צריך לקרוא היטב כדי להאמין. חייל שפיהק בעת נאומו של מפקד בסיס חיל האוויר ברמת דוד, מבלי לכסות את פיו, נידון על ידי מפקדו ל-21 ימי מאסר בפועל בכלא צבאי. אמו של החייל שהתראיינה ברדיו טענה להגנת בנה כי הוא "ילד ערכי שהתחנך על מורשת רבין".

האירוע של שליחה לכלא בשל פיהוק מעציב מאוד. אלמלא דובר בשלילת חופש מחייל ניתן היה לפטור את החטא ועונשו בחיוך. אם החייל דיברה על הכבוד שנותנת משפחתה לזכר רבין, אלא שלא בכך מדובר. הכבוד והחירות שנשללו על פיהוק הם של החייל שרשם תקדים משפטי היסטורי של ביצוע עבירה שיסודה בפיהוק.

הפיהוק הוא אקט בלתי אסתטי שניתן לגלות כמותו בכל חברה תרבותית. מי שחושב שניתן להפעיל אמצעי משמעתי, בצבא או מחוצה לו, בגין פיהוק, אינו מסוגל להבחין כלל בין אסתטיקה לבין הפעלת שלטון הכוח הבלתי ראויה. מה שנעשה לחייל יכול להעלות מחדש את הלגיטימיות של מתן כוח למפקדים לשלול חירות מחיילים, בלא משפט כדין. הזכות לחירות אישית בישראל חוקתית ומעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ניתן לשלול אותה רק ל"תכלית ראויה" ובאופן מידתי של "מידה כנגד מידה".

מעשה החייל היה אמור להיתקל בתגובה חינוכית, הערה מצד המפקד המקפיד על הליכות ונימוסין. עצם השימוש בכוח העונשין בלתי מידתי ומפקדיו של המפקד חייבים לתת את דעתם על כושר השיפוט של מי שהפעיל את סמכותו. הזכות לחירות היא כאבן במים היוצרת סביבה מעגל של פגיעה לא רק בה אלא גם בחופש הביטוי ובחופש התנועה.

ניתן לשער שיימצא בצבא מי שידאג לבטל את העונש המבזה את הצבא ולא את החייל שפיהק. אלא שבכך אין די. הגיע הזמן לבדוק ברצינות סמכויותיהם של מפקדים לחנך את פיקודיהם על ידי אמצעים משמעתיים, מבלי שעניינם של חיילים נבחן על ידי שופט צבאי, בעל מיומנות. צעיר בן 19 או 20 יכול להטיס כהלכה מטוס קרב, אולם אין פירוש הדבר שהוא משכיל להבין שלילת חירות אישית מהי.

על דבריו של שופט בערכאה נמוכה ששלח חשוד בעבירה למעצר של מספר ימים וכתב "שאין בכך פגיעה באדם" כתב בשעתו נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, שהשאלה היא "מאיזה צד של דלת המעצר בוחנים את הנושא".