פרידה מיצחק שמיר

האידיאולוג שנפל בגלל ויתור רגעי על האידיאולוגיה

התחקיר של שמיר עלי ולהפך: שנים של ניסיונות היכרות הדדיים בין ראש הממשלה השביעי ועורך "הארץ". אלוף בן בפוסט ראשון בבלוג חדש

לא הכרתי את יצחק שמיר, אבל הוא הכיר אותי. או לפחות ניסה להכיר. בינואר 89' זכיתי יחד עם עורך "העיר" אז, מאיר שניצר, בעתירה לבג"ץ נגד הצנזורה הצבאית. בית המשפט התיר לפרסם את כתבתי על החילופים הצפויים בראשות המוסד, שנאסרה עד אז לפרסום. יצחק שמיר, שהיה ראש הממשלה והממונה על המוסד, הוטרד מהפסיקה והסתקרן מי העיתונאי שסדק את חומת ההגנה של ממלכת החושך והסתרים. הוא הטיל על הארגון החשאי לערוך תחקיר על העיתונאי הלא מוכר, ולהציג לו את הממצאים. יחידת הביטחון של המוסד ניגשה למשימה, וחיברה עלי תיק.

התיק צריך להיות דקיק: מה כבר היה אפשר לדווח על עיתונאי בן 23 וחצי ממקומון תל אביבי, עם רקורד לא מזהיר בתיכון ובצבא. ובכל זאת, מאז שנודע לי הסיפור אני מסתקרן לקרוא את המסמך, שבוודאי מעוטר בסיווג ביטחוני מרשים. אולי פעם זה יקרה, בחסות חוק חופש המידע, או בעזרת ויקיליקס מקומי.

שנים רבות אחר כך התהפכו התפקידים, ואני ניסיתי להכיר את שמיר. עשיתי תחקיר לספר שרציתי לכתוב על ההתנהלות של ראשי ממשלת ישראל משמיר ועד שרון. האיש עם הגבות העבותות סיקרן אותי במיוחד, אך הוא היה כבר במצב סיעודי, והסתפקתי בשיחות עם מקורביו. הם תיארו אדם חזק וממוקד מטרה, שזכה להערצת הסובבים אותו, אבל מעולם לא נהנה מחיבת ההמונים ולמרות כהונתו הממושכת בהנהגת המדינה - השנייה באורכה אחרי דוד בן גוריון - כמעט שנשכח אחרי רדתו מהבמה.

בתחקיר הזה שמעתי כמה סיפורים מעניינים. דן מרידור, שהיה במעגל הקרוב של שמיר, כיהן כשר המשפטים בממשלתו ותחזק מטעמו את ממשלת האחדות הלאומית, תיאר אותו כענק שלא קיבל את מקומו הראוי בתודעה הישראלית. לפי מרידור, התרומה הכי חשובה של שמיר כראש הממשלה היה שכנוע הממשל האמריקאי של בוש האב לחדול ממתן ויזות פליט ליהודים מברית המועצות. עד 1989, יהודים שיצאו מרוסיה יכלו לבחור בין ישראל לארצות הברית, ורבים מהם בחרו באמריקה. שמיר התנגד ל״נשירה״, כפי שקראו לה אז. בעיניו, יהודים היו צריכים להתיישב בארץ ישראל, ולא היתה שום עדיפות ליהודי בברוקלין על פני יהודי בגולאג. הוא שכנע את הממשל האמריקאי - ואת הארגונים היהודיים בארה״ב - שיהודים סובייטיים אינם פליטים, שיש להם מולדת בישראל. ואז נפתחו שערי האימפריה הסובייטית הקורסת, ומיליון יהודים וקרוביהם באו לישראל. אלמלא העקשנות של שמיר, רבים מהם היו חיים היום על גדות ההדסון.

יצחק שמיר בוועידת מדריד. ראשית נפילתו

כשברית המועצות התפרקה סופית, שמיר היה עצוב. הוא אמר למרידור: ״הם נפלו כי לא שמרו על האידיאולוגיה״. שמיר חשש בוודאי שכך יקרה גם למנהיגי ישראל שינטשו את הציונות וההתיישבות. במידה מסוימת זה קרה גם לו, כשהלך לוועידת השלום במדריד בניגוד לכל מה שהאמין והטיף לו קודם. שמיר היה אידיאולוג, אבל כמו מיכאיל גורבצ׳וב, הוא ידע להעריך כוח והבין מתי עליו להתקפל. אחרי מלחמת המפרץ, שבה הותקפה תל אביב בטילים ובוש האב יצא המנצח הגדול, אפילו שמיר העקשן התקשה להגיד ״לא״. הוא יצא למדריד, וזו היתה ראשית נפילתו. אחרי הוועידה הוא איבד את הקואליציה שלו עם מפלגות הימין הקיצוני, ואחרי שהתעמת עם ממשל בוש על ״ערבויות מול התנחלויות״ הפסיד בבחירות ליצחק רבין. הוויתור הרגעי שלו על האידיאולגיה, עלה לשמיר באיבוד השלטון.

בממשלה הנוכחית יש לשמיר מעריץ אפילו יותר גדול ממרידור, וזהו אהוד ברק, שממשלת שמיר מינתה לרמטכ״ל אחרי מלחמת המפרץ. ברק אהב לומר ששמיר "היה עשוי מגרניט":, וחזר על ההשוואה בהודעת האבל שפרסמה לשכתו אתמול. אבל הוא העריץ את שמיר מהלח"י, יותר מאשר את ראש הממשלה השביעי. במיטב כושר הניתוח שלו, ברק הסביר לי איך שמיר שיקם את הקבוצה הקטנה והנרדפת אחרי רצח מנהיגה אברהם שטרן ("יאיר"), ממחבואו בפרדס ברעננה, כשהוא יודע שהמחתרת נחדרה ועליו להעביר מסרים לחברים בלי לדעת אם אחד מהם הוא סוכן בריטי. לרגע נדמה היה שברק מוכן לוותר על כל הכיבודים שלו, אילו יכול היה להיוולד כמה שנים קודם ולהילחם לצד ״מיכאל״ בכובש הבריטי.

אנשי הלח"י שמרו על קרבתם מימי המחתרת, גם כשהיו במחנות פוליטיים שונים. משורר השמאל יבי, שהיה מפרסם את טורו ב"הארץ" בימי שישי, דיבר תמיד בחיבה על ראש הממשלה, שאותו נהג לפגוש באזכרות השנתיות ליאיר. פעם סיפר לי יבי איך הלך עם עמוס קינן, חברו לאגף השמאלי של הלח"י, לשוחח עם שמיר בלשכתו כדי לסייע לחבר מהמחתרת שחלה.

היום מנסה נתניהו לבצע את מדיניות שמיר - קיפאון מדיני, חיזוק ההתנחלויות ויחסים גרועים עם הבית הלבן. גם על שמיר, כמו על ביבי, אמרו שאשתו מעורבת מדי בפוליטיקה (שולמית שמיר פעלה במועצה למען הזקן, ונחשבה לבוחשת ברשות השידור). אבל השניים שונים לגמרי. נתניהו לא חזק אופי ולא נערץ על סביבתו כמו שמיר. אבל הוא מבין טוב מקודמו את החשיבות של דעת הקהל והקשבה לציבור. שמיר לא התעניין בזה. חבריו הכי טובים היו הפרסומאי אליעזר ז׳ורבין, איש הלח״י לשעבר, ובת זוגו, הסוקרת מינה צמח. הזוגות סעדו בימי שישי בערב במעון ראש הממשלה, אבל מעולם לא דיברו על פוליטיקה ועל קמפיינים. שמיר לא שאל אף פעם את צמח, ״איך המספרים שלי״, ולא ביקש מז׳ורבין עצות למלחמה ביריביו הגדולים, שמעון פרס, דוד לוי ואריאל שרון. קשה לדמיין סיטואציה כזאת אצל אף אחד מיורשיו של שמיר, האיש שהאמין שהוא יודע מה רצוי לעם, גם אם העם לא תמיד הבין אותו.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5