1. אין מפלגת מרכז

יו"ר ש"ס, אלי ישי, היה הראשון לסמן את קו השבר המדיני של בחירות 2009: חלוקת ירושלים. קשה להאמין שהססמה החבוטה הזאת עוד עובדת, 13 שנה אחרי שבנימין נתניהו השתמש בה בהצלחה נגד שמעון פרס. אבל היא חזרה בגדול.

זה התחיל במגעים הקואליציוניים שניהל ישי עם יו"ר קדימה, ציפי לבני, ונמשך בנאומו השבוע של נתניהו בפתיחת מושב הכנסת, שבו הבטיח שלא ינהל משא ומתן על ירושלים. נתניהו לא יכול לפגר אחרי ישי, שמתחרה על אותם מצביעים.

צריך להבין: ישי ונתניהו אינם מתנגדים רק לחלוקת ירושלים בפועל, אלא לעצם העלאתה כסוגייה במו"מ עם הפלשתינאים. מכיוון שממשלות ישראל, לרבות ממשלת נתניהו, התחייבו בעבר שירושלים תהיה חלק מהדיונים על הסדר הקבע, משמעות עמדתם היא שבבחירות הקרובות יתמודדו שני מחנות פוליטיים מובהקים: השמאל, שתומך במו"מ עם הפלשתינאים, והימין, שמתנגד לו. זה ההבדל בין קדימה והעבודה מצד אחד, לבין ש"ס והליכוד מצד שני. זו גם התוצאה הברורה של בחירת לבני לראשות קדימה. אין "מפלגת מרכז" במפה הפוליטית הנוכחית.

בשלב הזה של הקמפיין פונה כל מחנה למצביעיו המסורתיים, ל"בסיס". זו שעתן היפה של העמדות האידיאולוגיות, שיטושטשו בהתקרב יום הבחירות. מנהיגי השמאל, לבני ויו"ר העבודה, אהוד ברק, נרתעים מדיבור מפורש על נסיגה משטחים או על חלוקת ירושלים. למתמודדים בבחירות אין חופש דיבור כמו לראש הממשלה היוצא, אהוד אולמרט, שהציע חסות בינלאומית להסדר במקומות הקדושים. לכן הם מסתפקים ברמזים: לבני - בהתעקשותה להמשיך במו"מ עם אבו-עלא, וברק - בתמיכתו ביוזמה הערבית, שדורשת מישראל לצאת מכל השטחים ולהפוך את מזרח ירושלים לבירת המדינה הפלשתינית.

2. לא לריב עם פרס

הנשיא שמעון פרס דיבר השבוע בכנסת בשבחי היוזמה הערבית. נשיא המדינה אמור להתעלות מעבר לוויכוח הפוליטי, ולא לעסוק בנושאים מעוררי מחלוקת. נסיגה ישראלית מוחלטת מהשטחים ופתרון "צודק ומוסכם" לבעיית הפליטים, כפי שכתוב ביוזמה הערבית, אינם בקונסנסוס בישראל; בעצם, אין נושא ששנוי יותר במחלוקת. ובכל זאת, איש בימין לא תקף את פרס על "התערבותו בפוליטיקה" כביכול, וגם לא על הדמיון המדהים שבין נאומו להצהרות ברק.

מה קרה? האם בימין מכבדים את זקן השבט, ומוכנים לסלוח לו על חריגתו מהשתיקה הנשיאותית, או שיש כאן גם שיקולים פרקטיים? ביום שאחרי הבחירות, פרס עשוי להיות האיש הכי חזק במערכת הפוליטית. אם יתגשמו הסקרים וההערכות שנשמעו השבוע במזנון הכנסת, גוש הימין יזכה לרוב בכנסת ה-18, אך קדימה עשויה לצאת מהבחירות כסיעה הגדולה ביותר. פרס יצטרך להחליט על מי יטיל ראשון את הרכבת הממשלה הבאה - לבני או נתניהו. על ראש הסיעה הגדולה, או על מנהיג הגוש הגדול. במצב כזה, חבל לליכוד לצבור אצלו נקודות שליליות כבר מעכשיו.

יריבי נתניהו ינסו לטעון נגדו שעמדותיו הנוקשות יקלעו את ישראל לעימות בלתי נמנע עם ארה"ב, שתחתור לקדם את תהליך השלום אחרי הבחירות. אפילו אם נתניהו יתגמש אחרי שייבחר, כפי שעשה בעבר, זמן יקר יתבזבז על מציאת נוסחה שתרצה אותו. אם ברק אובמה ייבחר ביום שלישי לנשיאות, השמאל ינסה לנכס אותו לטובתו, ולהזהיר שביבי מוליך את ישראל למשבר מדיני. נתניהו מוכן לזה: לפני כשנה הוא נפגש לראשונה עם אובמה, כששניהם חלפו באותו נמל תעופה באמריקה. בשובו לארץ סיפר נתניהו בהתפעלות על הכריזמה של המועמד, על אף שהעריך אז כי אובמה יפסיד להילרי קלינטון.

ההחלטה על הקדמת הבחירות מעמידה בסימן שאלה את תוקף ההצעות שהעבירו אולמרט ולבני לפלשתינאים. אולמרט הציע לסגת כמעט מכל השטחים, ולבני ניהלה שיחות על "טאבה פלוס". האם הנוסחאות האלה יחייבו את הממשלה הבאה? מבחינת לבני, אין בעיה. היא תמשיך באותו תהליך, בלי קשר לתפקיד שתמלא. נתניהו, שמתנגד לכל נסיגה או ויתור, יטען שכל עוד אין הסכם חתום, כל ההצעות של קודמיו הן אבק ברוח. הוא יישען על ההבנה בין לבני לאבו עלא, ששום דבר לא מוסכם עד שהכל מוסכם, כלומר שאין תוקף להצעות והבנות חלקיות, וינסה להציב תנאים להמשך המו"מ כפי שעשה בתהליך אוסלו.

3. לבני כבר לא להוטה

ביום חמישי הקרוב תבוא לירושלים שרת החוץ האמריקאית, קונדוליזה רייס, כדי לסכם את תהליך אנפוליס. רייס להוטה להישג, ורוצה להפיק מסמך ישראלי-פלשתיני, שייראה כדיווח פורמלי לקוורטט על מה שהושג בשנה של דיונים. מעין בחינת סוף שנה, או עבודת גמר של צוותי המו"מ, שתוצג לראווה בפסגה בשארם א-שייח ב-8 בנובמבר. רייס תנסה להוציא מהצדדים מסמך עם תוכן, ולא רק התחייבות כללית שהשיחות יימשכו, או משהו דליל אחר.

לפי כל העדויות, רייס ציפתה וקיוותה שלבני תרכיב ממשלה חדשה, ותבוא אתה לשארם עם מנדט מחוזק לקידום התהליך המדיני. גם בבית הלבן האמינו שלבני תצליח. מערכת הבחירות בישראל יוצרת היפוך תפקידים. בחוגים המקורבים למו"מ המדיני רווחת הדעה שלבני אינה להוטה לצאת לשארם. היא יודעת שכל מה שתגיד שם, וכל מסמך שתסכם עם רייס והפלשתינאים, ישמש את נתניהו וברק כדי להציגה כוותרנית והרפתקנית חסרת ניסיון (בלשכתה לא ידעו השבוע לומר אם לבני תיסע). ואילו אולמרט, שיחסיו עם רייס היו מתוחים והתאפיינו במריבות ומחלוקות, רוצה שהוועידה בשארם תצליח ותניב מסמך מפורט ככל האפשר. כך ייהנה אולמרט מפרס כפול: גם יביך את לבני, וגם ישאיר אחריו מורשת מדינית.

הרושם בישיבת הפתיחה של מושב הכנסת היה שמכל הטוענים לכיסאו, אולמרט תומך בלבו בנתניהו. ברק ולבני הביאו לסילוקו מהתפקיד, בשעה שנתניהו היה בסך הכל ראש אופוזיציה נאמן. מעל הדוכן שיבח ביבי את אולמרט על החלטותיו הביטחוניות, וקרא לו להחזיר את גלעד שליט מהשבי. היה כאן איתות פומבי שהליכוד יהיה גמיש מהרגיל ביחס לשחרור אסירים פלשתינאים, אם אולמרט ישיג עסקה עם חמאס. העיקר שיסגור את התיק הזה לפני חילופי השלטון.

4. חשש ממחטף באי-1

בקהילה הבינלאומית לא מוטרדים רק מהשאלה אם ואיך יימשך המו"מ הישראלי-פלשתיני אחרי הבחירות, אלא גם מהמצב בשטח. דיפלומט זר, בעל ניסיון ארוך כאן, נסע לפני כמה ימים למעלה אדומים כדי לצפות על הגבעות שמול ההתנחלות, עליהן מתוכננת שכונת "אי-1" ובה אלפי דירות. הממשל האמריקאי סיכל עד היום את התוכנית, בנימוק שבניית השכונה תבודד את מזרח ירושלים משאר חלקי הגדה המערבית, ותמנע מהפלשתינאים להקים בעתיד מדינה בעלת רצף טריטוריאלי.

הדיפלומט התבונן במטה המשטרה שהוקם באי-1, בכביש הגישה ובעבודות הפיתוח על הגבעות, ותהה אם מישהו מכין כאן הפתעה אסטרטגית: ניצול תקופת המעבר בין הממשלים באמריקה כדי לקבוע עובדות ולהתחיל בבניית דירות מגורים. תקופות כאלה מועדות למהפכים ביחסי ישראל וארה"ב, ומישהו בירושלים עשוי לקוות שג'ורג' בוש יתכונן להעברת השלטון ויעלים עין מבנייה באי-1.

אולמרט, שחזר השבוע לפעילות מלאה, מתכנן ביקור פרידה אצל בוש. על אף שיתקיים בצל מערכת הבחירות והמשבר הכלכלי, זה יהיה ביקור חשוב: זו ההזדמנות האחרונה של שני המנהיגים הפורשים להשאיר אחריהם מורשת. חבל יהיה אם יבזבזו אותו על חילופי צ'אפחות, שיחות כדורגל ושאלות על המשפחה.

מלמעלה: עבאס, בוש ואולמרט בוועידת אנאפוליס; עבדאללה מלך סעודיה; אנשי ימין באזור אי-1 ממזרח לירושלים; לבני ורייס


תצלומים: אי-פי, רויטרס ותומר נויברג / ג'יני