סקר דיאלוג ציפי לבני מרבה לצחוק בימים אלה. יש לה צחוק מתגלגל, בריא. כשמישהו סיפר לה שאהוד ברק מקבל 10 מנדטים בסקרים האחרונים היא התגלגלה מצחוק. משהו במספר העגול הזה, 10, גרם לה לפרץ של צחוק. היא לא תאמר, כמו אולמרט במארס 2006, "קדימה את הבחירות הללו כבר ניצחה, השאלה בכמה", כי היא יותר זהירה ויותר ממושמעת. וחוץ מזה, ברק אינו הבעיה שלה. נתניהו הוא הבעיה שלה. מערכת הבחירות של 2009, מערכת הבחירות הראשונה בתולדותיה של ישראל שלא מתמודד בה ראש ממשלה מכהן, מה שהופך את כל המתמודדים לנגישים מאוד - נפתחת במירוץ צמוד, ראש בראש, בין הליכוד לקדימה.

איור: עמוס בידרמן

ברק יכול לדקלם עד שגרונו יצטרד כי קדימה היא "מפלגת אווירה" וכי "בסוף", העם יבין מי ניהל את המדינה בשנה האחרונה, מי הזיז דברים, מי קידם מהלכים, מי שמר על בית המשפט העליון ומי הביא את הרגיעה בשטחים. עובדתית, הצדק עם ברק, אבל בשלב מוקדם זה בקמפיין, לבני מתמודדת על ראשות הממשלה וברק נלחם על חייו הפוליטים ועל גורלה של מפלגת העבודה המצטמקת, שעלולה לגמור כמו הליכוד ב-2006, עם 12 מנדטים, פלוס מינוס.

לבני מצטיירת כסוג של מועמדת מחאה כמעט "אאוטסיידרית", אף על פי שהיתה חלק בלתי נפרד מהממסד מהממשלה, מהשלטון. ברק, למרות שהוא חזר למערכת לפני יותר משנה, נראה כמשהו ישן-נושן, כמעט מאובן. לבני הצליחה לברוא את עצמה ואת מפלגתה מחדש, שנה אחרי שקדימה הוספדה. ברק מסובך עם מפלגת העבודה והיא אתו, כשלא ברור מי החטוטרת ולמי היא מחוברת.

זו מערכת בחירות ייחודית לא רק מפני שנעדר ממנה ראש ממשלה מכהן, אלא משום שיש בה שני ראשי ממשלה לשעבר, שהתחילו כמטאורים פוליטיים, כהבטחה ענקית, ונזרקו בבושת פנים מהשלטון, מרוחים בזפת ובנוצות. בשנים האחרונות שניהם עשו "קאמבק", האחד הצליח, השני נכשל.

נתניהו, בלי שעשה כמעט דבר בשנתיים וחצי האחרונות, נמצא בעמדת זינוק מצוינת לראשות הממשלה. נתוני הסקר המתפרסמים כאן - סקר דיאלוג בפיקוחו של פרופ' קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב - מתחזית המנדטים ועד לשאלות ההתאמה לראשות הממשלה, הם יותר מדי טובים מכדי שיהיו אמיתיים: הוא מר כלכלה, מר ביטחון, מר קואליציה, מר עמד בלחצים, ומר הפיק לקחים. ממש מר עולם. נתניהו בוודאי קורא את הנתונים הללו ולא מאמין שהוא כזה.

יש אנשים שסקרים כאלה מדכדכים אותם, יש אנשים שסקרים כאלה מדרבנים אותם. אני נמנה עם הסוג השני, אומר ברק. ברק באמת "קמפיינר" מצטיין. הבעיה שלו מתחילה אחרי שהקמפיין מסתיים. כך היה ב-1999, כשניצח את נתניהו ברוב סוחף, כך היה ב-2007, כשגבר על עמיר פרץ ועל עמי אילון. האמת, קשה לעכל את עוצמת התיעוב והטינה שהציבור רוחש לברק. הוא לא זוכה לאשראי על כלום. בסקר זה הוא משתרך אחרון, כמעט בכל המדדים, חוץ משאלת הביטחון הלאומי ("מי מבין שלושת המועמדים מתאים לטפל בבעיותיה הביטחוניות של ישראל"). שם הוא במקום השני, אחרי נתניהו.

בכל הנוגע לביבי, קהל הבוחרים עשה רציונליזציה: משום שרוצים אותו, הוא טוב בכל דבר. לגבי ברק זו רציונליזציה הפוכה: משום שלא רוצים אותו, הוא רע בכל דבר. אנשים יבינו, אומר ברק, מי המפלגה האחראית, האמיתית, השורשית, שעושה ביטחון ולא רק מדברת עליו. מה, אנשים שלנו יצביעו לרשימה של קדימה? עם צחי הנגבי, ורוחמה ואפללו?

ביבי יוצא לאור

אנו לא תמימים ואנחנו מספיק מנוסים ומצולקים כדי לדעת שנתוני הסקרים הראשונים אינם תואמים בהכרח את התוצאות בקלפיות. כל מה שאפשר להסיק לגביהם הוא שזה המצב בשבוע הראשון של מערכת הבחירות. במערכת הבחירות של 2006 הסקרים נתנו לקדימה 40-42 מנדטים, כמעט עד לשבועיים האחרונים. היא סיימה עם 29 מנדטים.

לעומת זאת, הסקרים דווקא ידעו לנבא את גורלן של הליכוד והעבודה. אגב, מי ששואל את עצמו לאן נעלמו שבעת המנדטים של הגמלאים, התשובה נמצאת בפילוח הנתונים: 30% מבוחריהם יצביעו הפעם קדימה, 20% יצביעו לעבודה ו-10% לליכוד. היתר לא ידעו או לא החליטו או לא אמרו, או שפשוט נמנמו כשהסוקרים טילפנו.

הנתונים המסקרנים בסקר הזה, עוסקים בציפי לבני. היא מביאה למפלגתה מספר מנדטים זהה לזה שנתניהו מביא לליכוד: 31, אבל בשאלות ההתאמה לראשות הממשלה היא מדשדשת הרחק מאחוריו. כך בשאלה מי יטפל טוב יותר בבעיות הכלכלה (כאן יש לנתניהו פוטנציאל התחזקות לא קטן אם המשבר הכלכלי יחריף בחודשים הקרובים); כך בשאלה מי יוביל טוב יותר את התהליך המדיני מול הפלשתינאים והסורים; כך בשאלה מי יטפל טוב יותר בבעיותיה הביטחוניות של ישראל; וכך בשאלת העמידה בלחצים ובכישורים להוביל קואליציה. לבני נשרכת אחר ביבי שאלה אחר שאלה, סוגיה אחר סוגיה, ובכל זאת, במנדטים היא משתווה לו.

לכאורה יש כאן תעלומה. מדוע שאלות העומק אינן משליכות על כוונות ההצבעה? המסקנה היא ברורה: הציבור, אף על פי שהוא קובע שלבני פחות מתאימה לראשות הממשלה בשאלות הכי קריטיות, עדיין רוצה אותה. כי זאת היא. כי היא משדרת משהו שקשה להסביר. האם נתונים אלה מלמדים שהתמיכה בלבני פריכה? שהיא עלולה לאבד גובה בהמשך הדרך? ייתכן, אבל גם ביבי לא עשוי מחומרים טפלוניים. עד היום איש לא ממש טיפל בו. עכשיו הוא יוצא לאור והמשחק האמיתי מתחיל.

היה נחמד אם נתניהו ולבני היו מרימים את הכפפה שזרק להם ברק, ומסכימים להתייצב לשלושה עימותים טלוויזיוניים. אפשר ללמוד הרבה מהעימותים הללו: על התמצאות בחומר, על עומק ורדידות, על שליטה בנתונים, על עמידה בלחצים, על הומור ויובשנות.

בינתיים, כשבוחנים את הסקרים, צריך להתבונן בגודלם של הגושים. בסקר הזה לגוש הימין יש 61 מנדטים, לגוש המרכז-שמאל 59. כמעט תיקו. לא צריך לקרות הרבה כדי ששניים-שלושה מנדטים יעברו מגוש לגוש. אבל ללבני יהיה קשה יותר להקים ממשלה הומוגנית בכל מקרה, כי בגוש שלה נמצאים 11 ח"כים ערבים, שמשום מה בישראל 2008, עדיין אינם כשירים לקואליציה. היא תצטרך לצרף לממשלתה גורם ימני אחד לפחות, שינוס ממנה כמו מאש ברגע שיווצר חשש להסכם מדיני.

יש מי שחושב כי הבחירות הללו מקימות לתחייה את "המחנה הלאומי". בשנים 2003-2006 נוצר קרע בין הליכוד לחרדים בגלל צירוף שינוי לממשלת שרון ובגלל הכלכלה של ביבי, ונוצר קרע בין הליכוד לימין בגלל ההתנתקות מעזה והקמת קדימה. כשנתניהו ניסה, לאחר בחירות 2006, להקים גוש חוסם עם ליברמן ואלי ישי, הוא נדחה על הסף. הם לא רצו לשמוע ממנו.

בשנתיים האחרונות ישי הצטרף לממשלת אולמרט מיד עם הקמתה, ליברמן הצטרף כמה חודשים אחר כך, ושניהם גזרו על נתניהו ישיבה ארוכה באופוזיציה. עכשיו הימין מאוחד במאבק נגד קדימה. האם זה אומר שלאחר הבחירות מפלגה כמו ש"ס או יהדות התורה, לא תצטרף בשום מקרה אל גוש קדימה-העבודה, אם לבני תיקרא להקים ממשלה? בליכוד חושבים שלא. שתסריט כזה ריאלי רק אם ללבני יהיה גוש חוסם יציב וגדול.

"אני לא מקבלת את זה", אומרת לבני, "קדימה היא מפלגת מרכז. האג'נדה והשקפת העולם שלנו הן של מרכז. לא צריך לתייג אותנו בגוש השמאל. שים בצד את כל עניין הגושים. נתניהו סירב להצטרף לממשלה שרציתי להקים, לא בגלל שעמדותיו כל כך רחוקות מעמדותי, אלא כי הוא לא רצה לתת לי לגיטימציה לפני הבחירות".

"דווקא לקדימה" טוענת לבני, "יש מרווח בחירה ותמרון פוליטי גדול ורחב יותר מאשר למפלגות אחרות". המסר ברור. היא רוצה גם לברוח מהחיבור לשמאל וגם לקבל את קולותיו. זו משימה עדינה ומורכבת, שמחייבת קמפיין זהיר ומוקפד. בשלושת החודשים הקרובים לבני תיאלץ להלך על ביצים בין השמאל לימין. לברק אין מה להפסיד, הוא יכול להמר בסכומים גדולים - לה יש הרבה מה להפסיד.

קחו למשל את רשימת קדימה לכנסת, שתיבחר בעוד כמה שבועות. אם היא תהיה רשימה ימנית, שתישלט על ידי שאול מופז, שאנשיו מאורגנים וצייתניים יותר, לבני תיאלץ להסביר לציבור כיצד היא מתכוונת להביא הסדר מדיני עם הפלשתינאים, כשרוב חברי סיעתה מתנגדים לוויתורים בירושלים.

אופס, הרגזתי

פתיחת מושב החורף של הכנסת. נתניהו נואם. לקראת סיום דבריו הוא אומר: "לפני חמש שנים קיבלתי, כשר אוצר, משק על סף קריסה, ויחד עם חברי הצלנו את כלכלתה של ישראל". מצלמות ערוץ הכנסת לוכדות את רובי ריבלין תופס את ידו של סילבן שלום ולוחש לו מלות הרגעה. אין משפט שמעצבן את שלום, שר האוצר שקדם לנתניהו, יותר מהמשפט הזה, שנתניהו כל כך אוהב להגיד.

נתניהו המשיך לנאום. "אחרי הבחירות", אמר, "אקרא לציפי לבני ולאהוד ברק להצטרף אלינו ולשותפינו, לשלב ידיים, ובעזרת מצפן ומפה ברורה, להביא יחד את מדינת ישראל לחוף מבטחים". בספסלי ש"ס נרשמת תזוזה עצבנית. בשביל זה אנחנו הולכים לבחירות? תוהים אנשי ש"ס בינם לבין עצמם ויותר מאוחר בינם לבין כמה ליכודניקים, בשביל שבממשלה הבאה ישבו הליכוד, קדימה והעבודה (72 מנדטים על פי סקר זה) ומשקלנו יהיה שולי וזניח? תגובתו של אלי ישי באה יומיים מאוחר יותר, כשהודיע כי יתבע לעצמו את תיק החינוך אצל נתניהו. עכשיו הם תיקו, עד לחיכוך הבא.

זו היתה ישיבה מוזרה בפתיחת מושב הכנסת. ראש ממשלה שהתפטר לפני כמה חודשים נושא את נאום הפתיחה. מחליפתו יושבת על כיסאה ושותקת. ראש האופוזיציה בתוקף החוק נושא את נאום פתיחת קמפיין הבחירות שלו, והמועמד השלישי, ברק, שכלל אינו חבר כנסת, מתבונן על הכל כמעט מהצד. ברק סרק במבטיו את יציעי הקהל. הוא הסתובב על כסאו כפורפרה, כמי שתר אחר משהו, מישהו. לא, הסביר מאוחר יותר מקורב לברק, הוא לא חיפש איש, הוא פשוט רצה להביע את דעתו על המחזה ההזוי הזה, שהוא היה חלק ממנו.

מרידור, סחורה חמה

כמעט לעת בלותו, חמש שנים אחרי שנבעט אל מחוץ לחיים הפוליטיים, דן מרידור הפך לפתע לסחורה פוליטית חמה. רוצים אותו בליכוד שבעט בו, מחזרים אחריו בקדימה שהרחיקה אותו. כאשר יושר אישי וניקיון פוליטי שווים כל כך הרבה בשוק, מרידור - מעין ציפי לבני במכנסייים ובלורית - מביא איתו דיווידנדים לא מבוטלים. בעיקר לליכוד.

נתניהו קולט שהסיבה העיקרית לפופולריות של לבני זו לבני ומה שהיא מסמלת: הניקיון, הדיבור הישיר, המתינות המדינית, היושר. נתניהו תר אחר תשובה ציונית הולמת והדבר הכי קרוב הוא מרידור.

ישב מרידור בשבועות האחרונים לשיחות ארוכות עם נתניהו ועם רובי ריבלין. "אני מוכן לרוץ בפריימריז", אמר להם. נתניהו וריבלין, כל אחד בנפרד, נבהלו. הם יודעים איזו חזית קשה ונקמנית תתייצב מול מרידור בהתמודדות פתוחה. הוא עלול להידחק למקום ה-20, ואז הליכוד ייראה כמפלגה ימנית, קטנונית, שמעדיפה את גילה גמליאל על פני מיסטר קלין המקורי. לזרוק את מרידור לשדה המערכה הליכודי זה כמו להכניס גוזל רך בימים לאקווריום שורץ דגי פיראנה.

נתניהו הבטיח למרידור לעשות הכל כדי לפטור אותו מהתמודדות ולשריינו ברשימה. לשם כך עליו לרכך כמה קני התנגדות בצמרת הסיעה. הוא עסק בכך בימים האחרונים בשיחות אישיות עם בכיריו. מרידור יושב בביתו וממתין. אם השיריון יעבור, מה טוב. אם נתניהו יאמר לו: אין ברירה עליך להתמודד, הוא ייאלץ לקבל החלטה קשה. מרידור חוזר לזירה, לא כדי לחמם מושב אחורי בכנסת, בין גמליאל לבן לולו, אלא כדי לשבת בממשלה ובקבינט ולעיין בחומרי המודיעין האהובים עליו. לשם כך, עליו להתמקם בצמרת הרשימה, לא בתחתיתה.

ובכל זאת, יש כאן בעיה: נכון שמרידור הוא "ראוי" - אולי הראוי מכולם - וחשוב שאנשים כמוהו יהיו בפוליטיקה ויישבו ליד שולחן הממשלה ברגעים הקריטיים, אבל יש חוסר הגינות בסיסי ובעיה מוסרית, בהחלקתו לרשימה ללא התמודדות. בכל זאת הוא היה בליכוד, עזב, הקים מפלגה מתחרה (מפלגת המרכז המצחיקה), פלירטט עם קדימה ואחר כך חזר לליכוד.

הוא ישוריין, וחברי הליכוד - ריבלין, סער, שלום, ארדן, כחלון, שטייניץ וחבריהם - שנשאו על גבם את הסיעה בימי האופוזיציה המרים, זחלו בשוחות ספגו השפלות למען ביבי, יצאו להגנתו כשמעד ונפל; שמעולם לא ערקו ולא חלמו לערוק, הם יכלו את ימיהם ואת כספם בחיזור סיזיפי אחר מצביעים, בסניפי מפלגה מרוחקים, בבוץ, בקור ובגשם?

בעיני פעילי ליכוד רבים מרידור הוא סדין אדום. "הוא היה אתנו כשהליכוד ניצח ועזב אותנו כשהליכוד הפסיד, ב-1999 וב-2006", הם אומרים. "למה לתת לו פרס?"