במתנ"ס קטן בשכונת גני אביב בלוד, בין תמונות גיבורים רוסים עטורי מדליות ולוח שנה של חברת נקניקים, נאספים אט אט שכנים המוחים נגד רעש המסגדים. ח"כ אנסטסיה מיכאלי מאחרת, ואת החלל תופס אלכס כהן, איש שיווק מתחום הדפוס. "אפילו באיראן אסור להדליק רמקולים במסגדים. מקבלים על זה פסק דין מוות", מבשר אלכס. "זה כלי של הטרור. המואזינים אומרים שם 'איטבח אל יהוד' וקוראים לקחת נשק".

אנסטסיה מגיעה עם קלסר ירוק וכולם נאספים סביבה בהערצה ורוצים להצטלם. אבל אלכס, עם פאוץ' הסלולר של אורנג' בצדי מכנסיו, גונב לה את ההצגה כשהוא מאגף אותה מימין: "מבוקר עד ערב, אני שומע זעקות אללה אכבר. מתפוצץ הראש. הילד שלי מדבר ערבית יותר טוב מעברית. תצילו את מדינת ישראל מהטרוריסטים. ישראל ביתנו מאכזבת ביותר. זה טעות לקרוא לחוק על שם המסגדים, זה חוק כלי הטרור. המואזינים משפילים את העם וגורמים לירידה מן המדינה".

אני מברר אם באמת יש גל ירידה מהמדינה בגלל שאון המסגדים. מסביבי, מהנהנים. "עשרות אנשים", אומרים כמה. "קרובי משפחה שלי בקנדה עדיין מדברים על הרעש בארץ", זועם אלכס. בשלב מסוים, אלכס מודח מהמשך המסע. הוא דומיננטי מדי ופוגע בקו ההסברה של אנסטסיה, המתעקשת כי מדובר בחוק תמים וירוק נגד רעש, שבמקרה הוצע בזמן ששורפים מסגדים.

באופן אירוני, אנחנו יושבים במתנ"ס סמוך לבית ספר. בזמן שאנסטסיה שופכת אש על הרעש במסגדים, דבריה מתערבלים בצלצול להפסקה וברעש התלמידים. שכנה אחרת אומרת: "זה נשמע כמו הסתה למי שלא מבין ערבית. אתה שומע את המלה 'יהוד' כל הזמן. בעלי החיים נובחים כמעט שעה אחרי המואזין. לי יש כלבה שפוחדת". זאב אוריאל, חבר מועצה לשעבר, מציע רעיון מקורי לפתרון הבעיה: "אולי במקום המסגדים, נבקש את ערוץ 1 לשדר את הקריאות לתפילה בשידור חי". כולם מתלוננים שישראל היא לא באמת דמוקרטיה כי אין כאן אכיפה אמיתית, אבל אחר כך ילוו את אנסטסיה בלי לשים חגורות בטיחות מאחורה.

אנחנו ממשיכים במכונית הענקית של אנסטסיה, שנועדה לשמונת ילדיה. על הרצפה, בדלי בוטנים ונרות חנוכה מקרטון. מטרתנו היא "משולש השלום" בלוד, שבו צמודים זה לזה כנסייה, בית כנסת ומסגד. שלום לא יצא מהביקור. צוות של אל-ג'זירה מגיח וחונה עם ג'יפ נוצץ. עבד אל כרים אזברגה, עורך דין מקומי, אומר: "אם חשובה לך איכות הסביבה, תתעסקי בביוב שזורם ברחובות". "חוצפן", לוחשת לי אינה, העוזרת של אנסטסיה. אבל אנסטסיה משוכנעת שמדובר בחוק איכות סביבה לכל דבר. "איך אומרים שאני לא סובלנית לדתות. אמא שלי נוצרייה. היא אומרת לי, הייתי בכנסייה והתפללתי בשבילך", היא הסבירה לי אחר כך.

התחנה הבאה היא עיריית רמלה. לאנסטסיה צמד עוזרות מקסימות שמצלמות כל הזמן ומחלקות כרטיסי ביקור לכולם. בחניון העירייה, אנסטסיה מציעה להצטלם איתי ועם כתב ערוץ 2 למזכרת. יואל לביא, ראש עיריית רמלה, תומך גדול בחוק. "בארבע בבוקר המואזין מעיר את כל העיר. זה לא משהו קצר. יש ממש פרקי תהלים במירכאות", הוא מספר.

ברמלה יש הרבה מסגדים וקשה להחליט לאן ללכת. "בואו נלך לשכונת גני דן. צריכים לעשות שואו", מציעה פעילה ואנחנו ממשיכים לשכונה הצמודה לג'ואריש, לבית של אסתר שרוצה להראות את שני המסגדים הממררים את חייה ו"אפשר גם לשתות ופיפי". בדרך התושבים מסכימים שיש בג'ואריש גם הרבה נחמדים. "זו לא בדיוק תפילה, זה צרחות. הם מעבירים ככה מסרים", אומרת אסתר לטלוויזיה.

המסגד הבא ברשימה נמצא ליד שוק רמלה. אנסטסיה מבקשת לעלות לצריח לפוטו-אופ. "אי אפשר", אומר סולימן אבו סוויס, חבר מועצת העיר לשעבר. "מה הכוונה, אי אפשר לעלות? אולי יש שם מטענים, פצצות", היא אומרת, אולי מתבדחת. אנסטסיה תוקפת אותו על הרעש. והוא אומר שאם מתקשרים, הם מנמיכים. "יש כאן רעש של מטוסים, רכבות וזיהום אוויר. דווקא באלוהים את רוצה לפגוע?", אומר אבו סוויס. אנסטסיה שומרת על נימה חיובית ומציעה פשרה הוגנת: במקום מואזין, יישמעו הקריאות באינטרנט או בסמס. "אולי נערוך תפילה דרך האינטרנט ונבטל את המסגדים", מציע אבו סוויס.

באוטו הענק, אנסטסיה מחמיאה לשם האמצעי שלי. הספרה 9 באימייל שלי מתגלה כמספר המזל שלה. "באתי בגלל ליברמן", היא מתוודה. "אבל האמת היא שלא חשוב לי ימין או שמאל". גם חברתה נטשה, מתווכת דירות, שקודם ביררה כמה עולה דירה ברמלה, מספרת סיפור משונה: כשהגיעה לארץ, תמכה דווקא במרצ. ואז כשלא קיבלו אותה לעבודה, בגלל שמאלניותה, השתכנעה שטעתה. "אבל אם הילד שלי פעם אחת היה מתעורר בגלל מואזין, אני לא יודעת מה הייתי עושה", היא אומרת.

אנסטסיה מסכימה ומספרת סיפור: "בתקופת המחאה, הגיעו חמישים איש שהפגינו, ממש צרחו מתחת לבית שלי. הילדה שלי מיכלי התעוררה. ועד היום היא פוחדת לפעמים. אז הבנתי מה זה פחד. עשו את זה גם לסטס מיסז'ניקוב".

"אז אולי החוק הבא שלך צריך להיות נגד הפגנות כאלה", אני מציע.

"צריך לבדוק את זה", אומרת אנסטסיה בעניין.