אם תזדמנו בימים הקרובים למחנה הפליטים ג'ילזון ותשאלו לבית השאהיד, ישאלו אתכם עוברי האורח, לאיזה שאהיד אתם מתכוונים, לראשון או לשני? בשבוע שעבר קברה ג'ילזון בתוך יממה שניים מבניה: עבד אל-קאדר בדאווי, בן 17 במותו ומוחמד רמחי, בן 21 במותו. בדאווי, שנסיבות הריגתו לוטים בערפל, היה תלמיד כיתה י"ב; רמחי היה בנו של ג'מאל רמחי, שאמו, אסתר יעקב שחרור, היתה יהודייה, ודודתו גרה בחיפה. שני הצעירים נורו למוות במרחק כמה מאות מטרים וכמה שעות זה מזה. שניהם נורו ממרחק רב בידי החיילים, כדורי צלפים שבשני המקרים כוונו היישר אל לבם.

כמה מאות מטרים הפרידו בין השניים לבין החיילים. עמק הזיתים, שבו היינו השבוע, חוצץ ביניהם. במרחק הזה, אין סיכוי שהם סיכנו את חיי החיילים או המתנחלים, שעמדו ליד גדר ההתנחלות הסמוכה, בית אל. בשני המקרים אפשר וצריך היה להשתמש באמצעים אחרים כנגדם, גם אם נכונה טענת צה"ל שהשניים יידו בקבוקי תבערה. גז מדמיע? אש באוויר? כדור לרגל? מה פתאום. רק אש חיה וקטלנית, מכוונת היטב, כדור בודד ללבו של כל אחד מהצעירים הללו, הכל על מנת להרוג, להרוג ולהרוג, הוצאות להורג בלא משפט ובלא סיבה מספיקה.

בפעם הראשונה היו אלה חיילים מגדוד "לביא", בפעם השנייה, חיילי חטיבת "כפיר", כך נמסר, ובשני המקרים חיילי צה"ל, אריות כולם, ששוב הרגו צעירים פלשתינאים לשווא.

"אתה יודע איך החייל הורג? סלח לי אם אני אומר לך. החייל שם רגל על רגל, מעשן סיגריה, שותה קפה, והורג את הבן שלי, כמו שהורגים חתול. אני אבא שלו והלב שלי נשרף", קונן השבוע בדמעות בן היהודייה, ג'מאל רמחי, האב השכול, שתמונת בנו המת כבר תלויה על חזהו.

נכד היהודייה, מוחמד רמחי, עבד בעבודות מזדמנות. אביו עובד כנהג באונרוו"א ובביתם שבירכתי מחנה הפליטים הקטן והעלוב, מתגוררות עשר נפשות. בן דודו של מוחמד, שנשא את אותו השם, נהרג כאן בשלהי שנות ה-90. בן 17 היה במותו.

ביום רביעי בשבוע שעבר שב מוחמד מעוד יום עבודה במחסן בגדים בג'יפנה הסמוכה, וישב לאכול ארוחת צהריים. אביו ישן. הוא אומר שבנו אהב אורז. אחר כך יצא מוחמד מהבית. את הלוויית בדאווי, החלל מיום אתמול, החמיץ, אבל הוא יצא לכיוון קריית החינוך של המחנה - שני בתי הספר המטופחים של אונרוו"א, לבנים ולבנות, שנמצאים זה מול זה על הכביש הראשי בכניסה למחנה - מול בתי הרעפים של התנחלות בית אל. תלמידי בתי הספר בדיוק קיימו הפגנה במחאה על הריגת חברם, הבעירו צמיגים וניסו ליידות אבנים, ואולי גם בקבוקי תבערה, בקלעים מאולתרים, שספק אם יכולים לחצות את העמק, וודאי לא לפגוע בחיילים במגדל המשוריין ובג'יפ הממוגן, שניצבו מעבר לעמק הזיתים.

מוחמד היה זקן המפגינים, מוקף בעשרות ילדי בית הספר היסודי. אחיו הצעיר, סוהייב בן ה-17 שהיה אתו, מספר שמוחמד הורה לו לפנות מהמקום את בני הדודים הקטנים שלהם, פן יבולע להם. סוהייב אומר שלפתע שמע שתי יריות, האחת פגעה בקיר והשנייה חדרה הישר ללבו של אחיו מאחור. רגע קודם לכן ראה את אחיו מניף ידיו אל על וקורא קריאות דתיות.

מכונית חולפת הבהילה את מוחמד הגוסס לבית החולים הממשלתי ברמאללה. כעבור שבע שעות הוא מת על שולחן הניתוחים. במכשירים הסלולריים של בני המשפחה ישנה כבר, כרגיל, תצוגה מתמדת של תמונות המוות: הנה החור בחזהו של מוחמד, הנה הוא עטוף בתכריכים, ופניו חיוורות ושלוות.

האב ג'מאל: "אמא שלי יהודייה, אני עבדתי אצל יהודים, אני אוהב יהודים וערבים ואני רוצה להגיד, שכל העולם ישמע: אף פעם לא שמעתי על מישהו במחנה שירה על החיילים או המתנחלים. הילדים הקטנים עלו למעלה, לא התקרבו לחיילים. הם צעקו, זה רגיל, והם שרפו צמיגים - וגם זה רגיל. הרי יום קודם, אחד נפל אצלנו. הדם של הילדים שלנו נשרף כל פעם שמישהו נהרג אצלנו. אז הם הפגינו. אבל בשביל מה עוד דם? החייל הזה, שראה את הילד תופס אבן או בקבוק, הרים את האם-16 וירה בו. זה חבל או לא חבל? הילד שלי עשה משהו מסוכן כזה? מה עשה הבן שלי? לא הרים נשק ולא הרים סכין. רק כי הרים ידיים וקרא אללהו אכבר? כל יום הורגים לנו מישהו.

"הנה זה הבן הקטן שלי וזה הבן של הבת שלי, ילדים קטנים. הם הולכים לבית הספר ואני מפחד עליהם. תגיד לי, הילדים האלה עושים סיכון לחיילים? הם מפחדים עכשיו ללכת לבית הספר ולהיהרג כמו מוחמד.

"כששמעתי שמוחמד נפצע, כמעט ושמתי את הלחם שאכלתי בתוך האוזניים. השתגעתי. נגמרתי. כשהגעתי לבית חולים ידעתי שהוא נגמר. הרופאים אמרו שיהיה בסדר, אבל אבא יודע. ראיתי אותו וידעתי שהוא נגמר. עד עכשיו אני לא מתעורר. אני לא מאמין. אני לא עשיתי כלום, הבן שלי לא עשה כלום, ורק אלוהים יודע מה יש בלב של החייל שהרג אותו.

"אני עבדתי בבית אל. עבדתי במסעדה אצל עזרא מעופרה. היה אוהב אותי כמו הבן שלו. הבת שלו חמוטל והבן שלו אהרון, כולם מכירים אותי בבית אל. מכירים את ג'מאל שאמא שלו יהודייה. הייתי מביא את האוכל לחיילים במסעדה. לפעמים שכחו את הנשק והייתי מחזיר להם. שמרתי להם על הנשק. הייתי עושה להם פלאפלים וסלטים. הם אהבו את האוכל שלי, החיילים. מה שמו של הגדול אצלכם, הכי גדול? אולמרט. את המלה הזאת אני אומר לו מג'ילזון, מבן אדם שאמא שלו יהודייה: מספיק. מספיק, אני אומר לו".

נסיעה קצרה בסמטאות המחנה, והנה בית השכול השני. המראות דומים, חבורת גברים קודרי מבט בחדר האבלים, תמונות ההרוג על הקירות, כרזות ענק על קיר הבית, נמתחות למטה בבקבוקי מים משפחתיים. וגם השאלות זהות, מעיקות מאוד: האם הילדים האלה סיכנו את חיי החיילים? האם אי אפשר אחרת? למה?

המתאבלים כאן נראים יותר חמורי סבר, והאב השכול נסער פחות מג'מאל רמחי בבית השכול הקודם. אבל גם תמונות המוות בסלולרי דומות: עוד גופה עטופה בתכריכים, שוב החור הנורא בחזה ופני המוות הצעירות, כאן הן צעירות עוד יותר.

נהג המונית, מוחמד בדאווי-זייד, היה בדיוק בביקור בחלב שבסוריה, בזמן שבנו, עבד אל-קאדר, תלמיד תיכון בן 17, נהרג. גם הוא נהרג מול בתי בית אל המגודרת, המאובטחת והשמורה, מעברו השני של עמק הזיתים. זה היה ב-14 בחודש, ביום שלישי שעבר, בשעת ערב לא מאוחרת. עבד אל קאדר הסתובב לא הרחק מבית הספר, לא ברור כמה חברים היו אתו, אולי שניים אולי שלושה, איש לא יודע, ובעצם כלום לא ברור.

האבא אומר ששמע שבנו הדליק סיגריה בחשיכה ומיד אחר כך נורה הכדור הקטלני ללבו. עד שהגיע הדוד שהוזעק למקום כבר היו שם כוחות צבא ומשטרה ואמבולנס. הדוד אמר לחיילים שהוא האבא, אבל החיילים לא נתנו לו להתקרב. אחרי שעתיים העבירו להם את הגופה של עבד אל-קאדר. למחרת היום הגיע האב מסוריה. הם מספרים שעבד אל-קאדר רצה להיות חשמלאי רכב כשיהיה גדול. הם קברו אותו בשלוש אחר הצהריים, כשעה וחצי לפני שנפל החלל הבא במחנה.

"בחודשים האחרונים ניכרת עלייה במספר האירועים של השלכת בקבוקי תבערה בגזרת בנימין", מסר דובר צה"ל, "ורק בשבוע שעבר נרשמו שלושה מקרים, מתוכם שניים באזור ג'ילזון, שבהם פגעו כוחות צה"ל במחבלים שהחזיקו בידיהם בקבוקי תבערה בוערים, טרם השלכתם. דובר צה"ל מבקש להבהיר כי בקבוק תבערה הנו נשק לכל דבר ועניין, שפגיעתו מסכנת חיים.

"בשני המקרים שאליהם מתייחסת הכתבה, זוהו מחבלים על ידי כוחות צה"ל, כאשר בידיהם בקבוקי תבערה בוערים, המוכנים להשלכה לעבר עמדת צה"ל במקום ולעבר בתי היישוב בית אל, תוך הצבת איום על חייהם של החיילים ושל תושבי היישוב. לכן, הירי שבוצע היה הכרחי, על מנת למנוע סכנת חיים. צה"ל לא יעמוד מנגד נוכח איום על חיי החיילים ותושבי האזור וימשיך לפעול על מנת להעניק ביטחון לתושבי יהודה ושומרון".

---

מחלת לב, לא דחיפה מחייל

תגובה לכתבה במדור זה מ-10 באוקטובר, על מותה של מרים עיאד בעת פשיטת צה"ל על ביתה באבו-דיס

ראשית, תגובתי מייצגת את עמדתי בלבד, כחייל מילואים שהשתתף באירוע המתואר. איני מייצג את צה"ל או את דוברו. בכתבה הדגשתם את תפקידו של החובש באירוע. היות שהייתי הרופא שטיפל באשה, היה צריך לכתוב "רופא" בכל הפעמים בהן נזכר ה"חובש".

פעילות צה"ל באותו לילה נועדה לבצע מעצר של פעיל חמאס מבוקש שהיה ידוע כי הוא נמצא במקום, ולא כדי לבצע חיפוש. בעת המעצר, הוצאה האשה מהבית והתבקשה לשבת על מעקה בגובה של כ-60 סנטימטרים בכניסה אליו. לפתע איבדה את הכרתה ונפלה לאחור מבלי שאיש מהחיילים נגע בה.

כרופא שליווה את הפעילות, הוזעקתי למקום והגעתי בתוך חמש דקות. בהגיעי, דיווחו לי בני המשפחה שהאשה, כבת 60, סובלת מיתר לחץ דם, מסכרת, וממחלת לב קשה. אני וצוות של ארבעה חובשים בפיקודי ביצענו בה פעולות החייאה במשך חצי שעה, ורק משאלה כשלו קבעתי את מותה ודיווחתי על כך לבני משפחתה. אמבולנס של הסהר האדום הורשה להגיע לבית ואף פינה את גופתה.

לדעתי המקצועית, גורם המוות היה מחלת הלב של האשה ולא החבלה בראש כתוצאה מהנפילה, שהיתה שטחית ומזערית. להבנתי וניסיוני הרפואי, ראשית איבדה האשה את הכרתה ורק אחר כך נפלה לאחור.

בכותרת המשנה נכתב, ש"החיילים נכנסו לבית... לבצע חיפוש. אחד מהם כנראה דחף את סבתא מרים אל גדר האבן. היא נפלה, נחבטה בראשה ומתה במקום. צה"ל אומר שמתה מהתקף לב". נכון היה לכתוב: "החיילים נכנסו לבית לבצע מעצר של פעיל חמאס. סבתא מרים, שהיתה חולת לב, איבדה את הכרתה בעודה יושבת על גדר האבן. כתוצאה מכך נפלה, נחבטה בראשה ומתה במקום. הרופא שטיפל בה קבע שמתה מהתקף לב".

ד"ר יובל אור, מזכרת בתיה

ג'מאל רמחי. "אתה יודע איך החייל הורג? שם רגל על רגל, מעשן סיגריה, שותה קפה, והורג את הבן שלי"