דווקא ג'ומס, הפוליטיקאי הכי ידידותי ולא מאיים בכנסת, האבא של כולם, האיש בעל החזות המפא"יניקית, דווקא הוא התגלה כפוליטיקאי מיומן למדי. התנהלותו המנומנמת, הפנסיונרית, של חיים אורון מאז ירש את יוסי ביילין כיו"ר מרצ לפני תשעה חודשים, הסתירה מאחוריה גרזן חד שנשלף השבוע והונף על ראשה המדמם של מפלגת העבודה. בינתיים, זהו גרזן וירטואלי, אך עם פוטנציאל.

אהוד ברק, שמשחר נעוריו אמון על איסוף מודיעין, לא ידע דבר על המתרחש מתחת לאפו עד לפני כעשרה ימים. הידיעה על הקמתה הצפויה של התנועה הפוליטית החדשה, שאמורה לשלב כוחות עם מרצ ולנגוס בעבודה משמאל, נפלה עליו בעיתוי רע.

בעצם, מבחינת ברק, אין עיתוי טוב, כי כל החדשות רעות והן נערמות זו על זו: הסקרים, השיריונים שהעניק לבנימין בן אליעזר ולשלום שמחון, שסימלו סוג של הרמת ידיים, התנועה החדשה ורעשי הפרישה ההמלטיים של השר עמי אילון (שאמר לפני כשבועיים - כשפורסם בעיתון זה כי הוא עשוי לערוק לקדימה - ש"העבודה היא ביתי ואין לי שום כוונה לעזוב"), ושל אופיר פינס - שניים שברק מחשיב לנכסים פוליטיים.

הפליקפלאקים התכופים של אילון מסוגלים להוציא משיווי משקל גם את הקוסם דיוויד בליין: הוא בעד פרישת העבודה מהממשלה, ונגד. הוא מבטיח שלא יצטרף, ושועט פנימה. הוא מתחייב שלא יהיה שר בלי תיק, והוא השר הכי מובטל בממשלה. הוא מפלרטט עם קדימה ועם מרצ תוך פיזור הצהרות נאמנות למפלגתו. מתי נכס הופך לנטל? מתי אדם רציני הופך לבדיחה? עכשיו הוא רוצה להוביל את מרצ נגד העבודה, "ביתו". מחר הוא יגיד ההיפך, באותה נחישות נרגזת.

קשה להעריך מהו פוטנציאל הנזק שטמון בגוף החדש: קודם כל הוא צריך לקום ולצבור אהדה, להכות גלים ולקוות שהסקרים ייטיבו עמו. אחר כך אמור להתרחש השילוב עם מרצ, ולאחר מכן הצגת הרשימה המשותפת. מפלגת העבודה עלולה להינזק, זה ברור: כל מנדט שייגרע ממנה זה לא פחות מאסון; גם כך אין לה מנדטים לחלק. גם קדימה יכולה לאבד מנדט או שניים, במיוחד אם רשימתה לכנסת, שתיבחר ב-17 בדצמבר, תהיה בעלת קלסתרון ימני מובהק.

מצד שני, אולי דווקא החשש ממחיקתה של העבודה יביא לגל נגדי של "געוואלד" ושל התגייסות למענה. ואולי המיזם המשותף למרצ ולמתוסכלי ברק לא יתגלה כמגנט מנדטים, אלא כניסיון כושל להציג את מרצ בלבוש חדש, מלאכותי. מנדטים הם סחורה קשה להשגה. מי הם בדיוק החברים החדשים שאמורים לגרוף את המנדטים? היכן הם הסתתרו עד היום? אילון ופינס זה סיפור אחר. להם יש מעמד בציבור, הם מוכרים, הם פופולריים בחוגים מסוימים. אבל צלי רשף? יוסי קוצ'יק? גלעד שר? הם אנשים טובים, חביבים, כל אחד נושא על גבו צלקות מברק, אבל היכן הבשורה? היכן החידוש? כמה מנדטים הם שווים?

בשיחות שברק קיים השבוע הוא נשמע מודאג, באמת. הוא נפגש עם אילון ועם פינס, וביקשם להישאר בעבודה. תראו מה קרה לאלוני, לביילין, לשריד, הוא אמר להם. הם עזבו ומצאו את עצמם בראש מפלגה "פיוריסטית" (טהרנית), שנידונה לחיי אופוזיציה, שאינה חלק מהשלטון, אלמלא רבין מינה ב-92' את אלוני לשרת חינוך, או אני מיניתי את שריד ב-99' לשר חינוך.

בסוף, הוא אמר להם, מרצ היא מפלגה נחמדה, שתמיד צודקת, שיש בה אנשים טובים, אבל מי שנעמד על הרגליים האחוריות בשנה החולפת למען בית המשפט ושלטון החוק, היתה העבודה, לא מרצ וגם לא קדימה. ומי שעושה לביטחון המדינה, זו העבודה. ומי שדואג לכלכלה, זו העבודה. כל העניין הזה של מרצ "מחוזקת", סבור ברק, הוא "אסקפיזם של השמאל". מצב רוח. הוא יכול לפגוע בעבודה, אבל בסוף מה שיקבע בבחירות הללו הוא גודל הגוש, ואם העבודה תפסיד מנדטים למרצ מה עשינו?

וחוץ מזה, אומר ברק על אילון ופינס, הם טוענים שהם רוצים לעזוב בגלל השיריונים לשמחון ולפואד, אבל הם עצמם אמורים לזכות בשיריון ברשימה החדשה שמדברים בה. ומהי קדימה אם לא גדוד משוריין אחד גדול, ומה היתה שינוי? וגם אצלנו, פרס ופואד כבר שוריינו על ידי מצנע בבחירות 2003, אני לא המצאתי כלום.

המאבק האמיתי שלנו אינו עם מרצ אלא עם קדימה, אומר ברק בשיחות סגורות. המאבק הוא על השאלה האם אנשים שהם שוחרי שלום ושוחרי שלטון החוק, צריכים להצביע למפלגה כמו קדימה, שדניאל פרידמן הוא שר המשפטים מטעמה ושמרבית נבחריה הם אנשי ימין, ליכודניקים לשעבר, ושמופז משוריין בה במקום שני. המצביעים שלבם וראשם בשמאל צריכים לשאול עצמם איפה תהיה קדימה ביום שבו יושג הסדר עם הפלשתינאים או עם הסורים - ואיפה תהיה מפלגת העבודה.

הרי בקדימה יתרחש פיצול פוליטי עמוק בין אנשים כמו ציפי לבני, מאיר שטרית ועמירה דותן, לכל יתר אנשי הימין שם: זאב בוים, אלי אפללו, רוחמה אברהם-בלילא, שאול מופז, עתניאל שנלר. הליכוד מוביל למבוי סתום, זה ברור, אבל קדימה, אתה לא יודע איפה היא עומדת ולא נדע איפה היא עומדת עד לרגע של מבחן ההכרעה. במפלגת העבודה אתה יודע בדיוק מה אתה מקבל: מאה אחוז תמיכה בהסדר, מאה אחוז תמיכה בשלטון החוק.

צר לו, לברק, שה"שיח הציבורי" הוא כה שטחי ופשטני, משהו שמשתרע במרחב שבין בובליל למפרץ החנונים, עד שהשאלות האמיתיות לא נשאלות. מפלגת העבודה, הוא אומר, חזקה יותר מסך כל מרכיביה, אבל ספק אם הוא עצמו מאמין לעצמו. ההיפך הוא הנכון: כל אחד מראשי סיעת העבודה, ובראשם ברק, הוא כשלעצמו אדם ראוי, מוכשר, עם קבלות לרוב. אבל ההרכב, הביחד, חלש מכל מרכיביו. אפילו פואד ושמחון, ששמם נהפך השבוע שם נרדף לתבוסה מתקרבת, לשיממון פוליטי, להידלדלות השורות, הם מהשרים המקצועיים ביותר שיש בממשלה. בכל ממשלה, תחת כל ראש ממשלה.

מישהו בעל נפש פיוטית דימה את מפלגת העבודה למפה של כוכבים זוהרים בשמים: "אתה מסתכל למעלה ורואה כוכבים זוהרים, אבל בעצם מדובר בכוכבים שכבו ומתו לפני מיליון שנה ורק בגלל המרחק העצום אורם עדיין זוהר למרחקים, משקר ומטעה, כאילו יש בהם חיים".

תומרץ לבני

"זה יקרה", אומר חיים אורון, "זה חייב לקרות". אז נכון שאורון גילה לנו השבוע צד חדש באישיותו, אבל עד היום איפיינה אותו נאיוויות פוליטית: בשבועות האחרונים הוא היה משוכנע, שלבני תקים ממשלה, שש"ס תדהר פנימה, ושיהדות התורה לא תאחר להצטרף. הוא חשב כך, משום חבריו הש"סניקים האכילו אותו בלוקש הזה, וגם כי זו היתה משאלת לבו, לשבת בממשלת מרכז-שמאל, בראשות לבני. גם יום-יומיים לפני שלבני הרימה ידיים, כשכל הציפורים צייצו מראשי כל העצים שאין ממשלה, שאלי ישי סגור עם נתניהו - אורון המשיך להאמין.

עכשיו יש לו פנטסיה: לאחד את מרצ, המותג הכושל והצמוק, עם חבורה של פורשי העבודה, ולהכפיל את הכוח לעשרה מנדטים. מאין יגיעו המנדטים? ממצביעי עבר של מרצ, שחלקם מצאו את עצמם בעבודה, חלקם בקדימה, אחרים בגימלאים, בירוקים, בעלה ירוק? מכאלה שלא באו להצביע ב-2006 וב-2003? "ב-92' היו למרצ 12 מנדטים, היום יש לנו חמישה. אני רוצה להחזיר אלי את שבעת המנדטים הללו", הוא אומר.

בחלומו של ג'ומס, גוש קדימה-עבודה-מרצ-ערבים משיג 61 מנדטים - בלוק חוסם שימנע מנתניהו להקים ממשלה בכנסת הבאה. ואז לבני תעמוד לפני הברירה: ממשלת מרכז-שמאל או ממשלת אחדות עם הליכוד.

תיאורטית, גוש חוסם הוא לא בשמים. גם בסקרים שמתפרסמים היום, הגוש המרכזי-שמאלי עומד על כ-58 מנדטים. שניים-שלושה מנדטים שיעברו מגוש לגוש יכולים להטות את הכף. אבל המגמה אינה חיובית מבחינת השמאל: בסקרים האחרונים הליכוד פותח פער וקדימה נחלשת מעט. "נבנה גוש חוסם ונהיה גורם משמעותי בממשלה. נדאג לכך שציפי לבני תומרץ", אומר ג'ומס. ואם לבני תפנה לליכוד ותציע ממשלת אחדות כפי שהבטיחה שתעשה אם תנצח? "אז, לפי הערכתי", הוא אומר בזהירות, "אנחנו לא נהיה בפנים. נהיה אופוזיציה, גדולה ככל האפשר". ואם יהיו ברשימה החדשה, המשולבת, אנשים שכן יימשכו פנימה? "אז העניין יעלה לדיון", הוא אומר. מפא"יניק נשאר מפא"יניק.

איתם רוצה קיצור פז"ם

אם לא יתרחש משהו בלתי צפוי, אפי איתם ימצא את עצמו בשנים הקרובות מחוץ לכנסת, בפסק זמן כפוי שאינו אלא תוצאה של עיתוי גרוע - תאונת טיימינג. איתם, שנכנס לפוליטיקה לפני שש שנים, בתחילה למפד"ל אחר כך לאיחוד הלאומי רוצה עכשיו לליכוד. 3 מפלגות ב-6 שנים. לא רע.

חודשים ארוכים הוא ניהל דיאלוג פורה עם נתניהו על חבירה לליכוד. העניינים התנהלו באיטיות, כי גם נתניהו חשב שהבחירות אינן בפתח ושלבני תצליח להקים ממשלה לזמן קצר. נתניהו בהחלט רצה את איתם ויותר מכך, את הכסף שאיתם, שהוא יו"ר מפלגה (אח"י) מביא אתו: סכום נכבד של 12 מיליון שקלים שמצטרף ל-28 מיליון השקלים שהם תקרת ההוצאה של הליכוד בבחירות הללו (לשם השוואה, לקדימה יש תקרת הוצאה של כ-53 מיליון שקלים).

עורכי הדין משני הצדדים כבר החליפו טיוטות להסכם הצטרפות, איתם כבר הודיע למפלגתו כי הוא פורש - וביום ראשון, לפני 12 ימים הוא פגש את נתניהו בכנס פוליטי בצפת והודיע לו בפנים מאירות: אני מצטרף. אבל, ערב קודם סגר נתניהו את עיסקת חייו בבחירות הללו, עם בני בגין. ביבי כבר היה פחות להוט להביא את איתם מה גם שעוזי לנדאו מתדפק אף הוא על הדלת, ומבחינתו של נתניהו, זה בהחלט מספיק. אין לו צורך יותר בסמלים ימניים בטח לא במישהו מזוקן עם כיפה, שאיך לומר זאת בעדינות, צובע את הרשימה בגוון התנחלותי-משיחי.

מדוע איתם זקוק לנתניהו? כי הוא אינו חבר ליכוד, ועל מנת להתמודד בפריימריס, עליו לזכות ב"קיצור פז"מ" שרק יו"ר התנועה יכול לספק לו. איתם לא מבקש מנתניהו משהו יוצא דופן, אלא בדיוק את מה שקיבלו כוכבי שביט כמירי רגב דני סימן, ציפי חוטובלי, אסף חפץ ועוזי דיין. נכון לשעת כתיבת שורות אלה, איתם טרם קיבל מנתניהו תשובה. לא חיובית ולא שלילית. ביבי לא זמין, לא פנוי, לא מטלפן, ולא מסמס. "אין ביבי בשבת" אמרה פעם שרה נתניהו ללימור לבנת. איתם מגלה כי אין ביבי גם בימי חול.

כשביבי חשב שהוא יזדקק לו, הם נפגשו בקביעות, אחת לשבועיים. אז, היה לו את כל הזמן שבעולם בשביל איתם. בתחילת אוקטובר, כשעתידו של איתם בשורות הליכוד עוד נראה מבטיח, הזמינו גורמים המקורבים לו, סקר בקרב מתפקדי הליכוד כדי לבדוק את מצבו בשדה הקרב העתידי. הסקר נערך בקרב יותר מאלף מתפקדים, על ידי מכון "מאגר מוחות", בניהולו של פרופ' יצחק כץ.

נהוג להתייחס לסקרים מוזמנים ככאלה שעושים חסד עם מזמיניהם ומממניהם, אבל פרופ' כץ הוא סוקר מנוסה ובעל מוניטין. הוא ביקש מהמתפקדים לדרג את כל הח"כים המכהנים בליכוד, ובנוסף, את כל המצטרפים האפשריים ששמם הוזכר באותה תקופה: בוגי יעלון, עוזי דיין, אסף חפץ, דן מרידור, ועוד כמה, מפה ומשם. בני בגין לא היה אז בתמונה.

איתם שובץ על ידי המתפקדים במקום השישי. במקום הראשון שובץ רובי ריבלין, אחריו בוגי יעלון, אחריו יובל שטייניץ ומיכאל איתן, ובמקום החמישי גדעון סער. חשוב לציין שהסקר הזה מצביע רק על פופולריות. הוא אינו משקלל כוח פוליטי, עיסקאות, ארגון, תשתית פעילים וכיוצא באלה.

סילבן שלום, למשל, צפוי על פי כל ההערכות, להשתבץ בחמישייה הראשונה, אבל בסקר הזה הוא אינו מופיע בה. בגין, מן הסתם, ימצא גם הוא את מקומו בצמרת הרשימה. בסקר אומרים המתפקדים כי צירופו של איתם מחזק את הליכוד וכי הם רואים בו דמות ביטחונית מרכזית וחשובה לצד יעלון ויוסי פלד. איתם הראה בגאווה את הסקר לנתניהו. יופי, אמר ביבי, נחזור אליך.

אהוד ברק מצביע בבחירות המקומיות בתל אביב, השבוע. בפעם הבאה שהוא יגיע לקלפי, הוא עלול להישאר בלי מפלגה