דבר אחד ברור שיש למאיר פרוש ואין לניר ברקת, חוץ מהזקן. כשהוא אומר "ירושולים", הוא נשמע ממש כמו טדי קולק. בזה מסתכם הדמיון בין ראש העיר האגדי לבין העסקן החרדי בן 53, דור שביעי בארץ ונצר למשפחה רבת עוצמה והשפעה. אבל פרוש לא סבור כך.

"אני אקום בחמש בבוקר לבדוק את מנקי הרחובות בדיוק כמוהו, ואשגיח על כל פרט בעיר הזאת", הוא אומר. "זה מה שאני יודע לעשות. הציבור צריך לשפוט אותי לפי ההצלחות שלי בעבר, כשר שיכון וכסמנכ"ל בעירייה, לא לפי הזקן. ואם יש לי זקן ארוך אז מה זה אומר, שאני פסול?"

אבל רק לפני ימים אחדים הקליטו אותך בלי ידיעתך בכנס עם חסידי בעלז, ונשמעת אומר שם שבעוד שנים אחדות לא יהיה ראש עיר חילוני אחד.

"לנתניהו מותר להגיד באסיפות בחירות כל מיני דברים ולי אסור? דיברתי עם ציבור שלנו, חסידי בעלז, שיצביעו בריכוזים שלנו בירושלים ובבית שמש, ביידיש. מישהו מעלה בדעתו שאני באמת חולם שלא יהיו פה חילונים?"

אולי כן. בעצמך אמרת שלפי הריבוי הטבעי...

"אז מה, לא יהיו חילונים? זה לא רציני. מה שכן, אני בהחלט יכול לקבוע בצער שבציבור החילוני אין מנהיגות. אבל אני אשם שמפלגת העבודה וקדימה והליכוד לא הציבו מועמדים בירושלים?"

אתה תיבחר?

"אין לי ספק".

גם מרדכי היהודי היה רצוי רק ל"רוב אחיו"

קשה למצוא בית שתפאורתו חרדית כל כך כמו ביתו של מאיר פרוש בשכונת רוממה בירושלים. הסלון רחב הידיים, בדירה הממוקמת בקומה השנייה בבניין רכבת צפוף ולא מטופח, עמוס כורסאות שמסעדיהן עשויים עץ כהה, מצויץ פיתוחים וסלסולים. ריפודי הקטיפה הצבעוניים מכוסים היטב בניילון עבה. על הקירות תמונות צבעוניות של בני המשפחה: הסב, הנכדים (מסודרים לפי תאריכי הולדתם בכל חודשי השנה ומעליהם מתנוסס הפסוק "אילן אילן במה אברכך"), והבנות והנכדות בתמונה קבוצתית, לבושות שמלות משי מבהיקות.

רעייתו של פרוש מציצה לרגע, מביאה אל שולחן האוכל העצום טס פירות יבשים ופיצוחים, ונעלמת כלעומת שבאה. בעל הבית מתרווח בכסאו, קושר את פיאותיו הארוכות מאחורי עורפו, מיטיב עליהן את הכיפה השחורה הגדולה ולוגם מהתה שהגישה לו.

הרבנים לא ממש תמכו בך, ומיהרו לתת את ברכתם לאריה דרעי. חסידי גור מתנגדים למועמדותך, ומתחשבנים אתך על ההסדרים שאביך ואתה עשיתם בחינוך העצמאי.

"אין אדם שיאמר לך שהרב אלישיב נתן את ברכתו לאריה דרעי. אריה בא לביקור והרב אמר אם הוא יכול, שהקב"ה יעזור לו. הוא לא שלח אותו להתמודד. אנחנו ציבור גדול ויש כל מיני פלגים. גם כשלופוליאנסקי התמודד לפני חמש שנים 'המודיע' יצא עם הודעה שאני מתמודד מולו".

והתמודדת?

"כן, אבל כשהרבנים החליטו שהוא מוביל, הסרתי את מועמדותי. עכשיו נוצרו תנאים אחרים. אני לא דובר של גור, אבל אני לא מאמין שהם שונאים אותי. גם מרדכי היהודי היה רצוי 'לרוב אחיו'. נו, אבל גזרתי על עצמי לא להגיד מלה אחת רעה על אף אדם במשך שלושה חודשים ואני לא מאמין שלא יתמכו בי. זהו".

אז עכשיו אתה בתענית שתיקה? רק מחייך, כמו הקריקטורה? מה בכלל היה הרעיון של הקריקטורה?

פרוש מחייך בהנאה, כשמזכירים לו את הקריקטורה שמלווה את מסע הבחירות שלו, בו הוא מופיע כדמות דובית וחמודה. "לשדר קצת יותר פתיחות", הוא אומר. הוא יודע היטב שהדימוי שלו עצי משהו, מסוגר ומאיים. כל ימיו ציפצף על הדימוי הזה ומשך בכתפיו כששמע מה אומרים עליו. אפילו במשרד השיכון, שם ישב פעמיים (ב-1996-1999 וב-2001-2003) על תקן סגן שר אבל תיפקד בכל הכוח והסמכות של שר נמרץ, לא התאמץ למצוא חן בעיני מישהו - חרדי, דתי לאומי או חילוני.

עכשיו הוא נאלץ לחזר אחרי שלושת הציבורים, ונהנה להיווכח שלפחות סרוגי הכיפה מרגישים שהוא נציג לגיטימי שלהם. "כבר כמה שנים", הוא אומר, "שהיחסים עם הציבור הדתי-לאומי הם כאלה. פעם הם עוזרים לנו ופעם אנחנו עוזרים להם".

איך אתה עוזר להם?

"מה זאת אומרת? הרי הם ציבור עם צרכים. הם זקוקים להקצאות קרקע עירונית, לבתי כנסת, למוסדות לימוד, הם מעוניינים שאנשים שלהם ימונו למשרות רבנות אבל לא רק הם. יש לי פתק מעניין מאוד של שי חרמש (ח"כ מטעם קדימה, לשעבר ראש המועצה האזורית שער הנגב), שבו הוא כותב 'פרוש היה שר השיכון הטוב ביותר לקיבוצים'".

אז אתה מספק לכל מגזר מה שהוא צריך.

פרוש מהנהן, שוקל את התשובה, ולבסוף אומר ש"לכל הציבור".

אבל לציבור הדתי לאומי סייעת בעיקר בשטחים?

"להם כן".

והקשר בין שני הציבורים מעמיק, בעצם, הרבה מעבר לזה, לא? החרדים נעשים יותר לאומיים, ואפילו לאומנים. פתאום מדברים אצלכם על ארץ ישראל השלמה, אתה מדבר על הרחבת ירושלים.

"אני לא א"י השלמה, אבל אני עוד לא מצאתי את המנהיג הפלשתינאי שאומר תנו לי שטח ואני אתן לכם שלום. תנו לי את גבולות 67' ויהיה סוף לסכסוך. אז לתת להם שכונות במזרח ירושלים? לשם מה? שיבקשו אחר כך את הרובע המוסלמי ואחרי זה את הארמני ובסוף גם את היהודי ואת ממילא? ואיפה זה ייגמר?"

ומה עם תושבי מזרח העיר?

"צריך לתת להם את מלוא השירותים. להחזיר חלקים מירושלים זאת סכנה לעיר, אבל כל מה שיקבל תושב במערב העיר צריך לתת גם להם: ניקיון, חינוך, השקעות מחו"ל, הכל באותה מידה. הם אמנם לא יבואו להצביע, אבל אני מאמין שאפשר לפחות להקטין את האיבה".

המטרה: להחזיר את הרוב היהודי לירושלים

מה יהיה הדבר הראשון שתדאג לו כראש העיר?

"אני אדאג להחזיר לירושלים את הצעירים. את יודעת שב-67' היינו כאן 72% יהודים? ועכשיו ירושלים בסכנה. אם לא נציל אותה לא יהיה פה רוב יהודי".

איך תציל?

"קודם כל באמצעות דיור. 30 עד 40 אלף יחידות דיור בשנה, מלבד תוכנית ספדי (תוכנית שהוכנה על ידי האדריכל משה ספדיה לבנייה במערב ירושלים, א"ג), יש אפשרות להשלים שכונות בתוך העיר. שנית, תעסוקה. מימוש החלטות ממשלה על תמריצים ומענקים למעסיקים, הגדרת ירושלים כאזור פיתוח".

העיר תהיה אטרקטיווית גם לחילונים?

"חמש שנים של ראש עיר חרדי הוכיחו קודם כל, שכל המתחים בין חילונים לחרדים נרגעו. חוץ מזה אני לא מאמין בכפייה, ואין יותר מצב שאין בירושלים איפה לבלות. לא כמו בתל אביב, אבל כמו בירושלים".

מאיר פרוש איננו איש רעים להתרועע ולא קל לנהל אתו שיחה. הוא מרגיש נוח רק כשמדובר בעניינים מעשיים, ארציים. נאמן למסורת ארוכה של "בעלי בתים" שהתמקדו בעסקנות בעולם שכולו תורה. כשהיה קטן, שאלו אותו ואת אחיו מבוגר ממנו נפתלי, מה ירצו להיות כשיגדלו. נפתלי אמר שהוא רוצה להיות ה"חפץ חיים", ואילו מאיר, בן הזקונים, אמר שירצה להיות חבר כנסת. לא שר, חלילה, כי הרבנים לא מרשים להיות שר, ולא ראש ממשלה, למרות שאולי היה רוצה.

אתה רוצה?

"לא", הוא ממהר להבהיר. "לא שאין לי הכישורים. לא נעים לומר אבל יש לי הכישורים. לא לא", הוא ממהר למחות כשמשתמע מדבריו שאם יפצירו בו ייעתר. "אני לא רוצה".

על תמית הרבנים:

אני לא דובר של חסידות גור, אבל אני לא מאמין שהם שונאים אותי. גזרתי על עצמי לא להגיד מלה אחת רעה על אף אדם במשך שלושה חודשים ואני לא מאמין שלא יתמכו בי

על חלוקת ירושלים:

עוד לא מצאתי את המנהיג הפלשתינאי שאומר תנו לי שטח ואתן לכם שלום. אז לתת להם שכונות במזרח י-ם? לשם מה? שיבקשו אחר כך את הרובע המוסלמי ואחרי זה את הארמני ובסוף גם את היהודי?

על אטרקטיוויות הבירה:

חמש שנים של ראש עיר הוכיחו שהמתחים בין חילונים לחרדים נרגעו.אני לא מאמין בכפייה, ואין מצב שאין בי-ם איפה לבלות. לא כמו בתל אביב, אבל כמו בי-ם

על יחסו לחילונים:

לנתניהו מותר להגיד באסיפות בחירות כל מיני דברים ולי אסור? דיברתי עם ציבור שלנו, חסידי בעלז, ביידיש. מישהו מעלה בדעתו שאני באמת חולם שלא יהיו פה חילונים?

פרוש בירושלים, אתמול. מביע ביטחון מוחלט בבחירתו


הקריקטורה שמלווה את הקמפיין של פרוש. דמות דובית וחמודה?