסטאן עודדה את הסלפיון להתעניין בטרור ובזירה הפוליטית. בסוף 2007 נאמד מספר החברים בקבוצות הקיצוניות בעשרות. היום מדובר במאות.

הסבר אפשרי אחד להקצנה קשור במצור החמור שמטילה ישראל, ובחיי היום-יום הקשים ברצועת עזה. אבל זה אינו הסבר מספק. חשובה ממנו, כנראה, העובדה שהחמאס - בייחוד לאחר כישלונו ב"עופרת יצוקה" בינואר ודבקותו בהפסקת האש מאז - מצטייר אצל חלק מהעזתים כארגון "צמחוני" כמעט, שאינו מעז לשוב ולהתעמת עם ישראל. לחמאס יש סיבות טובות לכך: הוא זקוק לשקט כדי לשקם את הרצועה ולשוב ולבסס את שלטונו בה. אבל כשהקיצונים נוקטים ריסון יחסי, זו שעת העדנה לארגונים קיצוניים עוד יותר.

במערכת הביטחון הישראלית עקבו בסוף השבוע בעניין אחר האירועים, וקשה להניח שהזילו דמעה - לא על הדם שנשפך, גם לא על התוצאות. בסופו של דבר, ניצחון החמאס לא עמד לרגע בסימן שאלה. הכוח בידיו - והפלגים אינם מסוגלים להציב בפניו אתגר צבאי ממשי. לעומת זאת, קשה עדיין לאמוד את ההשלכות ארוכות הטווח של האירוע: האם הרצחנות שנוקט החמאס ברצועה (בעבר הפעיל שיטות דומות נגד הפתח) לא תפגע לבסוף גם בלגיטימציה שלו בעיני העזתים? מה שלפני שנתיים-שלוש נראה כשלטון הרוב, ללא עוררין, נראה היום יותר ויותר כמשטר של פחד.

האימאם עבד אל לטיף מוסא