המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

למה מי מת?

בסה"כ סיפור קטן על שב"ח שגנב רכב, נפגע בתאונה, שוחרר מביה"ח ושוטרים זרקו אותו פצוע למות בצד הדרך. מהם החומרים שיוצרים זוועה שכזאת?

עומר אבו ג'ריבאן, תושב רצועת עזה, שוהה בלתי חוקי בישראל, גנב רכב ונפצע קשה כשנסע בו. הוא שוחרר מבית החולים שיבא לפני שהטיפול בו הסתיים, והועבר למעצר במשטרת רחובות. במשטרה לא הצליחו לזהות אותו. הוא היה מבולבל. השוטרים במשטרת רחובות החליטו להיפטר ממנו. על פי המסופר בכתבה של חיים לוינסון ("בפיג'מה, יחף, ללא אוכל ומים", "הארץ", 17.2), העלו אותו על ניידת משטרה בלילה, עם שלושה שוטרים. הוא היה מחובר לקטטר ולגופו היו טיטול וחלוק של בית חולים. יומיים לאחר מכן נמצא מת לצד הדרך.

סיפור קטן. כבר קראנו כאלה, וקשים מאלה. ומה בסך הכל - שב"חניק, מרפיח. ועוד גנב רכב. וזה בכלל קרה כבר ב-2008. ויש התיישנות, ויש עניינים אחרים, טריים יותר, שלנו יותר, שדורשים את רגשותינו (וחוץ מזה, הם התחילו, ואנחנו הצענו להם הכל, והם סירבו, והטרור).

מאז שקראתי את הסיפור, קשה לי יותר לנשום את האוויר פה: אני שוב ושוב חושב על הנסיעה בניידת, כאילו משהו ממני נשאר שם, נתקע ולא יכול לצאת. מה היה שם. איך בדיוק זה התנהל? מהם חומרי-המציאות המוחשיים, הבנאליים, שבהצטרפם זה אל זה, צעד אחרי צעד, הופכים לזוועה כזאת.

מהעיתון אני מבין שהיו שם עומר ושלושה שוטרים. אני מגלגל שוב את הסרט בראשי: האם הוא יושב כמותם על מושב או שוכב על רצפת הניידת? אזוק או לא? ומה? מדברים אתו? נותנים לו לשתות משהו? צוחקים אתו? צוחקים עליו? על הטיטול? על הבלבול שלו? על הקטטר? על הדברים שהוא יוכל לעשות אחרי הקטטר או לא יוכל כבר? אומרים לו שמגיע לו? בועטים בו ככה, בקלות, בחברות, רק כי המצב מבקש בעיטה קטנה, או סתם כי אפשר ולמה לא?

עומר אבו ג'ריבאן
עומר אבו ג'ריבאן. צילום: מוחמד סבאח\ בצלם

ובכלל, איך זה שאדם יוצא ככה מאשפוז בשיבא? מי שיחרר אותו במצב כזה? איך הסביר זאת בתעודת השחרור שעליה חתם?

ומה קרה כשהגיעה הניידת למחסום מכבים? בעיתון אני קורא שהיה ויכוח עם מפקד המחסום הישראלי, ושהוא סירב לקבל את הפצוע. האם עומר שמע מתוך הניידת את הוויכוח עליו, או שהוציאו אותו החוצה והעמידו אותו מול המפקד, חלוק וקטטר וטיטול, כדי שיעמוד לאיזו הערכה מהירה, סיטונאית, של המפקד, והמפקד אמר, לא. ויאללה, חוזרים לניידת, וממשיכים לנסוע, וכעת החבר'ה בניידת אולי קצת פחות נחמדים, כי כבר מאוחר, ורוצים לחזור, ומה נפל עליהם הערבוש הזה, ומה נעשה אתו כעת, אם במכבים לא רצו אותו, בטח גם בעטרות לא ירצו, מי ירצה אותו זה, וככה, כשנוסעים בכביש 45, בין מחנה עופר למחסום עטרות, בחושך מצרים, איכשהו מתחילה להתעבות איזו מחשבה, או הצעה, או שמישהו אומר משהו, ומישהו לא מתווכח אתו, או אולי כן מתווכח אבל לראשון יש כוח השפעה יותר גדול, או שאפילו אין שום ויכוח, מישהו אומר משהו ומישהו אחר מרגיש שזה בדיוק מה שצריך לעשות, ואחד מהם אומר לנהג, תעצור בצד רגע, לא פה, פה מואר מדי, תעצור שם. אתה, כן אתה, תעאל, תקום כבר יא חתכ'ת - הסרחת לנו את האוטו, דפקת לנו את הלילה, זוז כבר אומרים לך. מה לאן? לשם.

ומה קורה אחר כך? האם עומר עומד על רגליו, או שרגליו לא נושאות אותו? האם הם עוזבים אותו בצד הכביש, או לוקחים אותו, ואיך - מושכים? גוררים על האדמה עוד קצת פנימה, לתוך השדה?

תישאר! לא לבוא! אל תזוז!

וחוזרים לרכב, הולכים קצת מהר, מעיפים מבט מאחורי הכתף, שההוא לא ירדוף אחריהם. כאילו כבר יש בו משהו מדבק. לא הפציעה שלו. משהו אחר, שכבר מתחיל לנדוף ממנו, כמו בשורה רעה, או גזר הדין שלו. סע, יאללה, גמרנו.

ג'ריבאן ננטש בצדי כביש 443 ומת
ג'ריבאן ננטש בצדי כביש 443 ומת . צילום: ניר כפרי

והוא, עומר אבו ג'ריבאן, מה עשה אז? עמד על רגליו או פתאום תפש מה קורה, והתחיל לרוץ ולצעוק שייקחו אותו אתם? ואולי לא תפש כלום, כי אמרנו, מבולבל, ורק עמד לו שם בצד הכביש או בשדה, וראה כביש, וניידת מתרחקת. ומה עשה? מה באמת עשה? התחיל ללכת בלי כיוון, מתוך מחשבה עמומה שאולי קצת הלאה משם יותר טוב? או התיישב ובהה וניסה להבין ולא הבין כלום? פשוט נבצר מבינתו המצב הזה. או נשכב והתקפל סביב גופו וחיכה? למה? ועל מי הוא חשב? מי יש לו בעולם? האם התעוררה אצל מישהו מהשוטרים בכל הלילה הארוך הזה השאלה אם יש אדם בעולם, איש או אשה, או משפחה, שעומר חשוב להם, שאכפת להם ממנו? שאפשר להתאמץ עוד קצת כדי לאתר אותם ולהעביר אותו לידיהם? יומיים אחר כך מצאו את גופתו. אני לא יודע כמה זמן עבר מאז שזרקו אותו בצד הדרך ועד שמת. מי יידע מתי הבין שזהו, שאין בגופו די כוח להציל את עצמו. ושגם אם יאזור כוח, הוא לכוד במין מצב שממנו אין מוצא. שכאן מסתיימים חייו הקצרים. אחיו, מוחמד, אמר בשיחת טלפון מעזה, "פשוט זרקו אותו לכלבים". ובעיתון כתוב, "למרבה הזוועה, האח היטיב לתאר את מה שקרה". ואני קורא ורואה את הדימוי הופך לממשות, ומנסה לגרש את התמונה ממוחי.

ובניידת, אחרי שזרקו את עומר, מה התרחש שם? דיברו ביניהם? על מה? שילהבו זה את זה בשנאה ובתיעוב אליו, כדי להצדיק בדיעבד את מה שעשו? את מה שבעומק לבם ידעו שהוא עומד באיזה ניגוד למשהו. אולי לחוק (אבל עם החוק הם כנראה תיארו לעצמם שיסתדרו), ואולי בניגוד למשהו עמוק יותר, לאיזה זיכרון בתוכם שבו הם עצמם, לפני שנים רבות, שמעו איזה מוסר-אב, או קראו סיפור ילדים שבו הטוב היה טוב והרע רע; או שבאחד מהם חלף משהו שלמד פעם, בכיתה - הרי הם למדו כאן, במערכת החינוך, לא? - "השבוי" של ס. יזהר, נגיד.

או ששלושתם הוציאו טלפונים ודיברו עם האשה, החברה, הבן. אולי ברגעים כאלה רוצים לדבר עם מישהו מבחוץ. שלא היה כאן. שלא נוגע בדבר הזה.

או ששתקו.

לא, שתיקה היתה אולי קצת מסוכנת בשלב ההוא. בכל זאת, משהו כבר התחיל להתאבך במכונית, מין תחושה סמיכה ועכורה, כזאת של חטא מבהיל, שאין עליו כפרה. אולי אחד מהם בכל זאת הציע בשפה רפה, בואו נחזור. נגיד לו שעבדנו עליו. אי אפשר ככה, לזרוק בנאדם.

בעיתון כתוב: "בעקבות חקירת מח"ש בפרשה, במארס 2009, הוחלט להגיש כתבי אישום על גרימת מוות ברשלנות רק נגד שניים מהשוטרים שהיו מעורבים בהשלכתו של אבו ג'ריבאן ובהפקרתו. שלב ההוכחות במשפטם טרם החל, אבל אחד משני הנאשמים קודם מאז במשטרה".

אני יודע שהם לא מייצגים את המשטרה. ולא את החברה, ולא את המדינה. אני יודע שזה רק הקומץ או התפוחים הרקובים, או העשבים השוטים. אבל אז אני חושב - מי שזורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה, שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב, ובנוסף גם מצליח להתעלם ממשמעות העיוות והטירוף שהוא יצר במהלך השנים האלה בתוך מערכי החיים שלו עצמו - למה שיתרגש מעומר אחד כזה?