תנועת העבודה הישראלית מצויה ברגרסיה מתמדת כבר שנים רבות. הערכים המובילים, כמו "סולידריות" ו"ערבות הדדית", נהפכו למטבע חסר משמעות לחברה שסיגלה לעצמה נורמות שנשבו בעולם הדמוקרטי המתועש. מפלגת העבודה היתה בנויה על תמיכה עממית רחבה. אבל שלא כמפלגת חרות, שהיתה מפלגה של אינדיווידואלים, מפלגת העבודה נבנתה על תמיכה קולקטיווית, שמתווכיה היו הסתדרות העובדים הכללית, ועדי עובדים, ההתיישבות העובדת ותנועות הנוער.

כשמתווכי התמיכה נקלעו למשברים פוליטיים או כלכליים וחברתיים קשים, כשמשק העובדים הוקרב על מזבח ההפרטה, כשההגשמה הקיבוצית איבדה את מקומה כאתוס של תנועות הנוער, מצאה את עצמה מפלגת העבודה ברגרסיה אלקטורלית, מבנית וארגונית.

מלחמת ששת הימים היתה גורם נוסף בירידה המתמשכת. מול האתוס הפרגמטי-הגשמתי צמח האתוס של הימין הדתי - התיישבות והתנחלות וראייה גאולית של המציאות. אחר כך באה מלחמת יום כיפור ונתנה פורקן לרגשות ודעות שהוחבאו מתחת לפני השטח. רוב הציבור מחל לעבודה על טעויות חברתיות וכלכליות, ועל שלטון ממושך שהחל להסתאב, מאחר שהאמין ששלטון העבודה הוא שלטון אחראי, השומר על מדינת ישראל, ביטחונית ומדינית. הטראומה של יום הכיפורים הכשירה את הקרקע לחילופי השלטון.

מדיניות ההתנחלות של הימין קיבלה ירושה יפה ממפלגת העבודה שהתחילה במעשי ההתיישבות, אבל הימין הקים התנחלויות בכל חלקי הגדה, כדי לקבוע עובדות בשטח. התיישבות זו גרמה לזירוז המאבק המזוין של הפלשתינאים מולנו.

תנועת העבודה שראתה בדאגה את ירידתה מההגמוניה החברתית-כלכלית, ניכסה לעצמה את המאבק על השלום, שנתן לה משנה חיות ויכולת לבנות מערכת עקרונות מול הציבור. בחירתו של יצחק רבין לראשות הממשלה ב-1992, הביאה לשעת רצון נדירה. דווקא רבין, הנץ של מפלגת העבודה, היה זה שתחת הנהגתו צמח תהליך שלום עם הפלשתינאים. ישראל לא היתה מוכנה להסדר שלום, גם לא מפלגת העבודה, אבל המגע הישיר עם הפלשתינאים הביא לשינוי עמדות אטי, שפקד גם את רוב הציבור במדינת ישראל.

במישור הכלכלי, הקפיטליזם חדר לכאן בעוצמה גדולה יותר מבמדינות אחרות. מפלגת העבודה לא הציגה אלטרנטיווה כלכלית-חברתית, ואף לא הציגה מודל מתקדם של הפרטה עם רגולציה יותר עמוקה ויותר ברורה. מפלגת העבודה המשיכה לשלם מס שפתיים לסוציאל-דמוקרטיה מופרכת. היא לא היתה מפלגת המגן לסובלים ולמקופחים, אולי כיוון שבסיסה האלקטורלי בא מהמעמד הבינוני.

הציבור הרחב בישראל ממשיך להצביע לפי המקדם הביטחוני, והמקדם הכלכלי הופך משני, מתוך איזו דאגת קיום קולקטיווית. הציבור מוכן לקבל הסדר שלום שכולל מה שמכונה "ויתורים כואבים", אבל בה בעת הוא מקצין עמדות בנוגע לשוויון בין יהודים לערבים. מפלגת העבודה, ואתה כל השמאל הציוני, נראית כתנועה שדואגת למיעוטים ולערבים ונראה כי תהליך השלום לא בא רק מנימוקים ישראליים ולאומיים, הוא בא גם מתוך הדאגה לאחר, לעם הפלשתיני ולזכויותיו.

מפלגת העבודה נמצאת בנסיגה אלקטורלית מאז בחירות 1996. מאז הירצחו של יצחק רבין היא לא מצאה מנהיג שימצא מסילות ללבו של הציבור הישראלי. המצב הנוכחי, שבו לעבודה ולמרצ יחד יש 15-16 מנדטים בסקרים, מחייב רוויזיה בחשיבה וחיבורים פוליטיים שישרו אופטימיות ואמון.

קשה להיות איש תנועת העבודה ולשמור על אופטימיות. המדינה השתנתה. הדמוגרפיה עושה את שלה גם בתוככי הציבור היהודי והמאבק צריך להיות על ראייה ריאלית של המציאות, ראייה חברתית-כלכלית רוחבית והפיכת נושא השלום לפרויקט פופולרי ובר-השגה בשנים הקרובות.

הכותב שימש מזכ"ל מפלגת העבודה וכיהן כחבר כנסת מטעמה, כשר הפנים וכשר התיירות

חזור לראשי